וניליות, חגורה ומה שביניהם

אני יושבת על המיטה, מגרדת את הכיסוי שעשוי מבד קשיח עם הציפורניים, כאילו מתחתיו מתחבא לו אוצר. רק שהאוצר שלי - עומד מאחוריי.

זהו. הוא נכנס. אין לי לאן ללכת. אין לי אפשרות לבטל, לברוח, להימלט. הוא פה. ואני מולו. מרגישה כמו טרף עסיסי שהוגש על מגש של כסף.

אני לא רואה אותו. היד שלו נכרכת סביבי ואני תופסת אותה חזק, חופרת בה עם הציפורניים ולא משחררת. אני לא יכולה. הלוואי והכל היה קופא עכשיו והייתי יכולה להישאר ככה שעה שלמה, עד שאתרגל, עד שיימאס.

"שלום ילדה, מה שלומך?" הוא אומר בקול הזה שלו שנשמע כ"כ טבעי, לא מהסס, לא מתרגש. איך יכול ליהיות שלא בא לו לקפוץ מהחלון עכשיו מרוב התרגשות?

הוא מנשק לי את קצה הראש ומהדק את האחיזה בי. אני משותקת. "טוב, תגידי משהו!" אני גוערת בעצמי אבל אני לא יכולה. אין לי. אני משותקת.

היד הזאת שעוטפת אותי אני מחזיקה בה ומרגישה כמו ילדה, כמו תינוקת שנאחזת בצעצוע הכי אהוב עלייה ואם רק תשחרר אז הכל ייתפוצץ.

הוא משכיב אותי לידו. אני לא מעזה להסתכל עליו.

"את לא רוצה לראות אותי ילדה?" הוא שואל,

"לא אדוני, אני מרגישה שאם אסתובב אז הכל ייעלם, הכל יתפוגג, זה יהיה אמיתי... אמיתי מידיי"

"טוב" הוא אומר בנונשלנטיות בעודי דרוכה ומכווצת מכל ההתרגשות והציפייה, "את לא מצפה שאני אכנס ככה למיטה וארגיש בנוח, נכון?"

משהו מגרד לי את קצה הראש והחך...הרגשה מוזרה, מעצבנת, הוא מכיר אותי ואת האף שלי שנמצא גבוה גבוה, מה הוא מצפה, שאני אפשיט אותו?

כאילו הוא קרא את מחשבותיי ואני שומעת מאחוריי " אני לא מתכוון להתפשט לגמריי, רק שיהיה לי יותר נוח, לא תרצי שאני אהיה עם נעליים נכון?"

אלוהים! מה יש לי? למה אני לא מצליחה לדבר???

אני כנראה מצליחה למלמל משהו כי הדבר הבא זאת היד שלו, הגדולה, העבה, הבטוחה שמוגשת לעברי בעודו נעמד מולי ואני עם מבט מושפל מפילה את חמשת האצבעות שלי בתוכה ומרגישה כמו גוש חמאה שעוד שנייה נוזל לו בין באצבעות.

"את לא מסתכלת עליי" הוא שוב אומר, "לא אדוני, אני מפחדת"

זה לא שאני לא יודעת איך הוא נראה, זה לא שלא דמיינתי לי כל זווית נקבובית וצד בפנים שלו, פשוט משהו, כ"כ חזק עוצר ממני להרים מבט, להסתכל על הגבר הזה, על האיש הזה שלקח אותי, רחוק, רחוק מהכל, מכולם, מעצמי. לקח אותי לכאן.

אני יושבת על קצה המיטה והוא עומד מולי, אני מניחה שנאמר משפט או שניים שנתנו לו לגיטימציה או שלא( כי בעצם ממתי הוא צריך לגיטימציה כדי לעשות דברים?) כי הדבר הבא שאני זוכרת זה את כף הרגל שלו דורכת בטבעיות על הירכיים שלי. "איך הנעליים שלי?" הוא שואל

-עכשיו, מישהו יכול להסביר לי למה נהנתי מזה כ"כ, למה האקט הפשוט הזה, כ"כ העיר אותי?-

אני מנסחת איזו הערונת כי, כמובן שלא אכפת לי מהנעליים שלך עכשיו ואתה יודע את זה! אבל אתה אוהב לדעת שכל מה ששלך הוא הכי יפה, טוב ומושלם.

צלחתי את המשימה, הגבתי כשורה כנראה כי אתה נשמע לי מרוצה.

