מילים מלוכלכות

שהיום אמרו לי: "אתה נלחם בהיגיון, אבל מזיין בזעם." מתי בפעם האחרונה החמיאו לכם ככה?

(כמה זה ברור שאין לי אקשן פה אז אני ממלא את החלל בזכרונות מהעבר הרחוק?)

היינו נפגשים פעם בשבועיים, בערך. בשעה המיועדת הייתי פוסע דרך השער בחצר, פונה אל השביל הצדדי הקטן ונכנס בדלת האחורית. היא תמיד הכינה קנקן לימונדה ולבשה את הטרינינג האפור עם הגומי הרפוי. הקליניקה שלה היתה קטנה, וכך גם היא. בהכל שלט מראה פשוט, נקי ומסביר פנים.

ברגעים הראשונים הייתי מרגיש תמיד כמו אחד המטופלים שלה. היינו אומרים שלום. הייתי שותה משהו קר. בשלב די מוקדם הודיעו לנו שהפרויקט המשותף לא יתרחש, אז לא היה לנו תירוץ, ובכל זאת היינו מעמידים פנים שאנחנו מתעניינים בהתפתחויות המקצועיות בחיינו. מהספה שמול הכורסה הנוחה שלה היה לי מבט חלקי למסדרון המוביל לשאר הדירה. כשהייתי מרכיב אותה בחיקי היה נגלה אלי מראה יפהפה: צוואר משתפל לכתף עדינה, מפל של שיער זהוב, זורח בתאורה הטבעית שכנסה מהחלונות הרחבים, ומעבר להם המטר הרבוע שהיה אפשר לראות דרך הדלת: מדפים עם כמה ספרים ועציץ כלשהו. לא היה אפשר לראות יותר. היא לא הרשתה לי לבקר בשאר הבית.

צמוד הקרקע הפסטורלי היה ריק מלבדנו – היא קיבלה בשעות הבוקר, כשהבעל והילדה לא היו בסביבה. היא אהבה לשמוע שהיא בוגדת, בעיקר בגניחות של גבר מתנשף ממאמץ. היא תמיד היתה נבוכה מאוד בהתחלה ובסוף, ובאמצע איבדה כל בושה. מילאנו את הבית בגסויות מהדהדות בין הקירות. הייתי הראשון שלה בהרבה דברים. למרות שהיתה מעט מבוגרת ממני, לא היתה מנוסה. מהר מאוד חצתה את כל הקווים והשלימה את כל החוסרים כמו גדולה, רכונה קדימה על משענת הכורסה, מביטה בדלת האחורית ושרירי פניה מתעוותים במאמץ להכיל אותי בדלת האחורית שלה. הגבול האחד שלא יכלה לחצות היה הזרע שלי. היא לא היתה מוכנה לסבול את המחשבה של המגע בו.

חציית הגבול התחילה בתמימות: הייתי צריך להשתין. היא כיוונה אותי לשירותים ונשארה שכובה על הספה הרחבה. אחרי שסיימתי ראיתי אותה עומדת בפתח לחדר הטיפול, ממתינה שאחזור. הבטתי בה כמה שניות, ואז פניתי ופסעתי בכיוון ההפוך. מכל כיוון אפפו אותי סממנים של חיים משפחתיים רגועים: סלון נעים עם צעצועים מפוזרים, שטיח עבה, ספות עור מהוהות, פינת מחשב, שולחן אוכל, מטבח שמסתבר שלא היה מלא עד אפס מקום בלימונים, בניגוד לציפיותי. ניסיתי לדמיין את הקול שלה, אולי לשמוע עדיין את הדי הקול שלה כשצווחה "בעלי לא דופק אותי ככה" שוב ושוב לפני כמה דקות.

