לפני 10 שנים. 11 בפברואר 2014 בשעה 21:10
אני אוהבת להכנס לכלוב כשאני באוטובוס מפוצץ עד אפס מקום בדתיים(גברים)
התגרות במזל שכזאת... ישימו לב או לא?
והרי אם ישימו לב לא יעירו כי הם היו מתים למנה מזה
ובנתיים זה מרטיב אותי ;-)
וניליות, חגורה ומה שביניהם
תסלחו לי, אם לעיתים, זו פרובוקצייהלפני 10 שנים. 9 בפברואר 2014 בשעה 17:18
נראה לי שסיימתי את כולן :(
לפני 10 שנים. 6 בפברואר 2014 בשעה 23:22
אני יושבת עלייך.
רגליים מפוסקות. מכנס צמוד שמטמטם אותך ותחתונים ספוגות בין הירכיים.
אני כ"כ נהנת לטעום אותך, להרגיש את הלשון שלך על שלי, להרגיש את הידיים שלך מרפרפות עליי ולדעת שאתה יודע בדיוק מה אתה עושה.
אני מתענגת על כל שנייה ולא רוצה לעזוב, לא רוצה שהרגע הזה ייגמר לעולם
...
בעודי יושבת עלייך בפיסוק, רטובה, רוטטת וצמאה לעוד, מגיעה מחשבה למוחי והיא משתקעת לה שם.
אני מהרהרת לי מתי בפעם האחרונה הייתי כנה עם עצמי, עם אחרים בשעת האקט ומתי לא.
אני מנסה להבין אם כל צליל שבוקע ממני הוא הכוח שיש לך ומיומנות הידיים שלך או שזאת עוד הצגה שבחרתי לגלם בה דמות ראשית.
אני חוזרת אחורה עם עצמי, לימים שבהם אהבתי סקס ונהנתי ממנו, לימים שבהם אורגזמה וגמירה היו הדבר הכי מסעיר בעולם ואני מרגישה כ"כ רחוקה מאותו המקום.
יכול ליהיות שהתייאשתי? שוויתרתי על זה? על ההנאה בסקס, על הכנות, על האיבוד העצמי כשממריאים לשמיים.
...
היד שלך מעירה אותה מהרורי, חופנת ומחלצת לי את השד מתוך החזייה. אני לא מספיקה להגיב ושתי אצבעות שלך רוקדות להן מסביב לפיטמה שלי, מן טקס גירוש שדים שכזה - התעללות למען מטרה נעלה.
אני מרגישה אותן נלחצות ונסגרות על הפיטמה שלי ואני נאנקת, מתענגת על המגע הזה, על התחושה הזאת. אתה מהדק אותן עוד ועוד ואני מרגישה שעוד טיפה והפיטמה שלי פשוט תיתלש אבל אני לא רוצה שתפסיק, אני לא מסוגלת שתפסיק
...
שמעתי פעם על נשים שגומרות מגירוי בפיטמות או בחזה, חשבתי תמיד שזאת המצאה, פיקצייה, היה נראה לי לא הגיוני איך משחק במשהו כ"כ קטן (להבדיל הדגדגן) יכול לגרום למישהי להתפוצץ.
...
אתה לא מרחם עליי ואני יודעם שגם אין טעם לבקש, אבל אני לא רוצה. אני רוצה לראות כמה כאב אני יוכל לסבול, כמה רחוק תוכל לקחת אותי.
האצבעות שלך על הפיטמה שלי, הידיים שלך על גופי והרטיבות בין הרגליים שלי עושים את שלהם ואתה מרגיש שאני נעלמת, אתה אוסף אותי אלייך, מחבק חזק ומהדק עוד את האחיזה שלך בגבעה הקטה על החזה שלי
...
החיבוק הזה, החום הזה, "כן" אתה אומר לי "טוב לך" ואתה ממשיך להחזיק אותי. לרגע אני מאבדת את עצמי, את התחושה של הכאב, הרטיבות, שוכחת מהאורגזמה שכנראה קרבה ובאה ואני נעלמת לתוך החזה שלך. אני מייחלת לשבריר שנייה שכל העולם ייעלם והתמונה הזאת תיקפא ואני אשאר כך לנצח, בין הדיים שלך
...
אני מאבדת את השליטה על עצמי, הגוף שלי חג ונע בתנועות לא מוסברות ואני נתונה לך, לידיים שלך, לאחת שמכאיבה וגורמת לכולי לרטוט ולהרטיב והשנייה שמחזיקה ומחבקת כלכך חזק
אני נעלמת... נעלמת רחוק... עולה גבוה גבוה ו...
אוף! שוב השלט "עצרי" הזה
...