"אני אמור להוריד אותן לבד?"

אני מהססת ומתחילה להתיר את הקשר בשרוכים, אמא'לה, מהזה? מהזה הדגדוג הזה בסרעפת, אני מרגישה שזה בא לי כ"כ טבעי, אני כ"כ נהנת מזה. אני אסירת תודה בתוכי שהוא נתן לי לעשות את זה.

אני מקפלת את השרוכים הכי יפה שאני יכולה בתוך הנעל הימנית ואז השמאלית ומניחה אותן למרגלות המיטה.

(הערת שוליים: על פניו, במסגרת מע' יחסים רגילה יכול להתפרש אקט כזה כמשהו משפיל, כי הרי מעולם לא תראו גבר מבקש בכזאת נכונות מזאת שמולו לחלוץ את נעליו, אוליי רק בכתות, או בקווקאז, בכל אופן, האקט הזה גירה אותי בצורה לא מוסברת וכעת אני חושבת שאמא הייתה מתגאה בי על הצורה הסימטרית בה הנחתי את הנעליים וקיפלתי את השרוכים.)

"זהו? ככה אכנס?" נשמעת השאלה שדורשת ממני ישר לטפל בבעייה ולפעול 

אני עדיין לא מביטה בך,אתה חכם ויודע שאני לחוצה כמו טמפון XL בכוס של בתולה ששוקלת 47 קילו, אז לבקש ממני לפשוט מעלייך את הג'ינס עלול להביא לאסון או לרכבת הרים נוספת. מיותר. "מה את אומרת על המכופתרת שלי?, טיפה מקומטת לא?"

אני מרגישה שאני שוחה בתוך עצמי. אני כ" רטובה עוד מלפניי שהגעת ונכנסת בדלת ועכשיו הקול הרגוע שלך, השאלות והכל מסביב שנראה לי כ"כ מיותר אבל אני מבינה שזה חלק בלתי נפרד מהחוויה, זה גורם לי לשחרר מעצמי נוזלים בכמויות שלא הכרתי שקיימות.

אני מתחילה לפתוח כפתור אחר כפתור בחולצה שלך מלמטה ללמעלה ומגלה מתחתייה גופיית T שחורה.

אתה עומד מולי. גדול. גבוהה. חזק. ג'ינס, גופיית T.

אני מרגישה שאני עוד שנייה מתפוצצת ושאני חייבת אותך עכשיו. אני מרסנת, מרסנת כ"כ, אוף.

עד מהרה הג'ינס נושר ממך גם הוא אבל לפניי שפשטתי אותו מעלייך, גילית לי את האבזם של החגורה.

שמעתי הרבה עלייה, על העובי שלה, על הצבע שלה, על העוצמות שלה.

אני מביטה באבזם הזה. הוא נמצא בדיוק מול העיניים שלי. אני נחרדת מבפנים..."האם הוא ירביץ לי איתה? שיט, זה נראה כואב..." אני אומרת לעצמי, ומייד המחשבה מתחלפת בכמיהה בלתי מוסברת להרגיש את החגורה הזאת על ישבני או איפה שתבחר.

מתחת לנקודה בה היה שניות ספורות לפניי האבזם כעת נמצא הבוקסר שלך, מביט בי

והזין שלך שאני כמעט יכולה להרגיש עם העיניים שלי מבעד לבד הכותנה השחור שמכסה אותו... בוחן אותי.

בחיים לא עמדתי במבחן מול זין...

טוב, אז מהיותי סקרנית, טיזרית, שיפוטית, ביקורתית וחוצפנית, הגעתי למסקנה כזאת:

השולטים באתר מתחלקים ל-4 קבוצות:

"השולט ה"חזק והאולטימטיבי" " - בעל מנוי זהב שנתי. בד"כ מלווה בניק הכולל את המילה שולט/מאסטר/דום בעברית או באנגלית. בפרופיל של שולטים אלה יופיעו דרישות ברורות וחדות ולעיתים יופיע איזכור של החשיבות באהבה וקבלת הצד השני על מנת לקבל יחסי שליטה אידאליים. ומשפט או שניים פואטיים. שולטים אלו ייבקשו לרדת על 4/ להתפשט/לאונן/ייצפו שתחכי להם ברגליים פתוחות וכוס רטוב אחריי 4 חילופי משפטים בממוצע.

