אני בת 29, ושכבתי עם כ-26 אנשים (15 גברים ו-11 נשים, לפי הספירה האחרונה שלי, לא כולל כל מיני אקטים קטנים פה ושם ואורגיות בחדרים חשוכים). ההספק כנראה היה הרבה יותר גבוה אם לא הייתי מונוגמית בערך 7.5 מתוך 10 שנות הזוגיות שלי, אבל בסך הכול הוא לא נמוך גם ככה. מתוך ה-26, כ-6 מהם היו פרטנרים ארוכי-טווח. ואתם יודעים מה ממש עצוב? כשאני מסתכלת בדיעבד על כל הפרטנרים האלה, אני לא בטוחה שאפילו אחד מהם באמת התאים לי מינית כמו שהייתי רוצה.
אחת הנשים האחרונות ששכבתי איתן, אי שם באוגוסט של שנה שעברה, היא דוגמה מעניינת, כי אני חושבת שהיא כן התאימה לי מינית בהמון מובנים. היא אהבה לזיין אותי עם סטראפ, לגרום לי לגמור, היא תקשרה, היא אמרה לי מה לעשות, והיא אפילו אהבה לקרוא לי "ילדה טובה" מכל הלב. אבל עם זאת ולמרות כל הנ"ל, היא עדיין הרגישה צורך לספר לי במפגש הראשון שהיא אוהבת בראטיות ושהיא משתעממת למוות מנשלטים שעושים כל מה שהיא אומרת. אז ניסיתי קצת להיות בראטית - בכנות, אני לא בטוחה אפילו איך לזייף את זה. עשיתי קצת טיזינג בהודעות, קצת השתדלתי לחייך יותר ולהסתכל לה בעיניים יותר, ומעבר לזה לא נראה לי שהעליתי את סף הבראטיות בהצלחה. כי אני לא בראטית, ואני לא רוצה להיות.
בסופו של דבר, אני באמת אוהבת פשוט לעשות מה שאומרים לי. אני אוהבת לרצות ולספק, ואני אוהבת שאומרים לי "כל הכבוד" (כי praise kink הוא מה שקורה כשאת לא באמת מסוגלת לקבל מחמאות בחיים האמיתיים, מחוץ לסיטואציות מיניות, ולחלקנו היה סבא רוסי שאמר לנו שלהתלהב ממחמאות זה יהיר ומביך). ואתם יודעים מה ממש ממש עצוב? שאני חושבת שהאנשים היחידים שהכרתי שבאמת התחברו להיבט הזה באישיות שלי התחברו אליו רק כי הוא הקל עליהם להתעלל בי ולכפות עליי דברים שלא רציתי. בגלל זה, בסופו של דבר, החלטתי להתמסד ולבחור בקשר ארוך-טווח עם גבר שלא לגמרי הייתה לי איתו התאמה מינית - אני חושבת שמשהו בי ידע שעצם ההתאמה המינית היא נורת אזהרה מהבהבת שמדובר בפסיכופת שינסה לרצוח אותי. טוב, אם זה באמת רוב מה שהיה עד אז, מי יכול להאשים אותי?
אבל היום, רגע לפני גיל 30 ורגע לפני עשור של זוגיות, אני שואלת את עצמי, למה בעצם לא מגיע לי מישהו או מישהי שיעריכו את ההעדפות המיניות שלי? שיתחברו אליהן וירגישו שהן תואמות את ההעדפות המיניות שלהם? וחשוב להוסיף, לא מתוך מקום שאומר לעצמו, "יש, מצאתי מישהי כנועה וחסרת עמוד שדרה, אני אוכל לעשות לה מה שבא לי", אלא ממקום שאומר לעצמו, "איזה כיף, אני כל כך אוהב.ת שהיא ילדה טובה שעושה מה שאני אומר.ת לה, זה כל כך מחרמן אותי". זה נשמע פשוט ובנאלי כל כך, כאילו הזוי שאלה המשאלות שלי, אבל במציאות, עברתי 26 פרטנרים.ות בלי למצוא משהו שבאמת מתקרב לזה.