אני נזכרת ביום שהייתי צריכה לגלם דמות פעם ראשונה כי היה ברור לי שאחרת לא אצא משם.
אני חושבת שמאז נאטמתי. סגרתי את המיניות שלי ועכשיו כשאני עלייך אני כלכך כועסת על עצמי כי איתך אני לא רוצה להגיע לשם.
מה שיש ביני ובינך הוא שונה, ואוליי אני סתם שוגה לי באשליות. אבל האשליות האלה מופרכות ככל שיהיו מזינות לי כל תא בגוף וממלאות לי הכל.
התרגלתי שאף אחד באמת לא יבין מה קורה לי ברגע שבו אני הופכת את המיטה לבמה הפרטית שלי ומתנתקת, נעלמת. מגלמת לי שחקנית פורנו עם אופי כזה או אחר בשעה שאני נעלמת לי לתוך תוכי, מטיילת בממלכות אחרות, רחוק\ שאף אחד לא ייגע.
איתך - אני לא רוצה להגיע לממלכות האלה. אני רוצה שהמיטה הזאת ואתה תיהיו חלק מהם, שלא אצתרך לשחק יותר.
איתך אני לא רוצה לזייף.
...
שנייה לפני שאני נרדמת ואתה נעלם לשם איתי, הידיים שלך מטיילות עליי, אתה לא מסוגלת להתנתק ממני ואני כ"כ אוהבת את המגע שלך.
אתה מוצא נקודה, קטנה שכזו, בין השפתיים התחתונות לירכיים שלי, ואתה לוחץ עלייה.
גל של תחושות וזרמים שוטף אותי.
אתה אוהב את מה שאתה רואה ואתה ממשיך, ואני? אני לא מבינה מה קורה
אני הולכת לאיבוד ולא מצליחה להבין מה זה, אתה לא בתוכי, אתה בקושי נוגע, אתה... ו...אני מפסיקה לחשוב.
אני מתערבתת בתחושות, בזרמים החמים, ונכנסת לדואט עם הידיים שלך, שייעשו לי מה שהן יירצו.
אתה ממשיך ואני מאבד שליטה. אני מתחילה לאהוב את התחושה של ליהיות נתונה לך.
אני שוב מטפסת, לאט לאט, ואז מהר יותר, מרגישה שעוד שנייה ואני מגיעה לפסגה של ההר, אבל אני לא רוצה, בא לי שהעונג הזה יישאר לנצח.
"אל תעצרי" אני משננת לעצמי "אל תעצרי. תעופי" אני כאילו נותנת לעצמי אישור פנימי
ו...אני מתפוצצת, פורקת את כל מה שנאגר בשבועות האחרונים בין הידיים שלך, בתוך השפתיים שלך.
אני צונחת כמו נוצה מפלומה של אפרוח...
הכל נעלם, ואתה איתי, אתה כאן,
אתה שומר עליי
לפני 10 שנים. 4 בפברואר 2014 בשעה 23:07
בלילה בין שני לשלישי לא ישנתי, עצמתי עיניים וכמו שעון כל 45 דק' הן נפקחו, נזכרו בכל מה שקרה. לא נתנו לי לנוח מכל המתרחש מסביב. התהפכתי מצד לצד, והרגשתי שצמרמורת הופכת לחלק בלתי נפרד ממני. פחדתי. התהפכתי וניסיתי למצוא את עצמי. הגרון כאב, הבטן הסתובבה והקול שלו עוד הדהד באוזניי...והתחנונים שלי נשמעו ברקע..."בבקשה, רק תעזוב אותי".
התעוררתי שוב. הכל חשוך מסביב, שוב. העיניים שלי מרגישות איך האימה חודרת אליהם דרך החושך המוחלט הזה. חנוק לי, אני מרגישה שאין אוויר. שלא נשאר ולו תא חמצן אחד בחדר הזה, אני מזנקת מהמיטה ופותחת את החלון לרווחה,הקור חודר לי לעצמות, אני חוזרת למיטה ומתקפלת בתוך עצמי, כאילו ששמיכת הפוך תחמם, כאילו שהפליז שזרוק מעל ינחם, אני עוצמת עיניים שוב ומתחילה בטקס ההתהפכויות.
אני קופצת שוב, קמה, השעה כמעט 7. אני מקללת בפעם המאה את העיניים, את העולם בחוץ ואותך שלקחת לי את השינה שלי שאני כ"כ אוהבת - כאילו שלא נתתי לך מספיק . כולם מתעוררים בחוץ, אני שומעת רעשים, מכוניות, ילדים ואת הקול שלך - פועם בראשי. חודר ומכתיב בקצב מונוטוני את הזרימה של הדם, את עוצמת הנשימה, כמו מטרונום. מטרונום סוציופת.
