גרעיני עפולה

היום היה לי ויכוח עם חבר יקר מאוד. 

אני הצעתי לו לנסוע לחו''ל לטובת איזה עניין (Muse בברלין אללה בכטי), והוא לא התלהב.. אמרתי לו שהוא נהיה מבאס (לאור מספר מקרים נוספים בהן הוא שלל על הסף דברים). 

הוא התרעם ומכאן החלה מריבה מהגדולות שידעתי.

בבסיסו של העניין, מה שעצבן אותי בצורה יוצאת דופן שהוא מרשה לעצמו - דברים שהוא מרגיש צורך להעיר לי עליהם. 

"אבל אם זה לא מפריע לך כמו שזה מפריע לי, למה אתה מעלה את זה כארגומנט?" - וזה משפט שמחרפן אותי. נשים שנייה בצד שלכל אדם יש טריגרים שונים, אחד הדברים שאני הכי שונא זה שאין Even playing groud, ושהפוסל יכול לפסול במומו, והכל בסדר. וככל שאני מנסה להצדיק את הנקודה הזאת, נזרקים טיעונים שמקדשים את העקרון הזה, ואני נעשה יותר ויותר כעוס. 

מה שיצא זה שמלא זבל נשפך, שנינו כעוסים ומתוסכלים, ואדם שאני מכיר כמעט 15 שנה שאני מפחד שנשרף לי.

אבל מה שהכי מפריע לי פה, זה שקשה לי עם חוסר הצדק והדדיות. 

אני מצד אחד רוצה להתפייס איתו, להגיד "אחי, בקטנה, קטן עלינו.. שטויות" 

מצד שני, הוא הוציא אותי מדעתי. ואני עומד מאחורי כל דבר שאמרתי לו כי ככה אני רואה את המציאות. וכן, חשוב לי שהוא יודה בכך שהוא לא בסדר, לא רק שאני לא בסדר. 

ואני קצת בברוך מה אני עושה עכשיו, ואני לא יודע לענות לעצמי על השאלה: האם אני מחפש צדק והתנהלות הדדית הגונה, או שבשלב הזה אני מרגיש צורך לנצח את הוויכוח?

אחח...

אנשים זה חרא. 

On a lighter note, הרי לכם חידה: לאיזה סרט דומה הכותרת? 

ככל שעובר הזמן אני שם לב שאני שונא יותר את האנשים שבאים בגישת: "ראיתי הכל, עשיתי הכל".

זה לא נגיש, מעורר אנטגוניזם וסתם מעצבן בלי שום סיבה טובה. 

ככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מעריך אנשים שהם נגישים. 

בדיוק מטפל פה בשביל גישה. 

שבת שלום.

בוא נראה איך זה הולך. 

West world. לא מאמין שדילגתי על הסדרה הזאת. איזה סיומת לעונה 1...מיינדפאק לעילא ולעילא. 

איזה כיף שיש לי עונה שלמה עוד לראות. 

מסופק. 

אני חושב שססטוסים של שולט/נשלט פה הם מטופשים. 

למה? כי שולט לא שולט על כלום, אם אין לו על מי. נשלט הוא לא נשלט של אף אחד כאשר אין מעליו שולט. 

זה כמו מלך, מניאק או מהנדס. צריך אישור של צד שני אחד לפחות כדי להתהדר בטייטל כזה או אחר.

You don't get to decide כמו שאמר לואיס סי קיי. 

יאללה שבוע טוב.  

אני חושב ששליטה עצמית ושליטה BDSMית כלל לא קשורות.

כמות הדרישות שיש לשולטים/שולטות (ושולטות, אללה יסטור לא מאחל לאף בחור להיות נשלט בהינתן הכוח שוק שלהן) מעבר לזה שהיא מופרכת, היא משהו שרוב האנשים הרגילים לא עומדים בזה. 

קחו לדוגמא את כל הקונספט של עבדי ניקיון/הסעות, ותסלחו לי על הכללה כי לא ראיתי אף בחור מפרסם פה חיפוש אחר שפחות ניקיון או הסעה, מדובר בשולטות שמחפשות מי שינקה להן את הדירה המתפוררת והבזויה שלהן כי להן אין זין לעשות את זה.

איפה השליטה העצמית? איפה המשמעת? איפה תכונות האופי הנעלות? 

