אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מילים מלוכלכות

לפני 11 חודשים. 30 בנובמבר 2023 בשעה 13:38

פגשתי את אִישָׁהּ פעמיים: ראשית, פגישה חולפת אחת במסיבה בביתו. היא הזמינה אותי. החלפנו סימני זיהוי של גברים נעימי הליכות עד שוידאנו שאנחנו לא מהווים איום אחד על השני ואת שאר המסיבה ביליתי עם חברים מהצד שלה. ממנה למדתי מה כתובת ביתו, איזו דלת היא דלתו, היכן בדירתו נמצאים השירותים והכפתור של הבוילר והצד שלו של המיטה.

דמיינתי לעיתים איך חי כשהיה רק הוא. בקיץ עוד פסע במדרגות האבן הקטנות ואז לתוך הבניין, מעלה לקומה השניה ואל תוך הדירה הקטנה, פשט את חליפת המדים המצוחצחים ונשכב לבד על המיטה הרחבה, ממש כמו אינדיבידואל שיש לו קיום מלבדה. כל זה נמחק כשצנחה באחת לחייו מהצפון הרחוק, כולה סערה מאנית-חלומית באריזת אפרוח. אלוהים, חשבתי, זה בטח היה היום המאושר בחייו.

אבל זה לא היה הקיץ הקודם. זה היה חורף המריבה שלנו; השנה בה פסגות ההרים הלבינו והקפיאו את דלתות הלב ומרתפי השכל. הקור החודר דרך החלונות ולא משאיר אף חלקה מופשרת מלבד בנקודת המגע בין גוף לגוף. החורף בו רציתי להוכיח לך שאני יכול להיפרד כמוך, ישר לזרועותיה של אחרת, טובה ממך. אז כשהנתיב ברחוב הלבן, במעלה המדרגות הקפואות, למעלה בבניין החשוך ולתוך פרטיותו התפנה, מצאתי את עצמי מבקר את חייו פעמים נוספות.

הוא היה איש מסור ואוהב, צעיר מדי, בלי כלים להתמודדות עם תופעות טבע. ירושלמי עם ציפוי קשיח ותוך לא בשל. אני של חמש דקות לפני. חמש דקות אחרי שיצא מהבית מגוהץ כולו ההודעה היתה מצלצלת במחשבי. היא לעולם לא הזמינה אותי אליה. מעולם לא למדה לבקש, או להיענות לבקשותיהם של אחרים. רק אמרה שלום והתכרבלה בשמיכת הפוך. הוא לא נעל את הדלת אחריו. אלוהים, חשבתי, הוא בוודאי מדמיין בראשו את האמת לאמיתה.

זה היה אנטי-בדס"מ: זיון לא מתואם, לא מדובר, לא מוחזק, לא מוגן מאשמה המתיישבת בבטן התחתונה וגדלה כמו יצור חי ותובעני. גם עכשיו המפגשים צפים בזכרוני כמו שברי סיפור של מישהו אחר, בתוך דירתו של מישהו אחר, מיטתו של מישהו אחר, תשוקתו הנואשת של מישהו אחר. אחריו עטפנו בצעיפים את כל מה שנזל והלכנו לאכול בבט כמו שני מכרים ותיקים שנפגשו אחרי שנים. ישובים שם כמו חברי נפש, סיפרה לי את כל מה שישב על לבה: חולשתו, בעיקר, וחוסר הסבלנות שלה כלפיו. היא צחקה מתיאוריו יושב על קצה המיטה עם ראשו בידיו, ואני חייכתי איתה חיוך חמוץ של הזדהות.

פגשתי את אִישָׁהּ פעמיים: שנית, באחר הצהריים ההוא בביתו, כשחזר מוקדם מהצפוי ומצא אותנו ישובים על הספה, חולקים תה חם מקנקן החרס שלו. השתיקה ביניהם הקפיאה את האוויר היבש; הבל פי התעבה כמו לפני חצי שעה, כשלחלחתי בנשימות כבדות את חלל החדר ליד. אלוהים, חשבתי, מה אני עושה פה? הוא חייך אלי, בירך אותי לשלום והלך להישכב במיטה שאני בלגנתי.