לא לקחת מספיק?
המחשבה בך מעוררת בי בחילה אבל היא לא יוצאת לי מהראש,
הכאב ראש, הכאב הראש המזדיין הזה שמשבית את הכל מסביבי.
ואתה. אתה הבן זונה שלקחת לי הכל, כמו שהבטחת.
רוקנת ופלשת למחילות הכי נסתרות בתוכי והותרת אותן חלולות וריקות.
אתה מתיימר לחשוב שאתה הפד גזה לפצעים שלי - כי הרי אתה - "אדוני", ולעולם לא תפגע בי.
...
להבדיל אלפי הבדלות, לא נפלתי קורבן לגבר רשע ומרושע ששיקר לי ואז סיפר לי שהוא נשוי למרות שכבר הבנתי שזה אפילו באופנה פה.
אם הייתי יכולה הייתי מוסיפה פה למעלה, ליד הבאנר שמזמין להפוך למוזהבים או מוחר צעצועי מין:
"כלבה, תשמרי על עצמך"
לפני 10 שנים. 2 בפברואר 2014 בשעה 15:14
התלבטתי שעות אם לפרסם, אם לתת לכולם לראות מה קרה. מה זה ייתן לי? מה זה לא ייתן לי?
אבל זה חייב ליהיות מוחלט. ואם זה מוחלט אז זה חייב לצאת החוצה כי רק ככה זה יהפוך ליהיות אמיתי. אוף למה הכל איתך נגד הכיוונים.
"היי ר',
מאז שסיפרת לי שאתה נשוי המצב ניהיה לא פשוט בשבילי ובטח הרגשת את זה. בהתחלה היה כעס ועלבון, לא עלייך, אלא על המצב. אח"כ געגוע וכאב שעליי לחלוק בך עם אחרת ואח"כ תסכול, תסכול שזה המצב בו אני נמצאת עם גבר שכ"כ חשוב לי. איפשהו התת מודע שלי כעס עלייך שלא סיפרת כי הרי ידעת שלעולם לא הייתי נכנסת למצב הזה איתך אם הייתי יודעת שזהו המצב. היה לי קשה להבין איך מישהו שאני כ"כ מעריצה עושה דבר כזה למישהי, מועל ככה באמונה של אחרת. השלמתי עם זה אפילו לרגע קטן...
בכל אופן ר'. אני מתלבטת לי כבר כמה ימים ותכננתי להיפרד יפה אבל אתה רק זירזת פה את התהליך.
מכיר את מעיין? בת 23? מראשון לציון?
Well, זאת אני.
כנראה שבחרת להתחיל ולהתחרמן על הבחורה הלא נכונה עד 5 בבוקר.
אפשר לדון שעות על למה ואיך פתחתי עוד פרופיל, אבל בינינו אני הרי לא באמת דופקת חשבון ואתה לא באמת היית מספיק טוב בשבילי.
הייתי צריכה לדעת שבוגד פעם אחת תמיד יישאר כזה.
ר'. אין יותר ברורה ממני כרגע. זה נגמר. אני ואתה.
נשבר לי הזין ממך. אני מתעבת אותך. את הבוגדנות שבך. אתה מסכן. ילד חרמן כלוא בגוף של גבר בן 40. מסכן. תקוע בנישואין לא מספקים. אתה לא שווה לא רחמים, לא הערצה, לא חמלה.
מגיעה לך יריקה יפה וגדושה על הפנים.
אני מוחקת את האפליקצייה. אני לא עונה ולא מתכוונת לענות לשום שיחה ממך במידה וחשבת להיתקשר. תיזהר להתקרב אליי דרך הכלוב או בכל צורה אחרת.
אני טובה יותר ממך לכן לא אלך ואפתח עלייך את הג'ורה של החיים בכלוב כי כ"כ אכפת לך מהמצב ומהמוניטין שלך שם. מסכן. פתאטי.
אין לי אפילו מה להגיד לך. אתה מחוק מבחינתי.
תהנה בטיול ובשאר החיים האומללים ומלאי השקרים שלך
להתראות"
ככה כתבתי לו, כתבתי וכל תא בגוף שלי הפך לעיגול אנימה קטן שמאדים לו מכעס.
הגעת ליעדך והתקשרת. רחוק ממני. רחוק מהכל. מהראש לי, מהגוף שלי, ממני, מזאת שכ"כ רצית או לפחות כך אמרת.
אנחנו צועקים ומחליפים גידופים וקללות, עלבונות והטחות אחד בשנייה והתרגלתי לזה איתך רק שהפעם אני מבינה שאין לי רצון שיהיה המשך. אין לי רצון שתישאר. שאהיה חשובה לך יותר. מאסתי בך.