היא פסעה אחרי. ידיה היו משולבות מתחת לחזה הקטן. היא הביטה בי, ואני חזרה בה. פתאום היא נראתה לי לא שייכת בעצמה. שפת גוף סגורה וחוששת, כאילו כל מתיחת הגבולות של השעה האחרונה התבטלה. היא הסתכלה מסביב, קולטת את המראה יחד איתי, רואה את החללים הפרטיים שלה דרך עיני, ואז ניגשה אלי והניחה יד על בטני. החיוך שלה היה מבויש כמו בתחילת המפגשים שלנו, כשעדיין לא קרעתי ממנה את אריזת היומיום. הייתי כל כך גאה בה באותו הרגע; בנכונות שלה להרשות לי להיכנס לעומקים בתוכה שלא חוויתי עד אותו היום. אספתי אותה לחיבוק ונשארנו ככה לדקה או שתיים.

לא רציתי להאיץ בה. ידעתי שמה שיקרה יקרה בזמנו. לא זזתי כשידה הקטנה נשלחה מטה ומצאה אותי בין רגלי. גם לא כשהתקשיתי שוב מתנועותיה. גם לא כשירדה על הברכיים. גם לא כשהחזיקה בי בשתי ידיים, אוחזת בבסיס ביציבות, כאילו כל קוטנה תלוי עלי, בזמן שעטפה אותי בפיה. גם לא כשהביטה לתוך עיני. גם לא כשגעשתי בתוכה וזלגתי על לחייה.

היא היתה שקטה מהרגיל אחרי. נתתי לה להתקפל ולהיעטף בזרועותי על הספה בחדר הטיפול. הזמן למילים גסות חלף. לא ידעתי אז שזו הפעם האחרונה שאראה אותה. שכשנתלתה על איברי ומבטי חצתה גבול חשוב הרבה יותר, גבול בתוך עולמה הרגשי שבתוכו לא היה מקום ליותר מגבר אחד. כאבתי את הפרידה הזו, ונותרתי גאה בה מרחוק. מאוחר יותר, מהודעות ספורדיות, הבנתי שסיפרה לבעלה על מה שקרה ושהם נשארו יחד, מחוזקים ואוהבים. גם בוואטסאפ זה היה ברור שהגבולות שלה שורטטו מחדש: ליבה, עיניה, שפתיה, נקביה, מסדרונות ביתה ודלת הקליניקה האחורית.

בכל פעם שהג'ינג'ית היתה נכנסת אלי הביתה היא היתה מכניסה לכלוך כלשהו. פעם היא באה באמצע הלילה ממסיבת חוף לישון על הספה. רק למחרת בבוקר, כשהניחה את כף רגל ימין על המשענת, ראיתי את הלכלוך בקלוז אפ. בשלב זה היה כבר מאוחר מדי, היא היתה בחדירה כפולה ואני הייתי עם גרגרי חול בחריץ התחת. בשלב מסוים ההסכמה שלי לארח אותה היתה אתגר לה ולעצמי, כישלון כמעט מובטח, כרוניקה של הייטפאק ידוע מראש (אפרופו הפוסט הקודם) שמטרותיו פורקן מהיר וסילוק הפסולת מסביבתי המיידית. שואב האבק התמודד עם החול פחות או יותר בסדר, מלבד בתוך הכתם הרטוב בדיוק באמצע.

היא היתה שותה מים ישר מהבקבוק ולא מפזרת מטהר אוויר ביציאה מהשירותים. למעשה היא לא נהגה להתנקות בקפידה בכלל. האם ידעה כמה מזל יש לה שהתברכה בגזרת שעון חול מוגזמת? היתה לה אריזה מושלמת שמסוגלת להעמיד בעוצמה מספיקה בדיוק להתגברות על הטינופת שדלפה מכל נקב וסדק. אני זוכר שר' נתן בי פעם מבט מתפעל והנהון מעריך של גבר לגבר, ולא היה לי כוח להנהן חזרה. חשבתי רק על איך אצטרך להיפטר מהקונדומים בזהירות ובמהירות, להחליף מצעים מחר בבוקר אחרי שתעזוב, ואז להתקלח ברותחין עד שאתחטא. מאז אני חסין. זיעה ובוץ, פירורים לא מזוהים, חורי תחת במצבם הטבעי. ראיתי גרוע יותר, דארלינג, והמשכתי לפמפם.