לפני שנה. 22 בנובמבר 2023 בשעה 9:09

התחלתי להשתמש בו לפני הרבה שנים, עד כדי כך שאני כבר לא זוכר אם זו המצאה שלי או לא.

הביטוי הוא "גמרתי לך קצת בפה," על משקל "הקאתי קצת בפה". בעוד שהשני מהווה תגובה ציורית לדברים דוחים, זה בא בתגובה לדברים שגורמים לי לרצות לפתוח רוכסן ולהוריד אותך על הברכיים.

ערכו של הביטוי הוא בביסוס הפרטנרית ככלי קיבול לצרכי, כלומר: עשית משהו מגרה - או אפילו, קרה משהו מגרה בסביבה - ועכשיו אפרוק את הגירוי בגופך.

מומלץ לומר בתגובה לדברים כמו חניה מושלמת במקביל או לראות אותה בשמלה החדשה, או אמירות כמו "הלזניה בתנור" או "הגיבן מנוטרדם הוא סרט הדיסני הטוב ביותר". אין סף תחתון למה שמותר להתגרות ממנו. השימוש הראוי הוא אחרי פליטת אוויר מתענגת, כיווץ הגבות ונשיכת השפה התחתונה בהערכה מאופקת, ובנימה שלא משתמעת לשתי פנים שגם זה, בשלב מאוחר יותר של הערב, על הפרק.

כמובן שנשים יכולות גם.

לפני שנה. 19 בנובמבר 2023 בשעה 0:06

היום לא אעשה לך כלום שלא תעשי לעצמך. אני רק אחזיק אותך.

תצטרכי להפשיט את עצמך,

לטפס עלי בעצמך,

לפשק את עצמך,

להחדיר אותי לתוך עצמך,

להרחיב את עצמך,

לירוק על עצמך,

לנבל את הפה לעצמך,

ללחוץ על צוואר הרחם לעצמך,

לסטור לעצמך,

להשפיל את עצמך,

ולדפוק לעצמך את הצורה. בעצמך.

לפני שנה. 17 בנובמבר 2023 בשעה 23:40

חורים שבאים עם ידית אחיזה

לפני שנה. 15 בנובמבר 2023 בשעה 4:08

"השתפרתי," אמרת לי, "בדבר הזה שלא הייתי טובה בו."

"איזה?" שאלתי.

"נו, אתה יודע, כשהיינו שוכבים, אז לא הייתי טובה במשהו, וזה תסכל אותי..."

"מה?" שאלתי. באמת לא הבנתי באותו הרגע.

התפלת מעט, ולבסוף אמרת: "למצוץ," בנימה מתנצלת. זה היה מעמיד לי, אם לא הייתי כבר קשה כאבן. סימנתי למלצר את התנועה האוניברסלית לחשבון וביקשתי ממך להסביר לי איך ובמה בדיוק השתפרת כל כך. אם לא אקבל הדגמה, לפחות שאוכל להנות ממה שגברים אתרים מקבלים.

בדרך לאוטו תיארת לי את הדברים שלמדת: שימוש בידיים, דגדוג בביצים, שינויים בקצב, ליקוק עם הלשון.

מאוחר יותר, בחניה של תחנת הרכבת, נזכרתי במשהו נוסף שלא הזכרת. לא הפעלת מספיק כוח. החזקת עם היד והפה בעדינות מוגזמת, וזין, לפחות שלי, צריך יותר לחץ; אחיזה ויניקה חזקות יותר לאורך זמן. זה היה ככה גם אז. אבל זה כבר היה מאוחר מדי לומר. לא היית בקטע של לקבל טיפים כשהיינו שוכבים (עוד תכונה לא רצויה), והנחתי שלא השתנית מהקצה אל הקצה מהבחינה הזו. במקום לדבר, התרווחתי במושב הנהג, ליטפתי את שיערך, החמאתי לך על כמה שהשתפרת, נאנחתי, גנחתי, וגמרתי לך בפה.

הבטתי בך צועדת פנימה לתחנת הרכבת. רכסתי בזהירות את רוכסן המכנסיים, וחשבתי לעצמי שבאמת התקדמת מאוד. תהיתי מה תרצי להראות לי בפעם הבאה שניפגש להשלמת פערים. הורדתי את בלם היד ונסעתי הביתה.