"השולט הצעיר (בד"כ מתחת לגיל 30)" - שמתי לב שהקבוצה הזאת לרוב מורכבת מסטודנטים, למה? עוד לא מצאתי הסבר. פרופיל של שולט זה ייפתח (בד"כ) במילים רכות, המתארות את האופי של השולט, תיאור זה יכול לקחת בין 2 משפטים לעמוד שלם. משפטים על משמעויות החיים ותהיות. לאחר מכן ייכתב מה מחפש אותו השולט, שיתוף ברגשותיו ורצונותיו ולרוב החיפוש הוא אחר בת זוג ולא רק מישהי לסשנים. לשולטים אלו שני סוגי בלוגים: בלוג מוזיקה או בלוגי פנטזיות לא ממומשות שלרוב כתובות בצורה מבריקה ומחרמנת. לרוב בעלי מנוי זהב.

"השולט שבתיאור על עולם השליטה כותב "הכל מתחיל בראש" " - שולטים אלו הם צאצא או מוטצייה גנטית של "השולט האולטימטיבי". כנראה שמהלך הזמן ועם ספור השנים איבחן השולט האולטימטיבי כי אנו, הנשלטים והנשלטות מגיבים טוב יותר (או שזו היא הנחת הכלל) ופתוחים לשיחה אחריי המשפט "הכל מתחיל בראש". בד"כ שולט זה ייקבל תוספת של מוח/פסיכולוג/מנטליות לניק. אל תבינו אותי לא נכון, הכל באמת מתחיל בראש ורק משם אפשר להשתחרר - את זה כולנו יודעים. אבל לצערי, לכתוב " הכל מתחיל בראש ומשם השמיים הם הגבול", "מחפש לשלוט מנטלית" לא בהכרח אומר להבין את זה מצד שני לא צריך הרבה הבנה בשביל לעשות "copy" ו "paste" אחד מהשני.

"השולט שהחליט שכינויי שליטה מאוסים ובחר לקרוא לעצמו על שם חפץ/תופעה כלשהי"  - סביר להניח שהשיחות איתם יכולות להימשך ימים ושבועות בלי שום איזכור של השליטה על כל צורותייה. אנשי שיחה משעשעים. הפרופיל בד"כ לא ייעסוק בתיאור ופיאור האדם אלא יהיה קצר ולעניין. גיל. מצב משפחתי. ועד 5 שורות שבסה"כ כוללות לא יותר מ20 מילים - תיאור מתומצת של השולט, או לחילופין, מחברת A4 שלמה המתארת את האדם ומה תחומי העניין, מי למה, כמה ומה הוא אכל לארוחת הבוקר.

עוד קבוצה שהיום החלטתי שהיא שווה קיטלוג:

"השולט המנוסה" - פרופיל מתומצת גם הוא, כתוב לרוב עם חוש הומור (אני אישית חושבת שזאת הדרך הנכונה להתייחס פה לעניין). בעל בלוג גדוש ועמוס בחוויות הן דמיוניות והן ממשיות. אנשים אמפתיים אך מאופקים מעט. בד"כ מעל גיל 30.

במבט ראשון אפשר לייחס לי את התכונה של שטחיות, אבל מי מאיתנו לא?

בכל אופן, אפשר לומר שפשוט השתעשעתי עם עצמי 

לחצן ימני... יורדת איתו ל'התחל'

איפה ה'התחל' המזדיין הזה

'התחל' -> 'WORD' -> מסמך חדש

נשימה.

עוד פחות מ48 שעות אהיה בין הידיים שלך. ארגיש אותך.

עוד פחות מ24 שעות אשב על המיטה בה תיגע בי.

עוד 12 שעות אתחיל להתארגן, לארוז את מיטב מלבושיי ובגדיי

עוד שעה אכריח את עצמי להירדם למרות שכל הבטן שלי מתהפכת

עוד דקה ואני מרגישה שהראש לי יתפוצץ

אני אוהבת אותך. אהבה טהורה. מפחידה. כנה. אמיתית. שונה מכל מה שהיה לי. הכל בצד. כל המגבלות. כל החוזק. כל הרעש. כל הכאב. הכל נעלם. רק אתה. רק אותך יש. למה?

אני לא בדיוק יודעת.

אני יושבת עם חברה מתחת לבית, מתרכזת בעשן של הסיגרייה, אנחנו מדברות על מטורפות ומטורפים

ופתאום אני פולטת "זה הפחד הכי גדול"

היא שואלת "מה?" עם מבט תמוהה

"להשתגע" אני אומרת לה.

