מבבלגת לעצמי את השכל

אני מרגישה שאני צועדת אחורה..

השמא זהו חזיון תעתועים??!!

ממממ....
(מגרדת את רכתי>

הוא הגיע אליי מאוחר בלילה
בפמתיע....,צילצול עירני וקופצני מהפה של הפלאפון..
אני מציצה...ומחליטה לענות לו.
אחרי תקופה ארוכה שהוא כבר בארץ,אחרי שלא ראיתי אותו מזה שנתיים וחצי- הוא מתקשר.
אני עונה,מכינה את עצמי לשיחת חולין והשלמת פערים "חברית"..ולא. אני מופתעת,הוא מזמין את עצמו אליי...-"לקפה" <אצבע מורחת את קו הדמעה-"אעלק קפה">..
ואני מפתיעה את עצמי ומאשרת את ההזמנה,אפילו טורחת לשתף אותו בעובדה שאני רצה למקלחת לפני שהוא יספיק להגיע.<השיער וזה..>
ובלופ!
הוא מגיע...
וכמו בסצינה של סרט מצויר העולמות שלנו חוברים יחדיו,כאילו באותו רגע שהעיניים שלנו נפגשו-הכל נצבע בצבע כתום,וירוק,וטיפה אדום....עולם משלנו...
הזמן....ברגעים שהיו...היה הכל ,והיה לא כלום.
מן חלום מציאותי,אחרי תשוקה נואשת שרצינו לממש במשך שנתיים וחצי.
הריח פתאום אמיתי,ולקולות יש נפח,והעיניים חודרות את הנשמה,והמגע....
אחחח המגע...
היינו לשני מגנטים,העברנו את כל הלילה אחד בתוך השנינכנסנו אל הלילה מחוברים,ויצאנו ממנו מחוברים כשהחדר מתחיל להתקשט לו בצלליות מהשמש...
ואז...כמו בכל הדברים הטובים,האושר סיים את תפקידו והלך בשביל שיישאר טעם של עוד..ודרכנו נפרדה...
לעוד יום אינדיבידואלי של כל אחד מאיתנו.
אז הוא הלך,והריח שלו נדף ממני כאילו הייתי אני גופו שלו בעצמו.
התקלחתי,שטפתי אותו ממני...אחרי שהוא שטף אותי כל הלילה...
יצאתי אל היום,אחרי 24 שעות עירות ברציפות..ואני מתהלכת לי בשבילי הקיבוץ,רגועה כמו סירה הנחה על המים...
צלולה יותר...
מבינה המון...
מקבלת תשובות...
והנה,ילדים בני ארבע משחקים בדשא...
ופתאום ילדה אחת שנופלת מתחילה לבכות...
ואני ממשיכה בהליכתי על השביל ותוהה על בכיים של ילדים...
מדוע אצלם כל דבר שהם לא מקבלים מקומם אצלם תרעומת ,לעיתים עד כדי נשיכה (והן כואבות) או בכי צורם ומתבכיין..
איך זה ומתי זה קורה בדיוק שאנחנו מפסיקים להגיב בבכי?? או בכלל -רגשות מוקצנים כמו שיש רק לאנשים הקטנים-הילדים...
והאם זה טוב בכלל???
הרי כולנו אוהבים ילדים,מדוע יש להם אור??
כי הם נקיים,לא מוסתרים,לא מוסתרים...-לא בא להם הם עושים באלאגן לאמא ואבא,מישהו מרגיז אותם-הם אומרים ללא כל מחסום....
ואז הרגשתי את הילדה שבי ...
פתאום ראיתי אותה...
איפה היא יושבת אצלי היום,וכיצד היא מנהלת אותי לפעמים...
וכמה שהיא זקוקה לתשומת לב,והיא כ"כ מפחדת שיקרה לה מה שקרה לאמא שלה,וכמה שהיא מתוקה..
וכמה שאני צריכה לטפל בה,ולקחת אותה תחת חסותי,לדאוג לה-רק בכדי שלשתינו יהיה כיף לחיות יחד באותו הגוף...ורק בכדי ששתינו נהיה משוחררות מכל מחסום שמונע מבעדי להיות אני.

אתמול בלילה עליתי לשמיים...
עליתי לשמיים רק בכדי שאוכל להתבונן על חיי מלמעלה..
ולשחרר את מה שלא...
ולהביא אליי את מה שכן...

