|
|
|
יותר ויותר אנשים כותבים נראות כשהם מתכוונים למראה חיצוני.
נראות זו המידה שבה מישהו נוכח בתודעה של אנשים אחרים. למשל, בשנים האחרונות חלה עלייה בנראות של קהילת הטרנסג'נדרים.
תודה.
חוויות השבועות האחרונים מלמדות אותי שני דברים שנראים מנוגדים.
האחד, להפסיק לפחד מכישלון, להפסיק לנסות לרצות את הצד השני. זו אני וככה אני שולטת. אם לא מתאים ולא מסתדר, לא ביג דיל. ממשיכים הלאה.
מצד שני, לגלות יותר אחריות ואיפוק בהתנהלות שלי ולהבין איך היא קשורה לתוצאות. אם עשיתי כמיטב יכולתי ולא הלך, אז באמת לא קרה כלום, לא כישלון ולא שיקוף של כמה אני איומה. אבל אם התנהלתי בחוסר איפוק, לא הייתי פתוחה במאה אחוז, עיגלתי פינות והפסקתי לצמוח כי הדפוס המוכר יותר קל, אז לא טוב, ואין פלא שלא מצליח.
ודבר נוסף, אני נהנית מהדרך. יש יעד, הוא הוקלד בווייז, ואני פונה ימינה ושמאלה לפי ההוראות, חוץ מכשבא לי דווקא ונראה לי אחרת. אבל המטרה היא לא רק להגיע ליעד בעגלא ובזמן קריב אלא גם ליהנות מהדרך.
לבסוף, יש לי המון מה להשתפר ביכולת לדחות סיפוקים. יש ניסוי כזה שבו נותנים לילדים ממתק, ואומרים להם שאם יתאפקו ולא יאכלו אותו, הם יקבלו שניים. אני לחלוטין הייתי בולעת את הראשון עוד לפני שסיימו להסביר לי מה יקרה אם אתאפק.
שתהיה שנה טובה.
אפשר לחלק את השיחות שלי עם נשלטים לשניים.
הסוג הראשון הוא שיחות קולחות, נעימות, זורמות, לא מאולצות ולא רק על שליטה. בשיחות האלה אני חשה את האדם בצד השני, מחייכת, משעשעת ומשתעשעת. שיחות כאלה גורמות לי לאופטימיות ולרצון להתקדם.
הסוג השני הוא שיחות טכניות, מכניות. רשימת מכולת של ציפיות והעדפות, מראה, תיאום זמן ומקום להיפגש. שום דבר מעבר. במקרה כזה, אני הרבה פחות נלהבת. גם אם כאילו כן, אתה נראה לטעמי ואני לטעמך, ושנינו מתחברים לאותם אקטים בשליטה. זה גורם לי להרגיש שלא רואים אותי ממטר. שאני בוט של שליטה. ואז, הרבה יותר קל לי לפסול על כל דבר קטן. כי מראש אין התלהבות או הומור או עניין.
הדייט של הערב הוא מהסוג הראשון. פגישה שלישית שלנו. בראשונה יצאנו לשתות והיא היתה ונילית לחלוטין. אני מתמצאת בחיים שלו, והוא בשלי. יהיה סבבה, יהיה מרגש, ואח"כ לא תהיה הרגשה של ריקנות, של בובה ממוכנת.
יאללה ביי. הלכתי להתארגן. הדילדו לא יתחטא מעצמו.
לכל החמודים שכותבים לי שכדאי שאתפשר היכן שהם לא עונים על הדרישות שלי, אחרת החיפוש לעולם לא יסתיים.
אני לא בלחץ. אני לא נואשת. חייתי את רוב חיי בלי נשלט, ולא סבלתי נורא. אני בזוגיות שמספקת לי את רוב הצרכים שלי. יהיה נפלא למצוא נשלט קבוע, אבל ממש לא בכל מחיר.
הכלוב הוא סוג של מנוחה עבורי. אחרי יום ארוך ומתיש, אני נכנסת למיטה ומתחברת. קוראת בלוגים ופורומים, משוחחת עם מכרים וותיקים, זה לא שאני עומדת בקור ובגשם ומקוששת נשלטים.
בקיצור, לא אכפת לי להמשיך לחפש כמה זמן שיידרש. אני לא אתפשר על משיכה חיצונית, מצב משפחתי או איכות. אם זה לא זה, זה לא זה. יותר טוב כלום מכמעט, כמאמר השיר.
שבת שלום.
כל הפארטיות והמפגשים שהיו לאחרונה הם כיף גדול, אבל לא מה שאני באמת מחפשת.
אני מחפשת נשלט קבוע לקשר ארוך טווח ויציב. לא קשר רומנטי או זוגי, אבל בהחלט קשר רגשי עמוק, אינטימי, ולא רק במשמעות המינית.
הווה אומר, מפגש שבועי ביום קבוע, בערב, אצלי או אצלו. מאחר שהדירה שלי פנויה רק ערב בשבוע, ולא ערב אידיאלי, אני אשמח אם הנשלט יהיה ממוקם ואפשר יהיה להיפגש אצלו. מאחר שאני גרה במרכז, גם הוא צריך לגור באזור חיוג 03 או מקסימום בחלק הדרומי של 09.
