"אני שונא אותך, אני כ"כ שונא אותך
איך העזת ללכת ולהזדיין עם אחר?
איך העזת לכתוב את זה?
איך העזת ללכת ממני?
עונש - זה מה שמגיע לך, חתיכת חוצפנית"
...
שערי הגיהינום –
מדבר של גחלים לוחשות מקיף את שער הברזל הכבד ואת הגדר השחורה שמחוברת אליו
דלתות עצומות, נוגעות בשמיים השחורים, העכורים, בשמיים שקודרים מכאבם של אחרים
אני נכנסת בשער, אני מצליחה לעבור בין הסורגים ככה שאפילו אין צורך שאזיז אותו – לא שהייתי מצליחה בכל מקרה
דממת המוות נשברת על ידי יללות הנשמות המעונות ולהבות ענק מרצדות להן כמו שומרים לצדיי השביל שנפרס לפניי
אני מקיפה את עצמי במבט - אם כבר הגעתי לגיהינום לפחות לדעת איך אני נראית:
מגפיים אדומות ומבריקות בעלות שרוכים עד מעל הברך ועקב סטילטו
שמלה קטנטנה ושחורה עם מחשוף שמשאיר אותי כמעט עירומה
אני מרגישה חוטיני קטן שמפריד לי את הישבנים
אני נוגעת בפנים – העור חלק, סימן שהגעתי לכאן בלי צלקות (לא פיזיות לפחות), אני מרגישה שהשפתיים שלי משוחות באודם, השיער אסוף כלפיי מעלה.
אני מתחילה לצעוד, חם לי, אני לא אוהבת את המקום הזה, הלהבות מלאות בצבעים חדשים לי
צהוב, כתום, ורוד, סגול, ירוק – צבעים שלא ראיתי במדורות עד כה או שפשוט לא שמתי לב
השביל נמשך ונמשך ונראה שאין לו סוף ואני בטוחה שזה העונש שלי – ללכת כל שהותי בעולם התחתון בעקבי סטילטו ובבגדים סינתטיים ולא נוחים.
אני צועדת עד שנראה לי ממרחק כי משהו מתרחש בסוף השביל, אני בטוחה שזאת תוצאה של התייבשות או פאטה מורגנה אבל מגבירה מעט את הצעד ומזדקפת, צועדת זקופה ובסקרנות אל הלא נודע
ככל שאני מתקרבת אני בטוחה שאני מדמיינת, שמה שאני רואה הוא בדיה של הדמיון
אני רואה אותו, עם פניו אליי, בסוף השביל, יושב על כיסא מלכות מפואר ושחור העשוי מפחם וברזל כבד, מעוטר בגבו בשלל דוגמאות וגילופים, אדיר בעוצמתו, מעט מזכיר את השערים דרכם השתחלתי לכאן, להבות מייללות מאחוריי גבו
הוא יושב, מרווח, פניו רציניות, סמכותיות, ללא רבב, שיערו שחור כפי שזכרתי וזקנו מרשים יותר מאי פעם, ידיו פרוסות לצדדים
אני מתקרבת עוד ויכולה להרגיש את חום הלהבות שניתזות מגב כיסאו, אני משפילה את ראשי
המבט המושפל שלי פוגש בסוף השביל ובתחילתן של מדרגות יוקדות המכוסות בבד קטיפה אדום ובוהק כמעט כמו האש מסביב
לצדיי המדרגות נחות להן... עלמות חן – זונות, כלבות, שפחות
עירומות חלקן וחלקן מכוסות, כולן שופעות, כולן חלקות, כולן ענוגות ומתרפסות על המדרגות כאילו היו חלק מתוך ציור של בוטיצ'לי
אני ממשיכה עם מבטי מעט למעלה עד כמה שראשי המושפל מאפשר לי ואז אני עוצרת, לא מעזה להביט בו
"הסתכלי עליי" אני שומעת את הפקודה הכל כך מוכרת עם הקול המוכר לא פחות - רגוע, עמוק, רציני
אני עוזרת כוחות ומזדקפת בחזרה, פוגשת בעיניו כמו שמעולם לא עשיתי
אני נחדרת על ידי אישוניו, הוא בוהה בי, בועל אותי בעיניו, מחדיר את עצמו בתוכי מהעיניים ועד קצות האצבעות ברגליים
הנשימות שלי מתחילות להיעלם ולהגביר מהירות, אני לא מעתיקה ממנו את מבטי ונשארת קפואה במקומי, מרגישה איך כוחו נכנס בתוכי, איך הוא מקבל אותי אליו, אני לא מעזה לזוז
"גשי אליי" הוא אומר ברוגע, ומסמן לי באצבעותיו הארוכות והעבות (שכה התגעגעתי אליהן) להתקרב אליו
"אל תדאגי, הן יתנו לך מעבר, הן לא נושכות, תפקידן – לשרת אותי" הוא מרגיע אותי טרם הספקתי להביע את חששותיי לגביי הטיפוס דרך כל חלקי הגופות הפזורות פה
אני מתחילה לעלות, פוסעת על המדרגה הראשונה ובודקת את התגובה של הדיירות, אני לא זוכה ליחס, הן כולן מהופנטות, עסוקות באופוריה, בעינוג עצמי או בנשיאת עיניים אליו