היא טוענת שזה קורה רק לאנשים עם סמים, מחלות בעבר, לחצים, התמוטתויות עצבים.

(מיותר לציין שהאישיות שלי היא לא הכי מאוזנת?)

אדוני. עכשיו כולי לחוצה, קפוצה, פתאום אתה מתקשר, אתה אומר לי "הכל יהיה בסדר" ואני מרגישה שמשהו גדול ממני ומכל העולם הזה לקח את כל הלחץ, הרעד באצבעות, הנשימות המהירות והעיף את זה לכוכב אחר.

אתה מנתק.

זה חוזר.

אדוני, מה אם אשתגע?

"הייתי רוצה ליהיות מלך שלך..."

המילים של יזהר אשדות מהדהדות לי בראש והשיר מתנגן בלופים כבר איזה שעתיים.

אך, הראש שלי קודח.

הייתי עצבנית מהבוקר והרגשתי שכל המוח שלי מתערבב לטורנדו הרסני ועוצמתי.

...                

"עבודה, חיוך, שיער אסוף, ג'ינס צמוד ומתוח, למה מי יכול עלייך בעולם הזה?" (חוץ ממנו)

היא מתנשפת... "מה את עושה?"

אני מחייכת אליה וקורצת קריצה שובבה, מוציאה מתיק האיפור את האודם הכי בוהק שלי ומורחת בהפגנתיות בוטה על השפתיים. מחזירה את המכסה למקום, מעבירה ליקוק עדין על קצה השיניים כדי לנקות את החלקיקים שנדבקו.

הכל נקי.

"סתמי" אני אומרת לה "אל תתחילי איתי"

"אם אני אשתוק, מה יישאר לך ילדה?"

אני משתתקת, צמרמורת ופחד אוחזים בי ומשתקים אותי.

"כלום הא?" היא אומרת לי...

אני בוחרת לקחת צעד אחורה, אני לא מסוגלת להסתכל עלייה.

"חבל, את כ"כ יפה" היא אומרת לי "בטח כולם היו מתים לזיין אותך עכשיו"

הייתי מתה שרק הוא יזיין אותי, אני חושבת בשקט בשקט...

"טיפשה!" הנזיפה שלה מעירה ומנערת אותי מעצמי "שכחת שאני שומעת מה את חושבת?"

אני שותקת. אין לי מה להגיד לה. היא ניצחה. שוב. היא שומרת עליי שם. היא מגנה עליי. היא לא תיתן לאף אחד לפגוע בי.

...

בין חיוך לחיוך ובין עקיצה לבדיחה אני מהרהרת עליו.

"טוב לך בלעדיו?" היא אומרת. כאילו מנסה לבדוק שאנחנו עדיין משדרות על אותו הגל.

שהמסר ברור.

אני שותקת. אין לי מה להגיד לה. אני חושבת שאני לא יודעת אם טוב לי או רע לי בלעדיו.

אני רוצה לבקש ממנה שתסתדר הכל. שהראש שלי יחזור למקום. שתגיד לטורנדו לעבור למדינה אחרת.

"אסור לך"היא אומרת לי, שוב, מנחיתה אותי למציאות.

"אסור לך, הוא לא בשבילך, הוא לא שלך, את לא שלו"

"אבל בבקשה, תביני, כמה שאת רוצה אותו, כמה שאת רעבה אליו"

"לא, אסור לך ילדה, את שוכחת"

"אבל, אבל הוא... אוי אם רק היית מבינה"

"אוי ילדה, כמה שאת תמימה, נאיבית, פתטית, מסכנה. מזל שיש לך אותי לא?"

- מצאתי אותה לפניי חמש שנים. הכרתי אותה דרך מישהו, מאז אנחנו לא ניפרדות. היא תמיד פה בשבילי ואני בשבילה. היא עקשנית, דורשת הרבה, היא לא קונה ת'זיוני מוח שלי, היא יפה. מדויקת. חכמה. מלאת גאווה ובהחלט יש על מה -

"תגידי לי, זה מה שאת רוצה?" היא שואלת אותי

"את אוהבת להרגיש קטנה, נחותה, מסכנה, עלובה, פתטית? " היא משפשפת את המילים האלה בפנים שלי כי היא יודעת בדיוק מה זה עושה לי.

אני לא מצליחה לשלוט בתווי הפנים שלי והם מתכווצים ומתעוותים ואני כמעט בטוחה שאני נראית כמו חזיר בר קטן, ורוד, שמן ומפונק.