לפני שנה. 7 בנובמבר 2023 בשעה 9:15

נערה שולחת לי תמונה. זו היא כמו שהיתה רוצה להיות. כמו שרוצה להיות בעיני. בתולית. יפה. טהורה. שווה.

בסדקים בין ההודעות אפשר לראות בבירור את הכאב, מבצבץ מתחת לכותונת בהירה. אני רואה אותה. גם כל השאר רואים את מה שהיא חושפת באובססיביות. כולם רואים את מה שעברת, ילדה. את מה שעוד עלייך לעבור. וכולנו מלהקים את עצמנו לתפקידים בסיפור שלך.

אני רוצה לתת לה חיבוק. רק חיבוק. שתרגיש. שתדע. שתהיה בטוחה לרגע.

שתרגיש ידיים גדולות אוחזות בה בשלווה,

פה מבטיח לה רוגע,

גוף נצמד אליה באהבה,

בטן נצמדת לגב,

יד לחזה,

אגן לאגן,

יד לאגן,

אצבע לשולי הכותונת,

שפתיים לאוזן,

הבטחה לצורך,

אצבע לרוכסן,

בליטה לשקע,

אהבה לחוסר ערך עצמי,

זין לכוס,

חיבוק לזיון,

צורך לפורקן,

תשוקה לחרטה,

פורקן לרִיק.

לפני שנה. 3 בנובמבר 2023 בשעה 23:43

רולפליי בסקס אצל רוב האנשים: אני המכשף המרושע ואת הנסיכה חסרת האונים. תורידי חולצה, זה לא אמין היסטורית.

רולפליי בסקס אצלי: טטיאנה גדלה בשכונת עוני, והמחסור בדמות אב גרם לה להיפתח לשושלת העשירה של מיסטיקניות צועניות מצד אמה, עד שבגיל ההתבגרות החלה להתמודד עם הבזקים נבואיים בזמן שאוננה. בלי ידיעתה, בזמן השירות הצבאי נחשפה לקרינה שחיברה אותה למישורים מקבילים, שם חיים חייזרים שחוטפים נשים על מנת להשתיל בהן דנ"א חייזרי המעניק כוחות על כחלק מתכניתם להשתלט בהדרגה על כל ממשלות העולם. כעת נעבור לתקופת האוניברסיטה.

לפני שנה. 31 באוקטובר 2023 בשעה 13:51

יופי, חמודה! אני מאוד גאה בך. 94 זה המינימום החדש שלנו, אוקיי? לא יורדים מתחת לזה מעכשיו. אני לא מוותר לך בשיעורים ואת לא מוותרת לעצמך.

כן. אני זוכר טוב מאוד מה אמרתי. הבטחתי פרס, ואת תקבלי פרס. פישוק רחב.

לפני שנה. 29 באוקטובר 2023 בשעה 6:21

היא, כך מסתבר, שני דברים בעיקר:

1. קבוצה של עשרה אנשים שעושים כמצוותי במשך יום שלם, נזרקים לתוך המים העמוקים וכובשים קהל בינלאומי כמו המלכים והמלכות שהם.

2. חוש ההומור של נערה צרת אגן עם נזם דק ומבטא יווני.

לפני שנה. 29 באוקטובר 2023 בשעה 1:29

השעה הזו תימחק בקרוב ותיכתב מחדש. זוהי השעה לעשות משהו בלתי הפיך: להזמין את עצמי למיטתך, לאחוז בין רגלייך ולהכיר לך אישה אחרת שחיה בתוכך, אישה חסרת בושה, אגו וכבוד עצמי, כזו שיד של גבר יכולה לשנות את צורתה. זוהי השעה לקרוא לך בשמות נוראיים, משפילים, כאלה שיכווצו אותך בבושה לשאר שנותייך. זוהי השעה לחלל אותך עד שתאבדי צלם אנוש. בשעה 3:00 הכל ימחק יחד עם גופך ויחזור לאיך שהיה לפני שעה, יחד עם הידיעה שקרה לך משהו נורא אבל לא ברור מהו.