הכעס והקללות מתחלפים ברגש, כואב, בהחלפת וידויי לב אינטימיים וקטנים אבל זה לא משנה, אני לא רוצה, אני כבר לא רוצה שתיהיה פה.
אני מודה שלפתוח עוד פרופיל היה לא נכון ושנינו יודעים שאני מפטפטת עם אחרים לא פחות משאתה עם אחרות אבל הידע הזה לא מספיק יותר, הוא לא ממלא לי את החסר.
אני שוכחת שרגע לפניי רציתי למחוק אותך מחיי אבל מבינה שבכלל אין טעם להסביר, שהרי מעולם לא תבין מה קורה בפנים.
אני מדפדפת אחורה, כל נורת אזהרה אדומה שהייתה מיהרתי לכבות לאורך הדרך, לכסות אותה בשתי ידיים ולבחור להגיד שהיא לא שם. כנראה שכיסיתי את כולן כי רק ככה הצלחתי להגיע למצב שלי איתך. לאהבה, לעדינות, להתרגשות, לסערות.
בכל אופן אדוני, האהבה שלי אלייך היא ללא גבולות.
אין כעס ואין את הזעם שאחזו בי אתמול כי בבסיסו של עניין? ידעתי עמוק שאתה לא בשבילי וכנראה שבגלל זה גם הצער לא חזק כ"כ.
אני קוראת את מה ששלחתי לך ואיזו התפרצות זעם ילדותית זאת לכאורה.
אבל אתה אוהב אותי ככה וזה מה שבחרת לך.
ואני? אני רוצה ללמוד לא להתפרץ, אני רוצה לדעת איך אוהבים, אוהבים באמת, אני רוצה להרגיש שאתה שלי. רק שלי.
הרבה רוצה הילדה שלך לא?
אבל אף אחד מהדברים האלה לא תוכל לתת לי. אני הבנתי את זה אדוני ובחרתי ללכת,
מה איתך?
לפני 10 שנים. 1 בפברואר 2014 בשעה 11:29
בת זונה.
אני מסתכלת עלייה - רצועת עור, עבה וכהה שנפתחת לאורך של כמטר להערכתי.
אני יודעת שאבוד, שלהתחנן עכשיו לסליחה ולהבטיח שוב שלא אעשה זאת – מיותר.
מעולם לא ראיתי אותך יותר נחוש בדעתך מעכשיו.
אני מסתכלת עלייה. זונה. נחה לה על הסדינים. כלכך חלקה ומבריקה, מאובזרת לה באבזם כסוף ונוצץ בקצה.
אני מבינה שזה הזמן שלי. זה הזמן להיכנס בה.
מבינה שאני נרדפת על ידיה כל החיים וזה הזמן לנצח את השדים (לפחות אלו שהיא אחראית עליהם)
אני מסתכלת עלייה ומתנתקת ממך. משאירה אותך מאחורינו. מחוץ למונולג שלי איתה.
אני נשארת לבד על הסדינים הלבנים האלה. יושבת, בוהה, מקמרת את הגב בחושניות להראות לה שזה המקום שלי ולא שלה, מכווצת את העיניים ומתחילה:
"תסתכלי עליי... תסתכלי עליי!" אני אומרת לה "את לא תפגעי בי הפעם את שומעת אותי?!, אני יותר חזקה ממך, את לא תכאיבי לי, אני לא מסכנה וחסרת אונים כמו שפגשת אותי בפעם אחרונה, אני לא תינוקת שלא מבינה מה נכון ומה לא, אני כבר יודעת להגן על עצמי.
את הולכת לגעת בי עכשיו נכון? את אוהבת את התחת שלי, את מתה עליו, זה נותן לך המון כוח - להכאיב לי. לראות אותי סובלת. סליחה מותק, את תאלצי לוותר על הסיפוק הזה מעתה ואילך. אין לך כוח יותר ואני כבר לא מפחדת. במקום שהתחת שלי יצתרך לספוג אותך אני רוצה לראות איך את מתמודדת איתו מעכשיו, כשהוא ייהנה כלכך כל פעם שתגעי בו, כשהרעב שלו אלייך רק יגדל ויבער ככה שלא תוכלי לשאת את זה יותר ותתחנני להישאר בין הלולאות במכנסיים של האדון שלי.
אוי... מסכנה, מה קרה? פגעתי בך? תסתכלי על עצמך. את נחה לך ככה מקופלת, קטנה, מגעילה. את מגעילה אותי את שומעת את זה?!?! אין בך כלום. את סתם רצועת עור מיותרת. את אפילו לא יפה. את לא מקשטת שום דבר. התועלת היחידה שלך זה להשאיר את המכנסיים במקום וכולם תמיד ממהרים להוריד אותם במילא.
