|
|
|
הבנתי...
הבנתי שהפחד בי מחדש אותי,מרענן...
הוא גורם לי לבחון,הוא מצמיח בי שינוי.
הוא סה"כ מעבר...מעבר בין דלת נעולה לעולם שמבעדה....
זה רק אם יש בי רצון להיפטר ממנו..
הוא שם כמו נורת אזהרה,נורת אזהרה אדומה,בגוון מסנוור,גוון שלא ניתן להתעלם ממנו,עם רצון שלי לכבות את האור הזה...
וכשפורצים את הסכר המדומה שהוא מציב,יש מים שכ"כ מרווים,מחיים מצמיחים...
ידיים פרושות לצדדים...
משוחררת יותר.
כיף.
הלא ידענו להביט ביחד
ולא הפריד ביננו החלום
פקחנו את עייננו אל היום
צמודי גופות בלי מסתמה ופחד
הלילה לא קרה ביננו תהום
קשרנו קשר בין היום לאמש
ולא בייש אותנו אור השמש
******
אחרי שלא הרחתי אותך מהחורף...
מאותו לילה קר בו חיממנו אחד את השני
הגעת אתמול
לילה חם ולח..
הרחתי אותך
הסנפתי אותך לתוך הבטן שלי
לא יכלתי להפסיק לגעת בך
רעדתי
הרגעים היו לי דקים
הזמן התגלגל במורד תלול
הייתי נוכריה לעצמי
התגעגעתי אליך גם כשהיית צמוד אליי
גם כשהיית בתוכי עדיין הרגשתי את כל התקופה הריקה בה לא היית
האם תישאר?
האם הייתי כחולמת ליל אמש?
האם היום גם יביא לי אותך?
אוהבת
יש אלוהים בשמיים.
הוא שמע את תפילתי.
לילה זהוב לכולם
השינה מדלגת מעליי
השובבה הקטנה קופצת ופוסחת,אולי אפילו שוכחת להגיע גם אליי.
אולי היא ברוגז איתי? הכעסתי אותה?
הגוף שלי עייף...
המחשבות על ספידים...
בואי אליי שינה עריבה..
בואי לטפי אותי,תפלי עליי כמו שמיכת משי דקיקה...
ששש....אני אהיה בשקט,מבטיחה...
בואי תהיי איתי...,רק לכמה שעות,לא דורשת ממך בקשה גרנדיוזית....
ששש...
<לוחשת>...
כן....תתקרבי,אני מרגישה שאת קרבה...
אחבקך אל חלומותיי....
כן...אני שומעת אותך מתקרבת....
שששש....
לילה טוב
את האקשן באויר...
יאסווווו
לחייו. <של האקשן כמובן>
הלכתי אל האפלה...
מתוך רצון...
הלכתי אליה..
אל אותה חשכה ולו בכדי לראות בבהירות
את החליל שמנגן אותי.
הלכתי אל האפלה ...
צעדתי בבטחה,ללא כל פחד
נכנסתי לתוכי
תמיד הייתי עטלפית
תמיד אהבתי את חשכת הליל שמכניסה אותי לאפלה שלי
אל השקט שלי..,אל זמן האיכות שלי מול עצמי
"זמן של תגליות"
הדלקתי לי שם נר
באפלה
הבדלתי בעזרתו בין חושך לאור
בין אבידה למציאה
בין סוף להתחלה
בין מציאות לבין חלום...
האפלה נמסה,יחד עם שעוותו של הנר
מחבויה היא הפכה לחשופה
מדוקרת היא הפכה למלטפת
היא נהייתה רכה כמו צמר גפן..
היא גילתה לי המון סודות על עצמי
כאלו שאפילו אני לא ידעתי על קיומם
סודות מתוקים שהעלו חיוך
כאלו שהרגיעו
כאלו שגרמו לי להכיר את עצמי יותר טוב
ששפכו אור על תעלומת ה"מי אני"....
אחח האפלה
מי אמר שהיא לא מאירה?!?