כן....<מהנהנת בראשי>
אני על השביל הכי שלי...
מהלכת וקוטפת הרבה פירות ב"ייצור אישי"

לא בריא לי!
לא....
לא בריא לי בכלל <מפלבלת עיניים>

ממממ....
"איך את עושה את זה לעצמך??!!"....
<תוהה לעצמי במבט אוירי>

"מה את עד כדי חיה כפול??"

כן...
אני חיה בתקווה ואמונה שהאידיאל שלי יגיע...
מפתחת לי ראף שקשה לי לעמוד בו...
שואפת ומחפשת "כך וכך וכך"....,ככל שהזמן עובר אני גדלה בתוכי,וכך האידיאל גובר...
יאללה תגיע,אני מרגישה שהרכבת שלי דוהרת,אני גורמת לך לא להספיק אליה...אני גורמת לך לברוח ממני..,אני גורמת לך להתעכב....
אני אפילו עדיין לא מכירה אותך,והכי מכירה אותך בעולם,והכי הייתי רוצה שתהיה ג' אבל ג' לא ממש רוצה אותי,אז כנראה שזה לא הוא...
ואתה כבר נסתר לי,מי? איפה? האם קיים בכלל,כי ככל שהזמן עובר אני נעשית בררנית יותר,ככל שהזמן עובר אתה הופך להיות דרגות גבוהות של אידיאל שנרקם בתוכי<ואתה יודע שממש קשה למצוא אידיאלים כמו שלך>..,ככל שהזמן עובר האדמה שבי מתייבשת ונסדקת-אדמת הלב....,אני באמת הרפתי,יודעת שתגיע,ממתינה בסבלנות...
אבל עדיין מתנפצת לפעמים על סלע כשאתה עדיין לא באת...

בוקר טוב אהובי באי שם.

יש לי זוג כנפיים בארון....

לא גדולות,גם לא קטנות...
בדיוק למידה שלי
פשוטות.
לא גיליתי לאף אחד שאני מחביאה אותן בארון העליון.
הן נחות להן שם בשתיקה,ומדי לילה הן לוחשות לי בשקט בלאט :"בואי ילדה,תלבישי אותנו עלייך,אל פחד,אנחנו איתך,יד ביד,כנף בכנף...,את תרקיעי איתנו שחקים.."
ואני שומעת אותן....
ומתחמקת מהן,אומרת להן עזבו אותי באמא 'שלכם מה עכשיו לעוף? השתגעתן? לא בא לי..
ואז אני נכנסת למיטה....
נעלמת לתוך מחשבות.....
נבלעת לתוך עולם רועש בתוכי,שמת לעוף...,להשתחרר...
ואז אני נרדמת.
ובחלום...
אחחחח בחלום.....
בחלום יש לי כנפיים...,ושם אני עפה....
גבוה גבוה....אבל לגמרי על הקרקע...
הלב שלי עף שם.

אולי הגיע הזמן להוציא אותן מהארון???
ופשוט להביא אליי מעוף חדש אל חיי?
לשחרר את הפחד... ולהפוך אותו לדחפ...

ציפ ציפ

עוטפת את עצמי בקליפת ההבנה...
מבינה את הכל...
יש מעליי שיריון של הקשבה...
מקשיבה וקשובה
נותנת את המרחב למי שמולי...
שיאמר את האמת שלו,שידבר,שייפתח,הרי אני..
מקבלת,קשובה,מבינה.
יודעת דברים
אולי חושבת שיודעת...
מי אני בכלל??
קליפת התדמית הזו שמשכנתי מעל ראשי כהילה לבנה
נסדקת לאיטה,ובא לי לחתוך אותה כמו סכין החושפת תפוח עסיסי בלהבה השנון
,מודעת לכל מהלכיי,מהיכן הם מגיעים ולמה
אני מלכת המניפולציות על עצמי...
מורכבת כמו פאזל אינסופי...
מקשה על עצמי את החיים...
איפה ההקשבה לעצמי?
איפה ההבנה שלי?
איפה המילים שלי מתחילות?
לאן הן מועדות??

תמיד אומרים לי שאני טובה מדי
שונאת לשמוע את זה!
לא! זו לא מחמאה בשבילי...
זו אחת המראות החזקות לזה שאני פחדנית..
פאקינג פחדנית לעמוד מול עצמי,מול האמת שלי ולצרוח אותה.
פחדנית אפילו ללחוש אותה.

