לפני 10 שנים. 18 בפברואר 2014 בשעה 20:09
דמיינו הר געש
הר געש של רגשות,
הר גבוהה, חלק, שחור מההתפרצויות הקודמות שהשאירו עליו סימנים
הר שקט, ערפל סובב אותו
הוא מגרד את קצה השמיים ומוקף בעננים רכים שנעים באיטיות
הוא כל כך שלו, במבט ראשון ניתן לחשוב שהיה אפשר לבנות עליו בית
הוא עומד ככה, ימים, לילות
אוגר, מתמלא, מתבשל, מבעבע, דוחף פנימה את הלבה שלו כל פעם שהיא מגיעה לקצה קודקודו, כדי לא לפגוע, כדי לא להישרף שוב
היא נאגרת בתוכו, מבעבעת, שורפת, מכלה כל מה שיש בתוכו
והוא מתנחם במה שיש בחוץ, בקרירות הזכיכה של הערפל, בשמיים שכה קרובים אליו
הוא מתנחם בעיניהם של האנשים המתפלאים ממנו
כך אתם רואים אותו, עומד איתן, חזק יותר מהכל, אש יוקדת שורפת אותו מבפנים
קשה לו לבלוע אותה ולהוריד במורד גרונו הסלעי פעם אחר פעם
לפעמים הוא אוסף את כל כוחותיו כדי למנוע פיצוץ נוסף, הוא נועל לסתות, חורק שיניים ודוחק בה כל עוד נפשו בו - הוא לא רוצה להישרף, לחדש את הכוויות, לכלות את מה שכבר הגליד
היא חוזרת בנחיתה עוצמתית לביטנו, כאילו כועסת עליו, מתכוננת למתקפה הבאה
חיה בו, בוערת, רותחת, מכלה, מסוכנת, הכמות שלה גוברת ומכפילה את עצמה מיום ליום
כמובן, כמו בכל תופעות הטבע, לפעמים אין להן הסבר
כמו השטן שבוקע מן השאול היא מתגלגלת מעלה מעלה במהירות אור ולא מותירה לו חלקיק אדמה לא שרוף בתוכו
היא מתפרצת מתוכו ומשתוללת לכל עבר, לגובה, בקולי קולו, זעקות וצעקות
אין לה כיוון אחד, אין בה פחד, היא רוצה להרוס ולשרוף כל אשר ייקרא בדרכה
היא רותחת, עוצמתית, מלאת כעס, זועמת והיא לא ממהרת לעזוב אותו –
היא מטפטפת אט אט על כולו עד שכל הטיפות נהפכות לנהר ושריון הסלעים השחור שלו מתכסה בשורה של נהרות זהובים, זורמים, יוקדים, חמים
היא מחפשת בו שטחים שלא נגעה בהם, רעבה, רעבה לטרף, לשרוף, לאכול את כל מה שהבריא או מעולם לא נשרף
רצה, תווה שבילים, מחפשת, מתחברת מנהר לנהר ויוצרת מעטפת בוערת ומהפנטת על כולו, לא משאירה לו כלום
השמיים שמעליו הופכים לשחור, העננים מתאדים ונעלמים
הקרירות והזכיכות הופכים לזיכרון ומתמלאים בזעם שלה – בפיח
היא טורפת ולא רואה כלום, משתוללת, דוהרת, מכלה, ממיסה כל זכר לעולמו שכה התאמץ לבנות.
הוא מכוסה בה, כולו, רותח, חם
הר מוזהב ובוער
היא מתחילה לרדת מסלעיו ולהתפזר למישורים שמקיפים אותו, לשדות הירוקים והשוממים, לגבהות העדינות שעד לפניי כמה שעות עמדו ללא פגע
את כולם היא אוכלת, שורפת
היא מתבייתת לה על כל מה שסובב אותו, כל מה שנגלה לעינייה ומשגרת את עצמה לשם
חסרת רסן ומעצורים כאילו מראה לו מה קורה כשהוא עוצר אותה, מתגרה בו
כולם נופלים תחתייה, טובעים בזהב שלה
היא לא נרגעת עד שהיא חיה את כולם, חלה על כולם
משרירה אווירת הרס חמה
בבת אחת היא מפסיקה. עוצרת. עומדת ונהנת מפירותיה
אין זכר לאשר היה כאן לפניי, אין זכר לאשליית הקרירות והזכיכות ולשדות הירוקים
שום איש לא יצליח להביט או להתקרב אל ההר עכשיו
השמיים נעלמו ונראה כאילו היא שולטת בהם
היא נהנת איך החוסר שליטה שלה אוחז בהכל וכיצד הם כולם נתונים לחסדייה
שעות, ימים ולילות היא עומדת כך, נהנת ממה שהרסה ומבעבעת בשביאות רצון
אט אט, זעמה נחלש והיא מרגישה שעלייה לחזור חזרה לביטנו אבל אינה יודעת איך
היא מתחילה לאבד שליטה על השמיים והם מתבהרים ומקררים את ההר, מלטפים את פצעיו ברוח רכה ורגועה
הבועות במישורים מאטות את קיצבן עד שמתפוגגות לגמריי
הכוח שלה אוזל ונעלם אל תוך קרקעית השדות, האדמה, הגבהות
הוא מרגיש שכוחה נעלם ומשתהה כך, דקה, יום, יומיים
כשמרגיש שאין עוד בכוחה לפגוע - הוא מעז
ומתנער ממנה, מנקה מעצמו את כל אשר השאירה עליו,
זועק וצועק מרוב כאב שהשאירה בפצעיו ומכל גופו שנחרך, שוב
האש חלפה, האימה הוסרה,
הוא יכול להתחיל מהתחלה,שוב, להמשיך
היא מתגנבת לה לאט לאט, מהגבהות, מהשדות, מהסלעים, דרך מחילות המסתור מתחת לפני האדמה ומתחילה שוב, להצתבר בבטנו...