תקשיבי לי כי אני לא אחזור על זה ולעולם לא ננהל דיון כזה או אחר בשום צורה שהיא.
את סיימת. סיימת את כל מה שעשית עד עכשיו. אני? כבר לא לרשותך. את לא יכולה יותר לצלק אותי. את גמרת כאן. את והכוח שלך - הוא נגמר אם לא הבנת את זה עד עכשיו. את לא יכולה להכאיב לי יותר, את לא יכולה לפגוע בי כמו שהיית רגילה. תסתכלי עליי טוב כי מעכשיו את הביצ' הקטנה שלי ואני אנצל אותך לכ"כ הרבה שימושים שאפילו לא דמיינת שקיימים. אז תשבי בשקט ותסבלי. תסבלי שאת גורמת לי לאושר, לי ולאדון שלי. קשה לך לדעת שאת עושה טוב לאחרים, זה שורף אותך נכון?
תשרפי. תשרפי לאט לאט. כי זה מה שמגיע לך. תסתכלי עליי פעם אחרונה כי עכשיו אני חוזרת אליו ויותר אני לעולם לא אדבר איתך.
תישכחי מזה שאי פעם היה לך כוח"
אני חוזרת אלייך. לעולם שלנו. לחדר. למיטה. לסדינים. לנוכחות שלך.
אני מסתובבת ומסתכלת עלייך, מהנהנת עם הראש להסכמה (לא שזה היה נחוץ לך). מושיטה את ידי קדימה ונעמדת על ארבע, מקמרת את הגב (כי אני יודעת כמה אתה אוהב את זה), מנמיכה את פלג גופי העליון, ומגישה לך על מגש של כסף את התחת האגסי שלי.
"בת זונה, בואי נראה מה את שווה עכשיו" אני מסננת לעברה.
לפני 10 שנים. 31 בינואר 2014 בשעה 20:41
לפני 10 שנים. 30 בינואר 2014 בשעה 20:50
זה לא הזמן ולא השעה אך מה לעשות שהמוזה לא כ"כ שואלת אותי.
...
אני שוכבת מתחתייך, כמו בפעם הראשונה, כמו בעילה ראשונה, כמו רגע של לידת תינוק, משהו חדש נגלה לעולם שלי, הרגשה משונה, אחרת, טובה.
אני שוכבת ואתה מתיישב לי על החזה. תמיד בשיחות שלנו ניסיתי להבין איך בדיוק אפשר להתיישב ככה על מישהי ואיך אני אצליח למצוץ בתנוחה המוזרה הזאת, בדיעבד אני מבינה שיכולתי להיכנס לאתר פורנו וזה היה מספק לי את התשובה.
אני נושמת עמוק, רבע לחץ, רבע התרגשות, רבע... לא, בעצם חצי זה הרטיבות בין הרגליים שלי.
אתה מרים לי את הראש ומניח 2 כריות מאחוריי הראש שלי. כדי שלי יהיה נוח או כדי שלך תהיה הגבהה של הלוע שלי, אני לא יודעת אבל מודה על זה כי זה ממש נוח.
הזין שלך מולי ואני מרגישה שזה הרגע שלי לתת את ההופעה הכי טובה שיש.
אני נמשכת אליו ומנסה להכיל את כולו עם הפה שלי, פעם, פעמיים, אולם הפעם השלישית לא צולחת ואני מרגישה את הענבל שלי נרעד וגורם לכל תכולת הקיבה שלי להתהפך, אתה מרגיש את זה ומוציא אותו מהפה שלי. אני נושמת עמוק "אני לא אתן לעצמי להיכנע" אני משננת בראש ומחזירה את הזין שלך לפה שלי. עד הסוף. אני ממשיכה ושואבת, מרטיבה ומלקקת את כולו.
אני נהנית, מוזר לי. מוזר לי להנות ממשהו כ"כ שונה ממה שאני רגילה, אני לא נהנת, אני נכנסת לאופורייה, לדרייב מטורף של לספק אותך, להראות לך שאני המוצצת הכי טוב שהייתה לך אי פעם.
תוך כדי המלאכה אני לא מצליחה שלא לתהות איך אני נראית מלמעלה.
אני אוהבת להיות יפה תוך כדי. אני אוהבת להיות יפה בשבילך ומייחלת בתוכי שזה המצב גם כרגע.
אני ממשיכה ככה מספר לא מוערך של דקות ובין לבין הידיים שלך אוחזות, מושכות לי בראש, בשיער ואני מסתגלת ומתאהבת בתחושת האחיזה הזאת.