ססססססססססעעעעעעעמממקקקקקקקקקקקק
כן בא לי לקלל
מה תעשו לי??!!

התעוררתי עם חיוך הבוקר...

מי אמר שיום חדש לא מביא איתו תקוות חדשות??

יום נעיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

נכנסתי לאוהל ענקי..
רק אני והליצן...
כל הקהל עומד דומ?ם.
רק אח"כ שמתי לב שכולם בובות חרסינה
אפילו הילד עם התפוח המסוכר.
רציתי לברוח
אך שמעתי את הליצן בוכה
רציתי לגשת אליו
אך הוא נעמד לו על חבל דק
הוא היה גבוה גבוה
הכל סביבי היה חרישי
הכל בתוכי היה רועש
התבוננתי.
החלטתי לעלות אליו...
מדרגות לולייניות הרימו אותי אליו
רגל אחר רגל
גופי רועד,מפרכס,נרגש..
עמדתי מול קצה החבל...
הוא דק
ורגלי פצועות
אני לא יכולה לעלות עליו.
אבל הליצן...
הוא בוכה
והוא לבד...
אז חייכתי אליו,וביקשתי ממנו שיתקדם אליי
לחשתי אפילו
כן,גם קצת שתקתי..
אח"כ צרחתי.
ליצן רשע! ,הוא לא רוצה לבוא...
לקחתי שאיפה..
כזו שנכנסת ישר לכלי הדם,
והתחלתי את צעדיי הראשונים על החבל..
האיזון התפורר...
נפלתי.
ונפלתי...
ונפלתי..

מה יש לך ילדה???

תפסיקי כבר! !

צאי כבר מהכאב
ממעגל ההרס העצמי
מספיק!

מתי תפסיקי לפחד??

ביקשתי...

ביקשתי מההרים שיתנו לי מכוחם..
כוחם לעמוד תמיד רמים וזקופי קומה..
נישאים בגאווה של קרקע מוצקה
ביקשתי מהעצים שיתנו לי מיציבותם
לעמוד על רגל אחת עם עוגן שורשי
ולרחף בצמרת למגע של משב רוח מלטף
ביקשתי מהמים לתת להם מסבלנותם..
להיות שקופה ולקבל מצבעי העולם..
ביקשתי מהאש שתתן לי מהתלהבותה
מחיותה...
ביקשתי
נו אז?

לא יודעת...
לאחרונה הכל לא ברור לי
לא יודעת לתרגם את הרגש למילים
מחפשת מפלט
מחפשת חום
מחפשת להתפרק...
מחפשת לנפץ את נפשי ולבכות על הכל
מחפשת לצרוח,לכעוס להתעצבן...
אבל כלום לא יוצא...
הכל תקוע
הכל סטטי
למראית עין.

נפשי זועקת לעזרה
החלומות שלי מאירים עליה פנס...ומתרגמים את מועקתה
חולמת שאש מכלה את גופי
חולמת שגל מים אימתני לוקח אותי אל המצולות..
לא נרדמת
הלב דואב...

כן..
למדתי לבכות גם מאחורי חיוך..

רוצה להתפרק לרסיסים
רק בכדי להרכיב אותם שוב
מחדש..

נשל הנחש...

מתמטיקה...=

מו סי קה

ומוסיקה..
יוצרת את החיות
מי קבע מה היא מוסיקה עצובה?
מהי מוסיקה קלילה?
מי קבע מוסיקות עממיות?
לכל עם יש מוסיקה משלו..
איך זה התגבש בכלל?
לפי קווי דמיון בין קבוצות של אנשים?


היא גם קיימת בכל התקופות
מתחילת בריאת העולם...
האדם נולד עם צליל בתוכו
והוא חיפש לשמוע אותו..
דרך כלי נגינה שהוא המציא..
ע"פ קווי דמותו..

מוסיקה..
יכולה לספר סיפור שלם
היא גם עוטפת...
עוטפת בקטיפה ומחממת את הרקע.

ולא רק כזו שמופקת מכלי נגינה..
גם ההיא מהבוקר..
עם שירות ציפורים משכימות קום
וצרצור הצרצרים בליל קיץ חם..
ונהר,ואפילו הר...

היא גם מורכבת..
מורכבת מכל מי שמחליט ליצור אותה-בדרכו שלו..
לכן מוסיקה היא גם חופש..
דרור הנפש-ברגעי השראה,עצב,שמחה..ריקוד..
הכל..

מו סי קה...