מבבלגת לעצמי את השכל

דופק.....

שכחתי כבר איך זה מרגיש.
זו התחושה הזו שגורמת לידיים שלי לרעוד
זו התחושה הזו שהבטן מתהפכת
אותה תחושה של מערבולת פרפרים מרפרפת בבטן התחתונה

אותה תחושה שמביאה איתה המון תקווה
תקווה לכך שאני עדיין מסוגלת להרגיש ולאבד כל צל של הגיון...

זו התחושה שעושה אותי הכי חזקה בעולם.
אותי!
היא עושה אותי ילדה,הכי ילדה שבעולם
מרחיקה ממני את כל הזיקנת הנפש.

תודה לך איש יקר.

תהום הריקנות מתחילה להקוות.

ושוב אני לבד...
ושוב אני מתמלאת ברחמים עצמיים...
ושוב אני בתוך שקט רועש
והמחשבות לא יודעות מה לחשוב
יושבת ובוהה
ותוהה
ויש ערגה
ערגה למישהו שפשוט יגיע ויקח אותי אליו
רק חיבוק,
זה כל מה שאני רוצה
שיאסוף את הדמעות
ויעטוף את הפחד.

ושוב כ"כ לבד בהמון ...

אחרי חגחגת יום הולדת לחברה....
3 כוסות של קברנה סובניון והופ! נפתח סכר הדיבורים,סכר הצחוק המתגלגל והשטויות שנפלטות,וכמובן החרמנות שמתחילה לעטוף את כלי הדם שלי...
ניגשים אליי כמה בחורים,כמה טפיחות לאגו, אבל עדיין לא מרגישה את העיניים שלהם שמדברות לנשמה שלי-אז אני פוסלת באלגנטיות...
שמחה ומאושרת אני חוזרת לביתי,נפרדת בחיבוקים מחבריי ופוסעת לביתי,ועם כל צעד מחלחל לו אותו געגוע מזדיין לג'...
ג' הגדול,יש אפילו שם כזה לקבוצת כוכבים...
ואחרי כל מה שהוא עשה לי המנייאק המזדיין הזה -מסתבר שעמוק בתוך הבטן שלי הוא עדיין מככב.
בן זונה!
ואז ברגע של חולשה וגעגוע שלא מרפה אני נשברת...
נשברת ומסמסת לו הודעה ,משהו כמו : "ציפור לחשה לי שמצב הרוח שלך קצת סוער ,ורק רציתי שתדע שאני נקיה בכל מה שקשור אליך ושאתה תמיד יכול לדבר איתי."
...
(וסלחי לי סוררת על הנק'-כבר השלמתי עם גורל הסקילה- ובכל זאת -על הזין הגדול שאין לי )

איזה נקייה ואיזה נעליים???
הוא בא לי ברגעי חולשה,ברגעים שאני אומרת לעצמי " סאאמק,אף אחד לא מצליח להיכנס לנעליים הגדולות שלו"....
הוא כזה אישה מבפנים וכ"כ גבר מבחוץ...
הרגישות הנשית שלו,העומק,האינטילגנציה הרגשית שלו,העיניים שלו ויחד עם זאת השרירים שלו והאף והמבט הגברי שלו....
נוסחה מושלמת עבורי.
עדנה מהולה בעוצמה בלתי ניתנת לעירעור.
ואני,עלובת נפש שכמותי,עוד מחכה לSMS ממנו.
כמה פתטית אני עוד יכולה להיות.
אני שכל גבר שעלה על שבילי תמיד רצה אותי,אני שדוחה את מה שאני לא רוצה,וקוטפת את מה שבא לי לטעום, אני ששומעת "כמה את מיוחדת" מכמעט כל גבר ...פתאום מגיע אחד שמסרב...,שלא ממש רוצה,שלא סגור על עצמו...
תמיד נמשכתי לאתגרים,תמיד אוהבת את מה שמצריך ממני להשקיע...
השאלה היא מהו הגבול שבו אני צריכה לומר לעצמי "הלו בובה,תורידי הילוך,תתחילי לראות את המציאות כפי שהיא,הבן אדם לא רוצה אותך,תפסיקי להשלות את עצמך"....
יש משהו מטעה בתקווה...
היא משאירה אותך קרוב למה שכבר ממזמן היית צריך להרפות ממנו.
יש בי פצע שמסרב להגליד!
בדיוק במרכזו של הלב...
והלב מתחיל לאבד יותר מדי דם,והלב כבר בתחנונים חסרי טעם מבקש מהמחשבות שלי להרפות,מבקש לדבר עם ההגיון שלי ,מנסה לקבוע איתו פגישה כבר כמעט שנה ...."ישיבת מטבחון דחופה" שיש לסנכרן את שרה...
הגיון ורגש = לעבוד יחד...
הוא לא רוצה אותך הבחור!
תרפי...
תרפי מהמחשבות,תרפי מהרצון,תרפי מהגעגוע
תרפי מהריק שעוטף אותך כל לילה...
.תמשיכי הלאה,יש לך הרבה מה לחוות רק אם תשחררי.

ואני בתומי חשבתי ששיחררתי כבר.

רק כשחסר,מרגישים כמה צריך למלא.

שיכורה...
סלחו לי על הבלבול.

עם המאבק האינסופי של גופי בניסיונות כושלים להירדם??
גלגלי השיניים החדים של מחשבותיי מתגלגלים להם בסבבה שלהם ואני בגללם צריכה לסחוב מחר עוד יום של עייפות.
יופי לי!....

אינסומנית!!!!


אהה ועוד משהו....
מי שיודע ומי שלא ,יש לי אהבה מיוחדת לשפה העברית,אולי ביום מן הימים אלמד לי בלשנות,ועד אז אשתף אתכם בצמד מילים שריקד לו על גלגלי המחשבות המשומנים שלי בזמן שניסיתי להירדם..

זכר ונקבה....
המילה נקבה מורכבת מהשורש נ.ק.ב...
יעני בשפת רחוב חור....
וואלה.... ואם אני חושבת על זה לעומק.....
אני נקבה ויש לי חור....
וכל שאני צריכה הוא איזה זכר שיבוא אליי וימלא אותי בזכ?ר שלו....

זכרונות שכאלה מלילות יותר מתוקים.

אחחח הקיץ הזה...
מחמם לו כל חלקה קרירה.

לילה.

נקודה.

יושבת לי כאן בחדר...
הכל חשוך,שומעת את השקט שלי,את הנשימות,את הצפצופים באוזניים מדי פעם,חצי שכובה על הכסא,רגליים מורמות ,ופניי פונות איפה אם לא למסך המחשב??
המוסיקה עולה ברקע כמו גל חשמלי שמדליק מנורה אחר מנורה בגופי,ואני צוללת ....עם המוסיקה,עם הג'וינט שעישנתי לבד -כי לא הייתי מספיק חזקה לעצור את עצמי אחרי הפסקה של חצי שנה כמעט,עם האצבעות של ידיי שקיבלו כשרון זריזות שלא היה מבייש נצחון בתחרות אולימפית למקלידים....
וזה מתחיל לחלחל.....
התחושה הארורה הזו...
שמסיתה לי מסך שהיה מול עיניי ו]תאום מראה לי את האמת האמיתית.
ומה האמת??
שאני.....
רב שעות היום,מתעסקת בפאקינג עולם וירטואלי הזה,ואני חיה אותו יותר מאשר את חיי האמיתיים,ואני רואה איך זה מתחיל לזחול כמו תמנון לתוך כל תחום בחיי....זה מכלה לי את הצרכים בדברים אחרים,כמו להתאמן על התוף שלי,כמו ללמוד יותר למבחנים,כמו סתם לצאת בחוץ.....,ואני פתאום מרגישה צורך לקום ולעמוד על כסא ולומר
"אני שרה,ואני מכורה" מכורה לפאקינג אינטרנט הזה...
הוא מרחיק אותי מלהתמודד,הוא מרחיק אותי מלחיות באמת,כן,אני לומדת דרכו המון,וכן יש מפגשים של מילים בדיאלוגים מטורפים,הפתיחות שבאה בקלות,השלת ההגנה כי לא צריך-יש מסך,אז אני מרשה לעצמי להיות מי שאני באמת....,הקלות הזו שאני עושה כאן- והקלות שבה ניתן להקליק על אנשים "ממש כמו במשחק מחשב" מעוררת בי חלחלה פתאום.
אני כמובן בוחרת להיות כאן,אבל זו כבר לא בחירה חוששני...
חוששני שזו התמכרות....

התמכרות לכתוב קטעים מחייך ולהפוך אותם לתסריט לעיניי אחרים.....-שזו בעצם אחת מהתקשורות הכי חזקות שיש ברשת...כתיבת חיים,חשיפות,כאב,התמודדויות.....
יש בזה ריגוש,יש בזה מן השחרור,יש בזה מן הלמידה על עצמך וחקירת נפשך....
אך.....
פתאום זה מרגיש לי סוחף כמו מערבולות....
אותה שליטה על זמני כאן ,נעלמה....ועוד דווקא באתר שנושאו העיקרי הוא שליטה....אולי דווקא בשל כך....


כן,יודעת שהיו כאן שירבוטי מחשבות,וקפיצות למינהן.....אבל הערב אני בהחלטה...
חייבת להוריד הילוך.....במבוך האינטרנט....

אוהבת.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נוטה לשים את עצמי במקום מגשר...
תמיד באמצע,לא אוהבת מריבות,לא אוהבת ויכוחים,רק שזה לא יקרה.
מניין זה הגיע??
כן,כמובן כמו עוד הרבה שריטות-
מהבית.
בתור ילדה,להיות ולצפות מהצד במריבות של אמא ואבא,שלא תמיד נגמרו במילים,אלא הרבה יותר גרוע ,ופשוט לקפוא במקום!
להרגיש שכל העולם מתמוטט לך,שתי הדמויות שהם כל עולמך מחריבים לך את העולם כרגע!
כל יצר ההשרדות שלך בונה חומות ותירוצים ומגננות ,והכל מתעטף בשכבות של פחדים.
עוד מגיל הזכרון הראשון שלי אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שלעולם ובל לעולם!! לא אתן לגבר שיהיה בחיי לקנא לי,לקנא לי באופן שיקח ממני את החופש שלי,את העצמאות שלי,את האינדיבידואל שלי...
כי זה מה שהיה בבית...
זה מה שקרה לאהבת חיי- לאמא.
עם השנים גדלתי....מצאתי את עצמי מקשיבה לאבא על מה שכואב לו, למדתי לשמוע את אמא ולהקשיב לה..
אפילו למדתי להפריד בינהם כשהוא היה נכנס לאטרף,לאמוק עם מבט של רוצח בעיניים.
גיל 16, שיא פריחת נעוריי...,כל החברים שלי יוצאים,מבלים....וכולם יודעים ששרה היא ילדת בית,אבל אף אחד לא ידע ששרה נשארת בבית ע"מ להגן על אמא למקרה שאבא ..... ובנוסף לזה גם לדאוג שאחותה שאז הייתה בת שלוש לא תהיה חשופה למראות הללו (עד כמה שניתן כמובן)
הייתי באמצע!!!
כל הזמן...
ואחרי כל מריבה,אבא על הבירכיים,מתחנן בפניי שאסלח,ויש שיחה משפחתית על כמה צריך לדבר על הדברים ולנסות לתקן,ולגשר,ואני צורחת,מתחננת,בוכה- שיתגרשו,שאין מה לתקן-אבא בבסיס קנאי! ואין,זה לא ישתנה.
אח"כ היה פיצוץ,וכל השנים שטיטאנו מתחת לשטיח יצאו פרצו החוצה...בקיא אחד מסריח.
אמא סיפרה למשפחה שלה.
אני לא אשכח את היום הזה,אחים שלה(כפרה עליהם) באו ממרחק של שעה נסיעה אלינו הביתה,אבא לא ידע שהם בדרך....,כשהם נכנסו הוא היה בשוק.
ממש "הלבינו פניו".
הדרך שלהם חלילה לא הייתה באלימות. כי למרביץ לא באים במכות. באים במילים...ככה הוא הכי ירגיש את הכאב,את הסבל שהוא גרם,את הבושה שלו אל מול עצמו.
ארזנו מזוודה ונסענו למשפחתה של אמא,למשפחתי.
הרגשתי פתאום בטחון,זהו ,התנערתי מאחריות,עכשיו אני לא היחידה שצריכה לדאוג לאמא.,אני לא היחידה שיודעת ....
איזו הקלה..
אבל אז הגיעה גם תחושת הרחמים,על אבא...
שתבינו,הוא לא איזה מטורף שרואים ברחוב ויודעים שהוא מכה את אשתו....
ההפך..
הוא רך כמו מדוזה....
יש לו מבט טוב כזה,וכמו שאמא שלי קוראת לו "הוא הפראייר של העולם"...
הוא חושב שהוא טוב ,ויש בו יכולת נתינה...
אני יודעת שזה בא לו מחוסר בטחון,והרצון לרצות.
כן,הוא הטיפוס הנחמד.
בכל אופן..
מאז שהצפנו את כל החרא החוצה,הוא הפסיק עם המכות. הוא אפילו עבר תהליך שינוי מאוד גדול...
אבל הקנאה עדיין קיימת בו. אותה רכושנות מטורפת כלפי הגוזל שלי-כלפי אמא.
והוא יודע שאין לו אפשרות,ושחסר לו אם הוא רק יעז להעלות סימפטומים נושנים של אותה מחלה ארורה (הקנאה)
אז הם חיים מתים כאלו....
אמא סוחבת משקעים,בתוך תוכה היא לא מוכנה לסלוח ,לא יכולה גם אם היא רוצה....ועדיין האישה החזקה הזו מתמודדת וסופגת וסופגת את הרצון שלה להיות חופשית (למה?? זה כבר סיפור אחר)
והוא....שאוהב אותה כ"כ... כואב ודואב על כך שכבר אין בינהם את אותה אהבה נושנה...
ואני??
אני כמובן ירשתי כמה שריטות מאותם סיטואציות שעיצבו אותי...,הפכו אותי להיות הכי עצמאית,קנאית לחופש שלי בכל רמח איבריי,ולעיתים גם מפחדת לקבל אהבה ....כי לעיתים זה נראה לי חולני...
אז כשאני הולכת לבקר בבית,אני רואה את המוות....שיש שם..
אין בזיק של חיות, הכל מת...והם חיים מתים.
וזה עצוב,עצוב כ"כ לראות את ההורים שלך ככה...

ולדעת שאתה לא יכול לעשות עם זה כלום.

ע צ ו ב .

להצהיר קבל עם וכלוביה
שנפשי הפצועה התאחתה
והיא מוכנה ומזומנה
לתור אחר בחיר ליבה...

על המילה פנים??

על איזה "פנים" אני מדברת??
על אותו פרצוף? או על המקום ההוא בפנים??

כן כן, זה יכול להתשמע לשני פנים.(ואף יותר)

חשבתי על זה היום, שפני האדם יכולים כ"כ להעיד על הפנימיות שלו.
השוני בין פנים לפנים מעיד על שלל דמויות ונפשות שהן מחביאות בתוכן....
דרך הפנים אפשר לדעת המון,רק מלהביט לתוך עיניים אנחנו מקבלים רשמים כאלו חזקים על מה שמתחולל בפנים...והקטע הוא שהפ?נים הם הדבר החשוף ביותר בגופנו, שדרכו ניתן לזהות את הדברים הכי פנימיים שיש בתוכנו....
כמו למשל הסמקה.... ,ישר אותו אודם שנמרח לנו על הלחיים בניגוד לרצוננו ואומר כמעט את הכל...
או כמו שכשאדם משקר-הוא ישר מוריד את העיניים "מעמיד פנים"....

סתם כזה
חומר למחשבה,אין לי כח לפתח מעבר..

כן כן...
זה משפט של אמא שלי...
היא גם אמרה שלקירות מפתחים רגש
(ועכשיו כשאני חושבת על זה אולי הייתה לה סטייה בדיונית על קירות??!!)
היום בבוקר התעוררתי עם התחושה הזו...
בימים האחרונים בחרתי לבלות זמן איכות עם עצמי ועם ביתי... בלי להכניס אליו יותר אנשים...מן תקופת מעבר שגורמת להכל להתנקות אל מול מוטיב הזמן
ואני תוהה לעצמי שארבעת הקירות הללו כ"כ מכירים אותי ,מכירים אותי וצופים בי גם כשלא בא להם...
הם בעצם מסתירים אותי מן העולם ובתוכם אני הכי נחשפת,נחשפת מול עצמי...
בחרתי אותם שנה שעברה,צבעתי אותם,דפקתי בהם מסמרים,קישטתי אותם,אפילו ניקיתי מהם קורי עכביש מעצבנים ,הספגתי בהם ניחוחות בשמים, ניחוחות של תבשילי חורף,ומטעמי קיץ,הם ראו אותי לילות שלמים יושבת מול המחשב, ראו אותי בוכה,צוחקת,כואבת,משועממת,זקוקה להם כ"כ ...
להפרדה שלהם,לבטחון שהם נותנים לי.
גם אני מכירה אותם,מכירה את השקט שלהם,מכירה כל נקודה בולטת על גביהם...
ואחרי הכל החלטתי עכשיו לעזוב אותם..., הם עשו את שלהם ....
בשלה לעזוב אותם לקירות חדשים,לריח אחר,לעיצוב אחר,למקום בטחון אחר.
יש לי בית בתוכי עכשיו, ולעיתים (רב הזמן) יש סביבי כל הזמן קירות,חומות,גם כשהן בלתי ניראות....
מעבר ד ירה תמיד סימל עבורי תקופה חדשה,מרעננת, טיפה מפחידה...
ויחד עם זאת אני אדם של שינויים,בשנתיים האחרונות עברתי פעמיים דירה,ולא כי אני לא יציבה,אלא כי עדיין לא מצאתי את הנחלה...
אז כן,בינתיים אין לי התחייבויות כמו משכנתא,או אחריות של ילדים על הראש ....
אז למה לא בעצם??
אני עוברת לקיבוץ אחר, אמנם מרחק של 10 דק' נסיעה, אבל שם אמצא מרחב יותר גדול של קירות,שם יש הרבה אנשים שיוכלו להכניס תנועה לחיי ...
ובינתיים אני מתחילה את תהליך הפרידה מהקירות האהובים של עכשיו ואומרת להם תודה.