מה פירוש "אני מזיין רק דברים שאני אוהב או שונא"?

כי לפעמים פשוט אין לי כוח לכל זה. אין לי כוח למערך העדין של התחשבויות ונימוסין, אין לי כוח לחוקים הלא כתובים של דייטים, אין לי כוח לזהירות האינסופית, להכלה, לעדינות, להדרגתיות, לטבילת האצבעות במים. לפעמים אין לי פאקינג כוח אלייך. אבל עדיין יש זקפה.

מה פירוש "אני מזיין רק דברים שאני אוהב"? זה הרי נשמע כמו קלישאה נוראית.

מודל האהבה המועדף עלי גורס שאהבה למישהי אחרת פירושה להסתכל עליה ולראות את הגרסה הטובה ביותר שלה, לראות את מה שהיא יכולה להיות, לעודד אותה ולדחוף אותה לשם בצורה שתתמוך בה ותאפשר לה להעז בלי פחד.

ובשבילי, לזיין זה לגלות לך כמה את זונה. כמה זה? לרוב בין פי שניים לפי אלפיים מאיך שאת מציגה את עצמך. ויש כאלה שצריך ללמד אותן בכל פעם מחדש. אז כן, כשאני מזיין אותך זה מעשה של אהבה של מישהו שרואה בך את הזונה שאת יכולה להיות. אני מת על המשימה הזאת, ועל הרגע המספק בו אני הולם פעם נוספת לתוכך ומרגיש לפתע שכל ההתנגדות באיברייך ונפשך נעלמה ושהאישה שאני מזיין היא בכל זאת - נגד כל הסיכויים - זונה מושלמת ופתוחה.

זה ממישהי שלא פגשתי מעל שנתיים ולא זיינתי מעל חמש שנים. הודעה תמימה ממנה מתדרדרת לזה בתוך חמש דקות. גברת, מה חיכית עד שאני בצד השני של העולם?

אוקי, יקום, בחודשים האחרונים הייתי עסוק מכדי להתחיל משהו חדש, אז כמובן שזימנת לי שורה של נשים מדהימות, חלקן מפרופילים שאני עוקב אחריהם כבר שנים, שהתחילה איתן שיחה שלא באמת היתה יכולה להגיע לשום מקום. עכשיו כשאני בחו"ל לתקופה ארוכה, כל ערוץ תקשורת מתפוצץ מהזדמנויות, כולל מאצ' על לייק מלפני שלוש שנים עם מישהי ממרחק של שבעה אזורי זמן ושיחה שלא תגיע למימוש בחודשים הקרובים.

אל תחשוב שאני לא מבחין בזה. אני לא נהנה מהבדיחה. תפסיק מיד בבקשה. כשאחזור יהיה לי הרבה זמן, בתקווה לעתיד הנראה לעין. שלא תחשוב אפילו לעשות את הפאנץ' ליין המתבקש. אני מצפה לליטרלי הרמון מוכן לפעולה או זכיה בלוטו (בלי שמילאתי), או שאני חוזר בתשובה ועובר לגור במנזר שינטו-בודהיסטי.

להיות רחוק מהבית פירושו להיות בדרך לאנשהו. בתהליך. במרחב לימינלי. גם אם לתקופה ארוכה. אני מרגיש טעון, כאילו הנוכחות שלי פה היא פלישה תמידית ואני צריך להיות מוכן בכל רגע להכריח את דרכי פנימה לכל חלל הנקרה בדרכי. גם במיטה או במקלחת, גם בשעות הרגיעה בבריכה או על חוף הים, החושים מחודדים.

אם היית פה גם את לא היית זוכה למנוחה. כל פיסת בד על עורך היתה נמדדת בקפידה, כל ביס ולגימת מים, כל מבט ומשפט לכל אדם אחר – הכל היה מכוון להשאיר אותך במרחב הזמני. היית נשארת שם במשך ימים או שבועות ברציפות עד שכולך היית הופכת לזמנית. לא שם באמת, אלא רק כלי קיבול לי, לאיברי, לתשוקתי ולמתח הנבנה בתוכי.