אתה מודיע לי שאתה מתקרב להתפוצצות ואני מרגישה כאילו ניצחתי באולימפיאדה, אני ממשיכה למצוץ אותך ואתה מתרוקן לתוך הפה שלי, כולך, עד הטיפה האחרונה. כיוון שאני עוד בטירונות אז אני לא מצליחה להחזיק את כל שייק החלבונים הזה בפה שלי ומעט נשפך עליי, על הסנטר.
אתה יורד ממני ואני מתרוממת.
מהסנטר לצוואר, משם לחזה ועוד למטה, אני עוקבת אחריי הנוזל הלבן והסמיך הזה ובפנים אני מרגישה כמו מלכת העולם.
אני מסתכלת עלייך במבט הזה שאני יודעת שאתה כל כך אוהב. מבט של תום, טוהר מעורבב בסקרנות, עם עיני עגל פעורות ושואלת אותך בקול הכי מתוק שלי "אדוני, למה נהנתי מזה כ"כ?" תוך כדי אני מנסה למצוא בתוך עצמי רגעי חרטה, כאב, ייאוש ואין. אין. רק אושר ושמחה ממלאים אותי.
אתה עונה לי: "זה היה ברור לי ילדה שלי, מהרגע שהכנסתי לך אצבע לפה ואת גנחת, ידעתי, ידעתי שתהני למצוץ".
אכן אדוני. צדקת. מאז אני רק רוצה להרגיש אותך בפה שלי שוב ושוב.
לפני 10 שנים. 25 בינואר 2014 בשעה 21:00
זנחנו את המיטה ואני עומדת מול החלון ומביטה החוצה, מעניין אם כל האנשים האלה, המכוניות, הרמזורים יודעים מה קורה כאן כרגע, מעניין אם זה היה מגרה אותם, כמה היו נחרדים וכמה מבקשים להצתרף, כמה היו מרטיבות וכמה היו חוזרים הביתה ומזיינים לחברה שלהם את המוח החוצה.
אתה אוהב את התחת שלי, אני יודעת את זה. אתה נפטר מהחולצה שלך בזריזות על ונעמד מאחוריי, נצמד, אני מרגישה את החזה שלך כנגד הגוף שלי, אני מודה לך בלב על המחווה הזאת ואין מאושרת ממני שהנה אני מרגישה עוד חלק ממך. הידיים שלך עוטפות אותי, אני מתחילה להתחכך בך, לאט, לאט, בעדינות, אתה אוהב להרגיש את הפלחים שלי על הזין שלך את זה הבנתי די מהר.
אתה מרים את קצוות הבייבידול שלבשתי לכבודך ומלטף את התחת שלי, הידיים שלך מוציאות אותי מדעתי ואני נאנקת, אני פורסת שתי ידיים על החלון ונשענת עליהן, אתה מלטף אותי ואני מאוהבת בכל ליטוף שלך יותר מהקודם. אתה אגרסיבי ואתה לא אוהב ללטף הרבה זמן, שניות ספורות ואתה חופר בתוכי, שתי אצבעות חזקות חוזרות למקומן והכאב הצורב הזה מזכיר לי כמה התגעגעתי אליהן.
אתה מפשיל את הבייבידול ככה שכל התחת שלי נתון לרשותך. אני מרוכזת כ"כ באצבעות שלך, בכאב, בגלי החום, בצלילים שבוקעים לי מהגרון, מדי פעם עוברת תהייה זריזה על איך אנו נראים מלמטה ואם מישהו מהרחוב אכן עצר והרים את מבטו לחלון שבאופן מפליא ארוך ורחב ורואים בו את כולי או לפחות כך נראה לי.
אך! צליל גבוהה ומצלצל קוטע את מחשבותיי ואת התענגותי על האצבעות שלך.
התחת שלי, אך! הוא שורף! בוער!
מהר מאוד אני מבינה שהנה הסטירה המצלצלת לה ייחלתי כ"כ הרבה זמן או לפחות טעימה כי אני בטוחה שריחמת עליי הפעם. הכאב שבצריבה הזאת והאצבעות שלך שעוד שנייה מרימות אותי מהבפנים שלי גורמים לי להיעלם לגמריי ואני שוכחת מהחלון, מהאנשים, מהכל... אך! אני מרגישה עוד סטירה מצלצלת שנוחתת לי על התחת
"סעמאק מה עשיתי לך???" אני חושבת לעצמי "הייתי די חמודה ומרוסנת עד עכשיו"
אתה שוב קורא את מחשבותיי ועד עכשיו אני לא מבינה איך זה קרה אבל היד שלך אחזה לי בשיער (וכן, זה כואב, מאוד) ואתה מנסה להוריד אותי על הברכיים, אדוני, לרגע אני מתפלה שאוליי שכחת עם מי יש לך עסק, אני מתנגדת ואתה בוחר להושיב אותי על המיטה ונעמד מולי בעודך תופס לי את השיער. אתה משתהה כך דקה כאילו אומר לי "נו זונה, תמצצי לי"
בשנייה ההנאה נעלמת, הגירוי יורד, אני יכולה להתרכז רק ביד שלך שתופסת לי את השיער וכ"כ מכאיבה לי. אף פעם לא הרגשתי ככה. אני מפחדת.