אני ממשיכה, עולה לאט, מדרגה אחר מדרגה ומקווה לא להיראות מגוחכת מולו בלבוש שלי
עם כל מדרגה הלב שלי מאיץ פעימה, הנשימות מתחילות לדהור, בצורה בלי נשלטת אני מרגישה איך על הירכיים שלי נוזלים שבילים של רעב, תאווה ותשוקה אליו
אני מגיעה אל היעד, אליו, נעמד מולו ונדהמת מגדולתו כי אפילו בעודו יושב מרווח בכיסאו – אני קטנה ממנו
"שבי" הוא מסמן לי על רגלו השמאלית ואני מתיישבת על הירך שלו שיכולה להכיל עוד לפחות 3 כמוני
"איך הממלכה שלי ילדונת?" הוא שואל בהלצה תוך כדי שאצבעו עוברת לי על קווי המתאר של הפנים ומלטפת את לחיי
"אה.. היא... בסדר אדוני" אני מחלצת מעצמי כמו ילדה עילגת
"התגעגעתי אלייך, אני שמח שלא שכחת" הוא מתכוון למונח 'אדוני'
בטח שלא שכחתי, איך אשכח אותך? הרי לך נתתי את כולי, שלך רציתי להיות פעם, לך – היה הלב שלי והגוף שלי
והשליטה בי? שלך היא
"חיכיתי לך" הוא ממשיך וידו נחה לי על הירך, אוי לא, אני חושבת לעצמי, הוא בטח מרגיש את כל הרטיבות שלי ואני מסמיקה, מתפללת שלא אבלוט על רקע הלהבות סביבי
"יכולתי להריח אותך עוד מתחתית המדרגות" הוא אומר לי, שוב, כאילו מרגיע את הלא נאמר וממשיך ללטף את הירכיים שלי, עולה עם אצבעותיו ומפסק את רגליי הכווצות בכוח
אני מביטה בו, סופגת אותו, נעלמת בתוך עישוניו הענקיים, מתפללת שלעולם לא אקום מרגליו, מבקשת מאלוהים שנמצא 7 מדורים מעליי שלעולם לא ייקח אותי ממנו
האצבעות שלו מזיזות את התחתונים שלי הצידה ואני מתרפסת, נחרדת, רועדת בידיו
"מה יפה שלי?" הוא שואל בצורה מתגרה
אני עונה לו במבט מתחנן, מעונה, משתוקק
הוא מחדיר במהירות אצבע אחת לתוכי ומרוב העוצמה אני מנסה לחלץ כמה שיותר תאי חמצן לריאותיי בין כל הלהבות האלה
הוא מזיין אותי ללא רחמים עם אצבע אחת ואז מוסיף עוד אחת
אני יושבת עליו, נחה בין רגלו ובין ידיו, גונחת מכאב, צועקת מתשוקה, מהנאה, עוד אחת נכנסת לתוכי והוא מתחיל להזיז אותן בתוכי
משחק, נהנה ממה ששלו
"את לא תגמרי. את שומעת אותי?" הוא אומר בקול רגוע ומסופק
"אדוני, בבקשה, אני מתחננת" אני מתפתלת על ברכו בעודי מביטה בו
"לא, יש לך עוד חשבון ישן לסגור איתי" שיט, איך שכחתי
עברו שנים, כל אחד מאיתנו כבר שכח את הטעם של השני, כל אחד מאיתנו עבר חיים שלמים אם לא כמה
אבל לא שכחנו אחד את השנייה, אני לא שכחתי את מקומי לידו והוא לעולם לא שכח את זאת שנתונה לו
הוא ממשיך לבעול אותי בידיו, עוד ועוד ואני לא מסוגלת יותר "בבקשה אדוני, בבקשה שחרר אותי, בבקשה אדוני, בבקשה תן לי לגמור, בבקקקשששהההה" אני מתחננת בצעקות שמחרישות את הכל מסביב
"לא ולא זונה יפה שלי, את תגמרי כשאני אחליט שזה מגיע לך"
הוא מתעלל בי כך עד שאני על סף עילפון, עד שאני מריירת מהפה והמוח שלי מתמזג עם כל הלהבות הצבעוניות מסבבינו
"תגמרי" – 5 אותיות שמרגישות לי כאילו המשיח ירד לרגע לשאול והשתלט על פיו של השטן על רגליו אני יושבת
אני מתפוצצת בקולי קולות, יורה מתוכי את כל הנוזלים שאגרתי בפנים בעודו שיחק בי, מתפרצת על ידו, על רגליו – במבט שני לא אתפלא אם הנוזלים שלי כרגע ישמשו כאספקת מים לכל הגיהינום היבש הזה
אני צונחת על החזה שלו, מתנשפת, מתנשמת, נעלמת
הוא נושק לי במצח, מבין שברי האורגזמה אני מזהה את הנשיקה האהובה והמוכרת הזאת
"ברוכה הבאה הביתה ילדה שלי, חיכיתי לך"
...
"אדוני, די
מספיק, אין לך סיבה לכעוס
דיברנו על זה וסיכמנו, בעולם הזה – אין לי מקום איתך
אנחנו ניפגש – בעולם הבא"