מרפרפת,מפרפרת מתפרפרת לי על ענן...
ענן שלא מניח לי....
התעסקות מחשבתית די אובססיבית במישהו שמזמן הייתי צריכה לשחרר ממני...
הוא לא מניח לי במחשבות,מתנדנד ,נע ונד ופשוט החליט להקים לו האחזות קבע אצלי במחשבות.
אני חושבת שהסיבה היא בכך שהוא סירב לקבל את אהבתי.
רק בגלל זה אני לא מרפה.
כזו אני...כשאני נתקלת בסירוב,כל מנגנון "ילדת הדווקא" שבי מצמיח מחושים ארוכים ומתחיל להפעיל אותי.
ששש....אני רוצה ממך מנוחה,ולא מסוגלת להרפות את מחשבותיי
הלוואי והיית פרפר צבעוני על כף ידי והייתי מניפה אותה לאוויר ופשוט עף...
בקלילות טבעית..
זהו!
הלילה החלטתי...
אני משחררת אותך לחופשי פרפר יפה שלי...
משחררת אותי ממך...
זהו..
הייתי זחל
הייתי גולם
וכל שנותר לי הוא להתפרפר הלאה...
לעיתים אני אוהבת להיות במקום שאני מרגישה בו חלשה..
מן סוג של מזוכיסטיות שנולדתי איתה.
מעבר לכך,ברמה היותר עמוקה,אני יודעת שאם אני מרגישה את עצם החלשותי- כךאני מתחזקת יותר.
מתחזקת בעקבות חשבון הנפש שבא יחד עם הכאב.
זה המקום לבחון,להתבונן,שמגיע עם הרצון לשנות.
שבועיים של שטף כואב,שצורב את נשמתי,אבל מביא עמו פירות מתקתקים...,מראה לי דרך שונה,מביא עמו תקווה שניתן לעשות אחרת.
החוסר הזה ,הריק הזה שאני מרגישה עמוק בבטן לא יוכל להתמלא,אלא אם כן הוא ריק.
המקום הריק הזה קורא לי למלא,למלא את החלל,בלעדי הריק הזה לא הייתי שומעת את הקריאה..
לא הייתי מתקדמת.
זה מביא איתו משב רוח אופטימי ומרענן.
זה מה שנקרא להסתכל על חצי הכוס המלאה...
הלא כן??
יש כבלים שכובלים את החופש שלי.
כבלים וחבלים שאני במו ידיי המוחיות קשרתי סביב גופה של נפשי.
היא כבר מדממת,פצועה,כואבת..
הו נפש יקרה שלי,
כן,אני יודעת שאת רוצה להתשחרר,אני יודעת שאת משתוקקת להראות לכולם את האינדיבידואל שלך,את משתוקקת להראות לכולם מה את חושבת באמת,ועד כמה את יכולה לפרוח כשאת משוחררת.
הכבלים האלו,החבלים הללו הם בלתי נראים,הם עטופים בחוטי משי זהובים ורכים,הם כמעט בלתי ניראים - בעיניי כמובן. אני רואה את האשלייה,נח לי לספר לעצמי סיפורי מעשיות עד כמה התקדמתי מלפני כמה שנים,וכשאני מתבוננת לאחור,אכן התקדמתי,אלפיי מיילים,אך היום אני תקועה,אך מנסה לשכנע את עצמי שאני לא,שאני כן מתמודדת,כן עובדת על עצמי.
אני רואה את הכל....
את ה"הכל" שיש בי.
רואה מתי הייתי צריכה לומר אחרת,אך לא עוצרת מבעדי לא לומר את האמת שלי,אני מרגישה את ההתנהלות שלי שמהולה בחוסר בטחון-ממש בזמן שהסיטואציות קורות-ועדיין אני לא עושה כלום.
נותנת לזה לקרות...
האם הרפתי?
האם אין לי כוחות יותר להתמודד??
