חורף 1999. דלעת. לבנון. תרבות מארבים. שנה לפני שברק הוציא אותנו משם. לטוב ולרע.
הכי אהבנו לילות ללא ירח. ללכת בחשכה מוחלטת. לילות של ירח מלא היו כשמש צהריים בשבילנו. אולי מאז אני שונא את השמש.
הקפדנו ללכת על סלעים. דווקא אמא אדמה היתה יכולה להסגיר אותנו. אם זה עשב מרעיש למרחקים או אולי מוקש. אבל הסלעים היו בטוחים. צעד צעד. מסלע לסלע. מאבן לאבן. רק לא על אמא אדמה.
היה לנו הומור שחור בריא. מישהו משלנו אפילו כתב והלחין שיר על אהבה שנגמרה מוקדם ובחורה אי שם שעדיין מחכה. הוא לא עמנו היום.
תדריך אחרון בחצות. היתה אחוות אחים. אמיתית. כזו שכבר לא קיימת היום. היציאה תמיד בשעות הקטנות והחזרה לפנות בוקר. אין כמו האנדרנלין שבמארבים. אתה יודע שאתה יוצא. אתה לא בטוח אם אתה חוזר. אני ועוד שני חברים שלי מאז עדיין רבים לפעמים מי לחץ על ההדק שהרג את אחד מהם. ההם ההם.
סעודת מלכים תחכה לנו כשנחזור. אבל לא לפני. לא על בטן מלאה. בודקים שוב נשקים. מסירים שעונים וצמידים או טבעות. שגם הירח לא יסגיר אותנו. מספרי ברזל. עומדים במעגל. עוד תדריך אחרון. אתה מסתכל על החבר שיילך לפניך ואתה מתפלל שלא ייעלם לך בדרך. אתה צריך לשמור מרחק אבל שלא לאבד אותו בחשכת הלילה.
כל סיום תדריך אחרון לפני היציאה לשער של הגבול בוחרים אחד מאיתנו. כל פעם אחד אחר. ועל האחד הזה עושים קדיש. מחליטים שמהמארב הזה הוא לא יוצא בחיים. וכולם מספידים אותו ואחד מאיתנו אפילו מפזם את 'אל מלא רחמים'. וממש כמו באחד החוקים של הסרט 'מועדון קרב', אם זו פעם ראשונה שלך,אז אתה חייב 'למות'.
והפעם הזו היתה תורי. היה תורי למות. היה תורי שיספידו אותי ויקריאו עלי קדיש. והאמת זה היה קצת כיף. לעמוד בצד כשכולם מסתכלים באמצע המעגל כאילו הקבר שלי שם. וזה קצת חייך אותי. לשמוע מה יגידו עלי. האם הייתי טוב. האם הגיע לי למות. ותמיד יש את החלאה הזה שיגיד 'האמת היה חתיכת חרא וטוב שמת'. וכולם צוחקים וזה משתחרר. ויוצאים.
ובאותו מארב חשבתי עלי כמת. וזה העסיק אותי עד שחזרנו חזרה. גם כשסחבתי אלונקה ועליו אחד מההם ההם. לצרכי מיקוח. וזו היתה הפעם הראשונה שרציתי להשאר שם עוד קצת. להיות קצת מת. לא לחזור להיות חי מהר כל כך. המחשבות ההם אז באותו מארב נשארנו איתי עד היום. חזרנו לשער הגבול עם האור הראשון של הבוקר. אולי מאז אני שונא את השמש.