אני טוען שזה בכלל לא רלוונטי, שכל העניין של ההוא ששולט בהיא או היא ששולטת בזה, מבוסס על חרמנות בלתי תלויה של 2 הצדדים שכל אחד הנמען של השני. להלן מהצד של השולט :" בא לי לדחוף לה זין לגרון עד שהיא בוכה בזמן שהיא כפותה" צריך להתקיים באופן בלתי תלוי לתחושת הנשלטת "בא לי שהוא ידחוף לי זין לגרון עד שאני אבכה בזמן שאני כפותה", וVice Versa לשולטת - " בא לי לשבת לו על הפנים עד שהוא נחנק ולתהעלל לו בבולבול", ומהנשלט :" בא לי שהיא תשב לי על הפנים עד שאחנק בזמן שהיא מתעללת לי בבולבול". 

אז פשוט תזדיינו איך שאתם מבינים... אל תעשו השלכה לגבי תכונות אישיות נעלות שיש או אין לכם. 

מה הקאצ'?

שיש פה כל מיני סוגים של פסולת אנושית, שמנסים להצדיק את חדולת האישים שלהם באצטלה של סאדו. זה שהם לא מסוגלים להביא את עצמם למצוא עבודה, הם לא יכולים להרשות לעצמם מנקה או רכב. אז פתאום כל העסק הזה נשמע להם מושך, זה פותר להם את הקונפליקט של :"אני נהדרת אבל אני לא מסוגלת לעשות כלום בעצמי" בצורה נוחה, קלה ומתחמקת. עצם זה שאתה לא יכול לפתח אניטימיות נורמלית עם נשים, לא אומר שאתה נעלה או אחר מהן, אז מין מנוכר זה אופציה זריזה ונוחה לכאילו שולט לתחזק את התדמית שלו לגבי עצמו בעולם "אני טוב מאחרים". 

בקיצור, חרטה. 

בפעם הבאה, למה גם לנשלטים יש ציפיות הזויות.

שכ''כ עסוקים במניירות שלהם, שהם לא נותנים מקום לשום צל של מחשבה מקורית, של מקום לאדם אחר או להרגיש משהו אותנטי. 

אני חושב שהסבולימציה ואוסף האקלטיקות, שמתבצעת בתהליך ההתבגרות היא מיותרת ברובה. צריך לתת דרור לחיה הפנימית... גם אם היא רדודה, לא ממש מגניבה או בתכלס מיותרת.

או לפחות זה הסיפור שאני מספר לעצמי, אחרי שתפסו אותי מחטט באף במעלית. 

בהקשר של זוגיות, סאדו וכל מערכת יחסים אנושית: הציפייה שכל האישיוז שלך יפטרו מרגע שמצאת אדם לחלוק איתו רגע/שעה/תקופה/חיים שלמים.

"אם הוא רק יאהב אותי, הכל יסתדר"

"אם היא רק תהיה איתי, החיים שלי יהיו נפלאים" 

זה משום מה נשמע קצת כמו אמא רוסיה. 

היא תטפל בך, תכלכל אותך ותמצא מזור לכל בעיותיך הנפשיות. 

זה לא מציאותי, ריאלי או הגיוני. 

There are some cases when you throw another person into the mix, you get better results overall.

אבל רוב הזמן ולגבי רוב הדברים כמו חוסר ביטחון, דכאון, דברים לגבי עצמך שאתה לא אוהב - אף אחד לא יכול לעזור לך עם זה. יכולים להקל על הנטל, לעזור להכיל, אבל אין שום דבר אינהרנטי שאדם זר שהוא לא בקטגוריית מטפל (וגם על זה יש לי ספקות רבים, אבל ניחא) יכול לעשות כדי לשנות משהו באמת. 

אבל כל אחד צריך תקווה, ואם ציפיות לא ריאליות מבני אדם זאת תקווה i guess it works... אנערף.

כל הבלוג שלהם מורכב מלינקים של יוטיוב, כאילו למה לנהל בלוג בכלל?

זה כמו כאילו הייתי עושה אתר חדשות שכל כולו רידיירקט לynet.

What's the fucking point?

במרחב הוירטואלי, בפרט האתר הזה. 

זה פשוט סימס, צומי ואוננות. 

לפחות שאנשים ישקיעו בחרטה.