התחלתי את חיי המין שלי כילדה בת 17, חרמנית פיצוצים ומעוניינת לחקור כל פינה אפשרית, בלי עכבות ובלי בושה. אני באמת נדהמת כשאני נזכרת בכל המפגשים הראשונים האלה - כמה לא התביישתי בגוף שלי, ברצונות שלי, בתגובות שלי ובאקטים שאני רוצה לעשות. הייתה בזה חדווה טהורה שלא באמת הצלחתי לשחזר בתחומים אחרים. אבל עם הזמן, עם הטראומות ועם הגברים שעשו בי מניפולציות עד אין קץ, פיתחתי המון בושה ועכבות. אחרי יותר מעשור בקהילת הבדס"מ, פיתחתי אפילו בושה על כך שאני לא בראטית. גם כי הכניעות שלי באמת סייעה לאנשים לפגוע בי - לא אשכח את הפעם ההיא שחטפתי מכות בשלישייה, ושאלתי את החברה שלי, "למה הוא לא מרביץ לך?" והיא ענתה לי, "הוא כן, אני פשוט מרביצה לו בחזרה והוא מפסיק", והסתכלתי עליה כאילו היא נפלה מהירח, ושאלתי את עצמי, "רגע, זאת אופציה בכלל להרביץ לו בחזרה?" אולי אם הייתי יותר בראטית, חלק מהדברים הנוראיים שקרו לי לא היו קורים בכלל, אז ברור שזה נשזר קצת בכל שאר הבושה שיש לי סביב הפגיעות המיניות שלי. אבל זאת לא הסיבה היחידה לבושה - אני גם מרגישה משעממת, "קלה מדי", לא מרגשת.
אבל זה לא נכון, נכון? אם יש משהו שאני חושבת שאני יודעת על מיניות, הוא שאין באמת נכון ולא נכון, רק מתאים ולא מתאים. גם האדם עם הפטיש הכי נישתי, הכי טאבו והכי מבחיל שאתם יכולים לדמיין יכול למצוא מישהו שהפטיש הזה יבוא לו כמו כפפה ליד, ואם תהיה הסכמה מלאה בין שני האנשים האלה, לא יהיה שום דבר פסול במה שהם יעשו. אי שם בעולם, יש גבר או אישה שהיו מתים לבובת סמרטוטים חמודה כמוני שתעשה כל מה שאומרים לה, ולא מתוך מקום שרוצה לפגוע או להתעלל או לנצל, אלא סתם ממקום שאוהב להביע בצורה הזאת מיניות ואינטימיות, בצורה בריאה, עם תקשורת כנה והסכמה ושמירה על גבולות, ולא רק כסלוגן שמדקלמים בהודעות לפני דייט ראשון, אלא על אמת. ואני שואלת את עצמי יותר ויותר, למה אני לא משקיעה יותר מאמצים בחיפוש האדם הזה? למה אני מסתפקת במועט בצורה כל כך מובהקת? אולי כי אני יודעת שבדרך אני עלולה להיתקל בעוד פסיכופתים, ושהפעם אני לא אשרוד את זה במזל? אולי כי אני בעצמי לא ממש מקבלת את החלק הזה בי?
הפוסט הזה נכתב לפני כמה חודשים ונשאר בטיוטות המון זמן, כי לא באמת הייתי מסוגלת להעלות פוסט לכלוב שהתמצית שלו היא "בא לי להיות נשלטת טובה" (שאלוהים ישמור אותי, כמה תגובות של "אדונים" שמבוגרים ממני בכמה עשורים הולכות להימחק פה). אבל עכשיו אני באמת כבר תכף בת 30, ממש עוד פחות משבוע, ואני מאחלת לעצמי השנה שיהיו לי פרטנריות מיניות שירצו בטובתי, שידעו לתקשר, שיתחרמנו ממני כמו שאני, ושהקינקים שלנו יתאימו זה לזה כמו מנעול למפתח (גם אם צריך טיפה לעשות תיקונים אצל מנעולן). זה נראה ממש מופרך עד עכשיו, אבל מחר אני נפגשת פעם שנייה עם פרטנרית מספר 26, ובהחלט נראה שיש שם פוטנציאל, טפו טפו טפו מלח מים. אה, ואני מאחלת לעצמי גם שגברים סטרייטים יפסיקו לשלוח לי פה הודעות בסגנון "תתמסרי אליי זונה". די תפסיקו אתם פדחנים