אני נעה מרגל אחת לשנייה במרחב שנראה לי לא עולה על גודל של משבצת במחברת חשבון.

אני עוצמת עיניים, לוקחת אוויר.

יהיה מה שיהיה.

"כן" אני אומרת לה, "כן"

"אני אוהבת להרגיש קטנה, אני רוצה להרגיש קטנה.

אני אוהבת להיכנע, אני צריכה להיכנע,

אני אוהבת ליהיות חסרת אונים, בבקשה תני ליהיות חסרת אונים"

שתיקה.

אני טופחת לעצמי על השכם שעזרתי אומץ להגיד לה את זה אבל מרגישה את הקור העז שבמבט שלה משתק אותי מבפנים ומתפשט בי כמו כמו ענפים של עץ חג המולד.

"מה יהיה איתך?" היא מגכחת. "לא הספיק לך? לא מספיק פגעו בך? השפילו אותך? זילזלו בך? לא מספיק ילדה? או שאת אוהבת, את אוהבת ליהיות מסכנה וקורבן, ליהיות סמרטוט, ליהיות מטומטמת"

"לא!, אני אצליח! אני אלמד, את תראי! אני אצליח. אהיה ממושמעת ואהיה טובה, מאולפת, אהיה צייתנית. אהיה הצייתנית, הממושמעת, המאולפת והחכמה הראשונה בהיסטוריה אם צריך!"

היא מוציאה לשון ויורקת לעברי בבוז.

"לא, זה לא מה שמגיע לך,

 מגיע לך אושר, לחייך"

"אני אחייך ככה, מבטיחה לך"

"את משקרת ילדה"

אני משקרת? אני מנסה להבין אם זה המצב ואני אכן משקרת לעצמי והאם זאת הדרך בה בחרתי להסביר לעצמי את הצורך בסקס חזק וכואב. אני לא בטוחה, אני לא יודעת, אני רוצה לחק...
"טוק טוק, שומעים אותך פה את יודעת?" היא מחייכת אליי עם מבט זדוני בעיניים " כן, כן, הבנתי, בא לך לחקור. תגידי לי, מה יהיה כשהמחקר שלך ייאבד את מקורות המימון שלו, כשהמשאבים ייגמרו והיסודות יקרסו, מה יהיה אז כשתרצי להציל את המחקר היקר שלך בכל מחיר בלי בקרה וגבולות?"

"בבקשה" אני מבקשת ממנה מהמקום הכי קדוש שלי "תני לי לנסות. אם אפול, אפול לבד ואקום. בבקשה! תני לי"

היא מצקצקת בלשון שלה ומסדרת לי את השיער מאחוריי האוזניים.

"ילדה שלי, מה יהיה איתך? את אף פעם לא יודעת שובע?"

הדמעות, גדולות ורטובות, מתחילות להתגלגל לי על הלחיים.

"אני... אני מבטיחה שאהיה בסדר. רק תסכימי"

היא מלטפת אותי, מעבירה את ידייה בשיער שלי.הידיים שלה מלטפות לי את הלחיים והיא מעבירה את האגדולים על השפתיים שלי שכבר נותרו ללא אודם.

"תלכי" היא מורידה את הראש "תלכי, אני אהיה פה."

אני מעלה פוסט לבלוג ויודעת שאני כנראה אחטוף על זה מאוחר יותר, זה הרי לא עבר את ה"אישור" שלך.

...

אתה דורש שאקרא לך אדוני למרות שמעולם לא אמרת זאת במפורש אבל כאשר אני מעלה את השם שלך על שפתיי אתה נרתע ומזדעזע, כאילו מה שאמרתי מרמז על בעייה, על פגם במערכת. כאילו שהגיית השם שלך גורמת לכל הארמון קלפים שלך לקרוס ומראה לך מה קורה באמת בחוץ.

אני מרגישה שהגעתי למעגל איתך, מעגל של תיסכול, ייאוש, מלחמה, אהבה, כאב, ובעיקר התשה בלתי פוסקת.

אתה אוהב להגיד לי "זה ייעבור כשתשחררי את עצמך, רק תתני לי אותך כבר" ואני בולעת רוק בשקט ואומרת מהצד השני " כן, אדוני, בטח אדוני, כמובן אדוני, אתה תמיד צודק אדוני!".

נמאס לי.