אני מגייסת את כל הכוח שלי ומתכנסת לתוך עצמי. אני יושבת מולך ואני מבועתת. אתה מבין שהנה עוד רכבת הרים קרבה, עוזב אותי ונשכב לידי על המיטה. אני מסתובבת עם הגב אלייך. אני כ"כ מתביישת. תסלח לי. אני חרדה.
אדוני, ברגעים האלה אני מבינה שוב ושוב למה אני שלך. אנחנו יושבים בשתיקה, בהתחלה אתה גוער בי ואז אתה מבין שזאת לא הדרך ואוסף אותי אלייך, מחבק. אני כועסת עלייך, על עצמי, על כולם. אני שונאת את כולם, אותו, את כל הגברים שאי פעם נתנו לי הרגשה רעה, את הכאב הזה שנתת לי להרגיש. אני שונאת את זה שהחיבוק שלך לא מלווה אותי כל היום. אנחנו שוכבים ככה דקה או יותר והכל עובר.
לפעמים מתחשק לי לקשקש בזנב בשבילך אדוני לו רק היה לי אחד. אף פעם לא הבנתי את המבט המצחיק והדבילי קצת של הכלבים כשהם שמחים ממשהו וישבים מולך עם הלשון מתנפנפת בחוץ ומקשקשים בזנב וכרגע? אני בהחלט לא אהיה יוצאת דופן אם תשכן אותי בכלבייה.
המשך יבוא...
לפני 10 שנים. 24 בינואר 2014 בשעה 20:30
טיזינג, טיזינג, טיזינג -ידעתי שזה יתנקם בי
"תראי לי איך את מעמידה לגברים את הזין" הוא אומר לי
"מה?!" אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני, אפשר לחשוב שהוא לא יודע איך מעמידים את הזין לכל קבוצת המין האנושי אליה הוא משתייך.
"אדוני, אני... אה... מה? למה אתה צריך את זה?" הבלבול מתחלף בהסבר "אתה יודע איך זה עובד, זזים בצורה מסויימת, גונחים, מנשקים, נושכים ועומד להם"
"אז תראי לי"
"לא" כל פעם שאני אומרת לך לא אני מתה מפחד, אבל זה לא פחד משתק, מבעית.
זה פחד מגרה, מחרמן, לא ידעתי שאפשר לפחד ככה : )
"תראי לי" אתה לא משנה את טון הדיבור כאילו כל שני וחמישי מחרמנות אותך בלונדיניות בנות 20.
אני ננעלת, אני נלחצת, אתה יודע את זה, אני מופתעת מעצמי, למה קשה לי כ"כ לבטא את עצמי מולך?... ממממ אני יודעת למה!
"אדוני, אבל מה שעובד על כולם לא יעבוד עלייך" אני מנסה לתרץ לעצמי ואז לך את הלחץ והפחד שאחז בי
אתה מסתכל עליי כאילו השתגעתי, במבט שאומר "במה אני שונה? מה יש לי זין שעשוי מזרחן וזוהר רק בחגיגות יום האצמעות?"
"תראי לי מה את עושה, אני אחליט"
אני יושבת מעלייך, עם רגליים מפוסקות, רטובה כמו שמעולם לא הייתי ובאלי כבר להכניס את הזין שלך לתוכי. אני ננעלת, לא יכולה לזוז, משהו כ"כ מלחיץ אותי... מה מלחיץ אותי?
בחיים לא נתבקשתי לגרות גבר בצורה שהיא כ"כ... בוחנת.
אני רגילה לגרות, רגילה שכל מי שמסביבי היה מת לתקוע אותי ופה נופל לי האסימון ואני מקללת את עצמי כי אני מבינה שאתה הרי יודע את זה טוב מאוד ואתה כ"כ נהנה מהמבוכה, האי נעימות והקושי שלי כרגע בביצוע משהו כ"כ קל וברור מאליו.
"אני גבר רגיל, מה שיעבוד על כולם יעבוד גם עליי" אתה אומר כאילו כדי להרגיע ולהבטיח לי את זקפתך אבל זה לא עוזר, אני מסוגלת לחשוב רק על זה שתחשוב שאני ילדותית, שלא אדע איך "לטפל" בך כראוי.