אני נזכר בכאב שהסבתי לעצמי. כשילדים מהישוב החליטו לטמון לי מלכודת, הלכתי לתוכה בשלווה. חזרתי בוכה הביתה, וההורים שלי לא הבינו מה קרה. לא יכולתי להסביר, כי לא היו לי המילים: העולם היה מקום מכעיס ומכאיב, ידעתי כבר, ורציתי תירוץ לכעוס ולכאוב.

מאוחר יותר, בגיל 22, הייתי עדיין נכנס למלכודות בעיניים פקוחות. הייתי בקשר עם נטע ונטע, אחת חיילת צעירה שגדלה בקיבוץ בצפון ועשתה את צעדיה הראשונים בדרך להשכיב את כל גברי ירושלים והסביבה, השניה סטודנטית בוגרת שרצתה להוסיף אותי לקצה הרשימה בזריזות ולהמשיך הלאה לאכזבה הבאה. הסיפור איתן נגמר בכל פעם באותה בעילה אכזרית; hatefuck לפני שהכרתי את המונח. בדרך לשם היה בעיקר כאב. מניפולציות, בכי, האשמות ואיומים שהטעינו אותי בוודאות השחורה לגבי העולם והזקירו לי את ההוכחה הניצחת שלמרות שאני כועס אני עדיין אוהב, כלומר רוצה, כלומר נמשך, כלומר מזיין.

הייתי מכשיר עינויים בשבילן, והן היו בשבילי, והכרתי כבר אז את ערכו של סבל טוב. כשאחת היתה מתייבשת חזרתי אל השניה, ולכל אורך הדרך דאגתי שידעו על כל פמפום, כל גניחה והתזה של נוזלי גוף, שההשוואה והביקורת העצמית יפלחו אותן בשמי כשאני לא בסביבה לעשות זאת בעזרת הזין והלשון. בסופו של דבר נטע נפגעה ממני יותר מדי, ונטע הבינה שלא נותרו לי דרכים לפגוע בה. מערכות היחסים התפרקו באחת ונותרתי לבדי לחפש את הסבל. אז נולדה האימרה: אני מזיין רק דברים שאני אוהב או שונא. עיקרון שאני משתף רק את חלקו הראשון בדרך כלל. ויש לא מעט לאורך השנים שהיו בשתי הקבוצות גם יחד.

אונס הוא דרך הישר בחברה שלנו. זה קורה כל הזמן מסביבנו. לא תמיד בכזו דרך נוראית, אבל גם, ומקרים פחות חמורים מתרחשים כל הזמן. חברות שלכם נאנסו, חברים שלכם אנסו, בסבירות גבוהה מאוד. זה כואב להודות בכך, ולהודות בחלק שלנו בתרבות הזו, גם אם זה חלק קטן ופסיבי יחסית. לא אנסתי, אבל העלמתי עין, השתתפתי בבדיחות, הערתי הערות לא במקום. ובעיקר, שנים חלפו לפני שהודיתי שאני חי בחברה בה נשים מותקפות באופן תדיר ולרוב ללא הגנה או מענה.

זה הדבר הכי חשוב, והכי קשה, שגברים יכולים לעשות בשביל נשים: לספק להן מקום בטוח לשתף את החוויות האלה. רק להקשיב, בלי צורך להתגונן או להצטדק. זו המשמעות של להאמין למתלוננת, אגב. לא להכניס כל גבר לכלא בלי ראיות, אלא פשוט להקשיב לסיפור שלהן ולתת לו להיכנס לתוכנו, לעשות לנו קצת רע, לתת לטיפה אחת של רעל לטפטף ולכאוב לקצת זמן ולהבין שאנחנו חיים בעולם שבו הכאב הזה נפוץ, ואמיתי, ומקיף אותנו גם אם אנחנו לא רואים.