לפעמים מתחשק לי לצעוק ולהגיד לך " תרחם עליי, אני לא יודעת מה אני עושה, אני לא יודעת למה אני פה! אני לא מוכנה לכל זה, אני קטנה, קטנה ממך בהכל, אתה לא רואה את זה?!?" ואתה ממהר להכניס לי רעיונות לראש, לשכנע, ללטש הכל בקול העמוק הזה שלך והאופורייה נמשכת אבל מפעם לפעם היא מתקצרת והערפל שאתה משאיר מאחורייך מתפוגג מהר ומהר יותר .

כל פעם שאני אומרת לך שאני לא מתאימה לך, שאוליי אני זאת הבעייה (לא באמת) אתה ממהר להגיד שלא, אתה תמיד מוצא דרך כ"כ יצירתית לגרום לי להבין שאין פה בעייה, שהכל אפשר לפתור, שאתה תיתן יותר ואני אקבל פחות.

אני מרדנית - ידעת את זה על ההתחלה. אני חצופה, אני דעתנית, אני שובבה, אני נקמנית, אני רגישה, אני אוהבת, אני שורפת הכל ברגע שאני נפגעת.

ידעת את כל זה.

למה אתה מנסה לשבור אותי אדוני?

למה אתה לא עוזב? הרי אני קשה לך כ"כ אדוני, אני מתישה אותך אני יודעת והידיעה הזאת מתישה אותי עוד יותר. אז למה אתה לא עוזב אם נמנע ממני הדבר?

אני צריכה לשמור על עצמי איתך,תמיד. אני תמיד צריכה ליהיות אסופה, מחושבת, מדוייקת, כי אתה לא צפוי אדוני ואני אוהבת ליהיות מוגנת. פעם היית אומר לי

"שחררי, אני אחזיק אותך". אדוני. אתה לא מצליח להחזיק אותי, סליחה.

אדוני, אין לי כח להחזיק את עצמי כל הזמן, אני לא יכולה. לפעמים אני רוצה ליפול אחורה, להשתחרר, לנחות, לעצום עיניים ולעבור לעולם אחר, שונה מהכל ושאתה תיהיה שם.

אבל אתה לא, ויש עולם כזה אני יודעת אבל... אתה אדוני - פשוט לא שם.

אדוני, אתה תמיד אומר שאתה יודע הכל הכי טוב. אז תגיד לי אדוני, למה הכל כ"כ הסתבך?

משהו פה בתהליך של גבר ואישה שמתנים אהבה או סתם מזדיינים להנאתם - לא מספיק... חשבתי לעצמי.

ידעתי שאני אוהבת כשהוא שורט אותי בגב, אבל לא שריטות קטנות של תשוקה, אלא פרועות, מכאיבות, שחורכות בתוכך את ההבנה של כמה שהוא רוצה אותך. ידעתי שאני אוהבת הצלפות, מעטות ככל שיהיו אבל השתוקקתי לכל אחת ואחת מהן, רציתי להרגיש את היד ופעמים רבות כשהיד מיצתה את עצמה רציתי להרגיש גם משהו גס יותר, כואב יותר, שוט? או רצועת עור? לא יודעת.

לפעמים הייתי מבקשת שיקשור אותי, בהתחלה חלש בכדי שהידיים יהיו רופפות ואחר כך חזק יותר, להרגיש את כבלי הקשירה נושכים לי בעור. הייתי מבקשת שיצמיד את היד אל הגרון שלי ויחנוק אותי, לא, לא חנק ביזארי מהסרטים עם עיניים מתנפחות וקולות מוזרים שבוקעים מהגרון.

חנק ענוג, שגורם להכל להתערפל והצלילים היחידים שהייתי שומעת היו אנקות הכאב ויבבות העונג שהתפרצו מתוכי ונשמעו כאילו ממרחקים.

תמיד ידעתי, שאני רוצה להיות שלו. כנועה לו. להיות חשופה לידו ולתת לו לעשות בי כל מה שיחפוץ. רציתי לתת את עצמי לו, לראות בעיניו כמה הוא רעב אליי וכמה אני מסבה לו אושר בעודי כנועה לו. רציתי שישלוט לי באושר. באושר העילאי הזה בעודי מתפזרת כמו זיקוק בשמיים.

רציתי שיגרה לי כל נקבובית ותא בגוף, כל דבר שיכול לספוג טיפת כאב או גירוי, רציתי שהכל יהיה ער.

שהם כולם, יהיו אורחים בקרנבל החושים שמתחולל בי.