גיל. בעיקרון 30 עד 40, אם כי אני לא שוללת שנתיים שלוש חריגה לכל כיוון.
לא תפוס או נשוי. אני לא עושה שום דבר מאחורי הגב של אף אחת. אין פשרות בנושא הזה. לא אכפת לי לחלוק אותך עם עוד נשים כל עוד לא מעורבים בסיפור שקרים.
חוץ מזה, חייבת להיות משיכה הדדית. לשם כך, צריך להחליף תמונות פנים. לצערי, נתקלתי לא אחת בנשלטים שלא סמכו עליי מספיק כדי לשלוח לי תמונת פנים. מה שמביא אותי לסוגיית הטלפון. מי שלא מוכן לתקשר איתי בטלפון, שיתכבד ויעבור הלאה. זהירות זה סבבה, אבל אחרי שנתתי לך את המספר שלי, שלחתי לך תמונה וקישור לפרופיל הפייסבוק שלי, זו כבר לא זהירות, זו פראנויה. גם להתקשר אליי ממספר חסוי זה לא שוס, כי אין לי דרך ליצור אתך קשר, והדדיות חשובה לי.
זה הכל. לא דרישות מופרכות. לצערי, טרם מצאתי מישהו שעומד בהן.
בהצלחה לי.
אמש נפגשתי עם מישהו בן 23. אנחנו מדברים כבר חודש וחצי, דווקא לא פה ואני גם לא מכירה אותו מפה.
הוא היה אצלי שעתיים וחצי, והחיוך לא יורד לי מהפנים עד עכשיו. כזה חמוד, פנימית וחיצונית. למרות שאנחנו לא מסכימים בהרבה דברים, הכימיה הבסיסית שם. הומור פסיכי, זרימה הדדית. טווינו סיפור על כך שבן זוגי ואני מבתרים גופות של מבקרים תמימים, שותים את דמם ומאפסנים את הגופות בתא המטען של רכבי, אבל בגלל שהרכב שלי קטן, אנחנו עושים את זה רק למבקרים קטני קומה.
15 ס"מ זה כל מה שמפריד בינך לבין המוות, אמרתי לו. שנינו הסכמנו ש-15 ס"מ זה מכובד.
זה בסה"כ מפגש השליטה השני שלו. מקווה שנשאר לו טעם של עוד. לאו דווקא ממני. הוא גר רחוק ולא ממונע, ואני בתקופת לחץ היסטרית בעבודה.
חצי מהמפגש היה סשן, והחצי השני היה שיחה. בעשרים הדקות האחרונות לא התאפקתי ומזמזתי אותו. כזה חמוד.
למה אי אפשר שיהיה ככה עם כולם? כימיה מינית, אישיותית, צחוקים וזרימה, שילוב של אישיות פרחחית, חצופה ואפילו ביקורתית עם צייתנות מינית ובעיקר עניין הדדי.
שבוע טוב, כלוב.
"נשק לי את הרגליים", אני מצווה. אבל אני לא משחררת לך מספיק רצועה כדי להגיע אליהן.
אתה מתאמץ לרכון ולציית, אבל הרצועה לא מאפשרת לך לרדת אל מתחת לברכיים שלי.
"יש לך בעיה בהבנת הנשמע, אפס?" אני שואלת בחוסר סבלנות.
"לא גבירתי", אתה עונה באומללות.
"אז למה אתה לא מציית?"
"אני מצטער גבירתי, אני לא מצליח".
"מה הבעיה?"
"הרצועה קצרה מדי, גבירתי" .
"אז תבקש שאשחרר אותה, דביל".
אני צוחקת. עליך.
"את יכולה בבקשה לשחרר לי את הרצועה, גבירתי?", אתה שואל בהכנעה, מושפל ונלעג.
"כמובן. כל מה שהיית צריך זה רק לבקש".
מאוחר יותר, במיטה, אני שוכבת על הגב ברגליים צמודות. אולי אפילו משוכלות.
"רד לי".
מה אתה עושה? הפנמת? אתם מוזמנים להשיב בתגובות.
חזרתי זה עתה מהפליי פארטי הראשונה שלי. הייתי בלחץ אטומי לפני כן, ואני שמחה לבשר שהיה ממש כיף.
הרגשתי הרבה יותר בנוח עם מיניות פומבית, של אחרים ושלי, ממה ששיערתי בנפשי שארגיש.
קיבלתי עיסוי בשש ידיים, שהיה מפנק ונעים.
התלבשתי מושקע כפי שהרבה זמן לא יצא לי, והרגשתי טוב עם עצמי.
ועכשיו, איך נרדמים? מלמדת מחר על הבוקר, וכבר רואה איך אני עושה טעויות על ימין ועל שמאל בדרך לעבודה, נתקלת בשולחנות ואומללה מחוסר שינה.
אבל היה שווה.
שוחחתי עם מכר וותיק בכלוב, בחור חמוד ושנון. החלפנו שנינויות אגב שיחה על המקבילה הנפשית של הקזת דם לצורך ריפוי, שיטה שהיתה נהוגה בעבר.
או כפי שסיכמתי את הנושא, המקיז דה סאד.
אני הטעם של כולם, אמר הנשלט על המראה החיצוני שלו. אני כמו קוקה קולה.
אתה קולה זירו, השבתי. מתוק, אבל אפס.
(:
