|
|
|
שיו,מוצאת את עצמי מתמכרת לבלוגיזציה הכלובית.
מחכה בכיליון עיניים לבלוגים האהובים שלי
מוצאת את עצמי עוקבת כאילו היו טלנובלה קורעת לב והקטע הוא שהם "מבוססים על סיפור אמיתי - השמות שמורים במערכת"
ויש לי פטיש חדש
לכתוב פוסטים קצרים,חצאי משפטים,שמינית מחשבות.
אבל אל דאגה,זו עוד תקופה שתחלוף,עד לזיון שכל הבא.
בליג בליג בלוג
קדימה למיטה.
או-רוו-וואה
שאפילו לכתוב אותה בכלוב החופש היא עלולה להרים גבה..
אני
אוהבת <אוהבת??! אוהבת זו מילה קטנה>
להוציא שחורים!
כמעט חצי אורגזמה.
זהו...
" בשבועה הנשאבת בכח
מן העצים ומן האדמה
בהבטחה אשר נצרבה
באש ובלהבה
שאהיה שלם
שלא אפחד
ואלמד לאהוב בפשטות
בתם , ללא-כאב
בכח ההרים והנהרות
בעוצמתו השקטה
של העשב בערבה
אני נשבע!
כל מידת זמן מהולה בצבע אחיד.
צבע שמסמן לו תקופה...
בכל מידת זמן אני חושבת בצבע מסוים,חושבת על העבר,חושבת על ההוה,חושבת על העתיד מאותו מכחול של צבע..
ואז מגיע מכחול אחר,עם צבע חדש,שבשיא חוצפתו מגיע ומקשקש מחדש את כל הצבע הקודם..
ואז חל בי שינוי,ואז אני רואה מסך בצבע שונה,יחד איתו גם המחשבות נצבעות מחדש ומה שראיתי אתמול -
היום כבר לא קיים...
לכן אסור לי להתקבע על עקרונות,על אידיאלים,אסור לי להגדיר את עצמי...
והכי מותר לי לחיות.
לחיות לפי הצבעים שקיימים כ ר ג ע ....
ופשוט לשים זין!
היום אני כתומה.
מזמן,אבל באמת מזמן לא התעוררתי מסיוט..
הרבה זמן שלא קרה לי שאני זוכרת חלום עד לפרטיו הקטנים,כאילו הוא חלק ממאגר הזכרונות שלי.
חלמתי.. חלמתי שאני עולה עם ידיד וחברה מאוד טובים שלי בגרם מדרגות,המחברים בין שני ביניינים..
היה חשוך, לקחתי פנס,שאין לי שמץ מהיכן הוא הגיע והארתי את מדרכת המדרגות..
פתאום התחוור לנו שעל המדרגות ישנם שלושה נחשים,מפותלים אחד בתוך השני ואחד מבינהם פשוט ע נ ק י!
איכשהו התחלנו לברוח,אבל מיד עם הבריחה,איכשהו הייתה בי הידיעה כי אני,ורק אני,לא אוכל להימלט .
היה חשוך,ירדתי במדרגות אחרות,המובילות למן נהר והנחש,הנחש השחור,העבה,הגדול והארסי בא ..
הייתי חסרת אונים,מלמעלה אני רואה את מבטיהם של חבררי ננעצים ברחמים,מבטים של "כ"כ רוצים לעזור,אבל אין לך סיכוי" ובום! הנחש הכיש אותי..
הרגשתי,הרגשתי את הארס נכנס לדמי,משתק אותי,הפחד כבר לא היה פחד,ההשרדות הייתה חזקה ממני,אבל הייתי משותקת,ואז ,כדרך נס <נו,זה חלום- הכל קורה שם> כאילו נכנס בי שד חייתי פיצחתי לנחש את הראש,והקזתי את כל דמו לתוך המים שהיו לרגלי המדרגות, הדם שלו זרם בפרץ מטורף,הוא היה בצבע בורדו כהה ונהנתי לראות חלקי איברים נשפכים...
התעוררתי.
איש נמוך קומה
משקפיים
חולצה לבנה
גיטרה בידו
איש אחד
עם המון מילים
הרבה תבונה
לחנים חודרים
איש אחד עם להקה מיוחדת
אהוד בנאי.
עכשיו חזרתי מהופעה שלו
זו הייתה פשוט תרופה
חייכתי,
הזעתי
שרתי
פיזזתי
לגמתי
רגעים טהורים של אושר.
לא הייתי באף מקום,הייתי איתו,ככה עם הפשטות שהוא מזריח על כולם,אני מול השירים,מול הבמה ועם עוד המון חיוכים מפזזים כמותי,המחשבות נחו למשך שלוש שעות של שכרון חושים,הזמן נסע ועצר בו זמנית.
תודה אהוד.
אני רוצה מכות!!
שיחררתי אותו לחופשי...
הפעם באמת
הפעם מכל הלב
זהו,היום באמת הבנתי שעם כל הרצון שלי להיות חלק ממך,עם כל הרצון שלי שאתה תהיה חלק ממני,זה פשוט בלתי אפשרי.
כן,אז נכון,יש ביננו קשר חזק
וכן,נכון,אנחנו קוראים אחד את השני גם בלי להוציא צלילי מילים לאויר,אנחנו גם דומים להפליא
ואתה אחת מן המראות החזקות ביותר שהיו לי,כמו שאני לך...
אבל להיות שם בשבילי במאת האחוזים-מעולם לא היית,,,,פעם אמרת לי שיש דברים שהם כ"כ טובים ואנחנו לא מעריכים אותם - ככה ראית אותי...
ואני היום מחליטה,החלטתי ואפילו אמרתי לך את זה שזהו-אני על האהבה שלי לא מתפשרת,אני לא מהטיפוסים שמסוגלים. אני צריכה לתת ללב שלי להרגיש עטוף כולו באהבה ,ואתה,עטפת רק חלק ממנו- וזה גרם לי לפחד להיות אני,לפחד להשתחרר ולעשות בדיוק את מה שאני מרגישה,זה גרם לי לחשוב על כל מילה פעמיים לפני שהיא יוצאת לחלל האויר,כל ליטוף היה מחושב,אבל זהו,היום הבנתי באמת,מעבר לידיעה שקיננה בי המון זמן-היום הבנתי והרגשתי שדי,שזהו,אני עוברת הלאה , next ,אני באמת נותנת לכנפיים שלך להתרחק ממני אל האופק,מהמקום הכי שלם,הכי אמיתי,בשלווה מוקלת שכזו.
זה מה שנכון לי,והרי אני ראשונה בסדרי העדיפויות שלי,אני קודם,ואח"כ שאר העולם.
אתה קסם,אתה אהוב,אתה יקר מפז.....
ולמדתי ממך המון,לימדתי אותך המון,באנו אחד לשני בתקופות מעגליות,תמיד זה נמשך מהמקום שזה נפסק,יש כבר יותר מדי משקעים,וזהו....לפני שכל החרא יצוף,ולפני שהיופי ביננו יהפוך להיות מכוער,שמתי סימן פיסוק אחד שחותם אותנו "." -נקודה אחת שעוצרת את הכל ונותנת לתקופה הזו להישמר בדיוק כמו שאני זוכרת אותה. יפה וחזקה,מרגשת ועוצמתית, עצובה גם לפעמים ומבולבלת הרבה...אבל יותר מכל יקרה.
אוהבת אותך בכל ליבי,וממשיכה אל משכן ליבי המיוחל.
להתראות איש ציפור.
ואני....בינתיים..
כבר לא מבולבלת.
זה בלבול..
זה לא להיות בשום מקום ועדיין להיות
זה להיות בדיוק במרכז המשקוף,לא בפנים ולא בחוץ
זה לדעת מה טוב לי ועדיין לא לעשות אותו
זה להיות עם תחושה אמביוולטית,וחוסר החלטיות
זה להיות במרכז חבל מתוח ,שנמתח משני קצוותיו ואף צד לא מושך יותר
זה להיות בעירפול מוחי
זה להבין ולכעוס בו זמנית...
לא אוהבת,
לא אוהבת בלבול................
רדיו בלה בלה..
מחוסר היציבות שלך!!!
עד כמה בן אדם יכול לפגוע? לפגוע במודע ואפילו לא להתכוון לכך??
אני כועסת עליך,ולא מסוגלת להטיח את זה בפניך.
לעיתים התנהגות לא מכוונת יכולה לפגוע בצורה הכי כואבת..
דווקא בגלל שלא הושקעה בה כוונה,דווקא בגלל חוסר האיכפתיות.
עד כמה אני יכולה לספוג??
לספוג ולוותר,ולהבליג??
רוצה לשים קץ!
ומפחדת להתחרט
יודעת אבל שזה הצעד הנכון והאחרון...
ומשהו עוצר בעדי.
מרגישה שאני מוותרת על עצמי...
אולי די??
אולי הגיע הזמן לשלוח אותך לאלף עזאזלים??
אז מה אם אתה רגיש? והחיוך שלך כובש? והנפש שלך ממיסה אותי? והקול שלך מרטיט לי את עולם הרגשות כאילו אתה פורט על גיטרה יותר טוב מג'ימי הנדריקס??
so fucking what??!!!!!
אני קודמת לכל....אל מול עצמי...
לא עוד..
שולחת אותך לחופשי
<נראה לי..אולי...>
עצבים על הבוקר!
לא צריכה את זה....
כשזה מרגיש לא שלם אז זה לא שלם.
רואה את הבעיטה של ליבי מעיפה אותך מחוצה לי.
לך לך איש יקר.
צא לי מהלב,מהראש,מהורידים..
אחת ולתמיד!
אוף.