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד ואין לי שליטה על זה (שזו אגב מניפולציה שלי על עצמי-בטח שיש לי שליטה על כך ,אבל התירוץ הזה עוזר לי להתחמק מהתמודדות>
יופי לי.
חווה את הכל מבחוץ,הכל במרחק נגיעה
מרגישה ולא מרוגשת
מורגשת אך לא נותנת להרגיש...
קרובה אבל הכי רחוקה...
מחלקת את המילים הנכונות,המתאימות,שרוצים לשמוע
אבל איפה אני??
בא לי להשתגע,לנפץ,לנתץ את כל התבנית שיצרתי לעצמי מול עצמי...
אתם חושבים שלעמוד מול מראה ולזרוק עליה אבן זה יעזור לי??
לראות את את הקליפה החיצונית שלי מתנפצת בבואה ששל המראה,להבין שהקליפה הזו היא כקליפת השום,היא לא באמת אני,החיוך הזה שכל הזמן על פניי,הטוב הזה שאני מקרינה,האוזן הקשבת,הסבלנות והסובלנות הזו...
אני רוצה לנפץ! לנתץ!!
מותר לפעמים...
אפילו לימדתי את עצמי לא לכעוס,אבל זה רק ב"כאילו"
הרי זה ברור לכולם ששרה לא מתעצבנת,והיא מקבלת הכל,סופגת הכל,קשה לעצבן אותה "וואו הלוואי עליי תכונה כזו" הם אומרים.
והלוואי עליי לדעת לכעוס...
אני הדומית של עצמי.
ממש שפוטה לדומיות שבי.
י'נעל העולם!
צריך להתחיל להשיל...
ולחשוף
ולהתכער...
רק בשביל להיות יפה בעיניי.
לילה צלול לכולם
אני הטיילנית מטיבת הלכת של עצמי.
ממש מקום ראשון בטיולי התבוננות.
בקרוב המאסטר,או חגורה שחורה .... מה שתרצו.
לעיתים אני שואלת את עצמי האם השתיקה טובה לי או שמא היא רק מציגה את דמותי ללא מילים ורגש.
כן יש לי מימיקת פנים של שחקנית,אני אלופה בכל הבעות הפנים,אך כשמדובר בהבעת קולי,דיבורי,מילותיי בקול רם אני פשוט נחלשת...
נחלשת ומרגישה צורך להתקפל כמו כדור צמר כתום.
כן,יש לי מה לומר
אנשיפ אפילו מחכים להקשיב למוצא פי...
לא כי אני איזו מטיפה...
ההפך...
אנשים מחפשים את קרבתי ולכשזה קורה אני מוצאת את עצמי רב הפעמים רצה אל מתחת ארבעת רגליו של השולחן הכי קרוב ומתחבאת.
חוסר הערכה עצמית??!
אולי...
חוסר בטחון??!
בטוח!
ולא,שלא תבינו לא נכון..
יש בי גם את הדיבור,והצחוק,והבכי והכאב אל מול אנשים..
אבל יש רגעים שאני פשוט חלשה...
ובמקום להוציא את הרגש ממני החוצה ,אני פשוט מכניסה אותו חזרה אליי.
זהו ההבדל בין ההחצנה להפנמה..
אותו סוג של אנרגיה-רק בעל אופי שונה,צורת התבטאות שונה.
כחומר ביד היוצר המעיד על אישיות של אדם.
אז מדי פעם אני לוקחת את הרשמים שמחוצה לי ,מעבדת ומוציאה אותם חזרה כמו שרק אני יכולה
ולעיתים,כמו היום למשל, אספתי את הרשמים מבחוץ והכנסתי אותם אליי...,לקחתי הכל...
את המוסיקה,את האנשים הרוקדים,את החיוכים,את השקיעה שהייתה אי שם על הכנרת שלנו ..
ופשוט הצללתי אותם לתוכי,הם צללו לתוך צל צילה של נפשי הכואבת.
המתגעגעת
המגועגעת...
אליי.
