נכנסה נבוכה, עיניה מושפלות. פוחדת להביט. בשמלת קיץ בהירה, כמו שרציתי. הסירה בגדיה, כפי שציוויתי, וונילה לבנה ויפה. אני יושב בחשכה, רק עליה האור. ואני... קם מהכסא ולוקח אותה ..
מעבירה אצבעות, ארוכות ונאות, נוטפות זיעה וזרע, על פיטמה זקורה, משמיעה קולות ריגוש והנאה עת הצריבה חולפת בשדיה. גופה, אדום הוא בוהק לאור הנר, כפסל ברונזה יצוק ביד אמן. מתרוממת, מתיישבת, כורעת על ברכיה. מצחה מונח על כף רגלי, ידיה אוחזות בקרסולי, וישבנה הנפלא מורם בגאווה אל על, מבקש, מזמין. מרימה ראשה, עיניה מושפלות, ובקול שליו ורגוע אומרת: "אדוני. כל המחשבות שחלפו במשך השנים במוחי, כל מה שדמיינתי לעצמי, נפתח כאן והיום. לא כל הספקות והבלבול נעלמו להם, יש עוד הרבה מאד . אבל נתת לי את המקום הנכון שלי, אדוני , ממנו ניסיתי לברוח. יש לי אותי, ואני שלך, אדוני".
שתקתי וחיבקתי.