אני אוהבת את החוכמה שלך, היא תמיד צצה כשהכי פחות מצפים לה - אחריי זמן מה שאתה מבין שהילדה שלך ננעלה ולחוצה בטירוף אתה נוקט באמצעי מאוד פשוט, מפיל אותי על הגב מפסק את רגליי באגרסיביות ומחדיר לתוכי 2 אצבעות. אני נעלמת, בשנייה שהן חודרות אליי אני מרגישה כמו רקטה ששוגרה לחלל ועכשיו אני שם, באטמוספרה נטולת גרביטציה ואני מתהפכת בה, בועטת, צועקת, נאנקת בשעה שאתה טוחן אותי איתן בלי שום בושה ועם כל הביטחון שיש.
הקול שלך מוציא אותי מריכוז "שלא תעזי לגמור בלי לבקש רשות לפניי"
סעמאק, באלי להרוג אותך, איך אני אמורה לדבר בכלל תוך כדי, אתה לא רואה מה קורה לי?!?
אתה מפסיק ומוציא אותן מתוכי
לא לא בבקשה לא - אני שומעת את התחנונים הפנימיים שלי עוד שנייה נפלטים החוצה ואני מחזיקה את זה חזק בתוכי, הסיפוק שלך יהיה גדול מדי אם אתחנן כרגע ושכחת שאני זונה שובבה שאוהבת גם קצת להתשעשע.
אתה מעלה את היד שלך מול הפנים שלי ומכניס אצבע עבה וגדולה לפה שלי, אני מוצצת בתשוקה, בתאווה, זה כ"כ טעים לי, אני מזהה את הטעם שלי, אני לא מסוגלת לחשוב על כלום, יוסטון איבדו קשר עם החללית.
אני מבינה שיש לי רק אצבע אחת בפה ופוקחת עיניים בהפתעה
"אדוני, זאת הייתה רק אצבע אחת?" אני מתפללת בפנים שתגיד לי שלא, שכבר לפחות 2 חמישיות או יותר מהיד שלך ביקרו בתוכי כי אחרת אני מבינה שעם הזמן קוטר הכוס שלי יגיע לגודל של תחתית בקבוק מים מינרליים בנפח של ליטר וחצי.
"כן" אתה אומר לי בקול הרגוע, המגרה, המסופק, המרוצה מעצמך.
שיט!
אתה לא מתמהמה יותר מידיי מסתכל לי בעיניים ואומר "הבנת שאת לא גומרת בלי רשות?"
אני מהנהנת "בבקשה רק תחזור לשם" אני חושבת לעצמי
"עכשיו, תסתכלי לי בעיניים" אני מבינה שאין לי מקום לוויכוח. תוך שניות ספורות אתה שוב בתוכי מפרק אותי אבל אתה זוכר את התדהמה והפחד שניצתו לי בעיניים דקה לפניי כן כשהבנתי שההופעה בתוכי הייתה הופעת יחיד.
אני לא מספיקה לנשום ואתה קורע אותי בכאב (שאני בטוחה שבמדינות מסוימות ייחשב לעינוי), שתי אצבעות עבות, ארוכות, חזקות ואכזריות חופרות בי, מפלסות את דרכן בתוכי ואני מרגישה שהיה עוד קרום בתולין מוסתר שהרגע קראת.
זה כואב לי, זה כ"כ כואב לי ואני רק ממשיכה להרטיב אותך ואותן,הן מזיינות אותי ואני לא מסוגלת, אתה ממשיך ואני לא יכולה לנתק את העיניים ממך מחשש שתפסיק. אתה ממשיך ואני נעלמת, נעלמת והעיניים נעצמות ואני מזכירה לעצמי לפקוח אותן רק שלא תצא מתוכי.
אתה מרגיש שאני מתכווצת, עוד ועוד ובבת אחת אתה שולף אותן ממני.
אני מנסה להבין מה קרה הרגע ומהר מאוד אומרת לעצמי בציניות "נו השתגעת, למה נראה לך שהוא ייתן לך לגמור עכשיו?"
איזה בן זונה.
אתה חוזר לשכב על הגב לידי, אני נושמת עמוק וחוזרת לשבת עלייך.
"אז איך את מגרה גברים?"
אין בעייה, זה מה שאתה רוצה? כרגע לא אכפת לי אפילו לאכזב אותך, באלי להעמיד לך אותו כ"כ חזק שלא תוכל להתאפק ותקלל את הרגע שביקשתי ממני לגרות אותך.
1,2,3,4... והנה לכם זין עומד!
סעמאק, אני יכולה כבר להכניס אותו לתוכי?