שאר הסופ"ש עבר ללא ארועים מיוחדים.
שנינו ביטלנו את התכניות שהיו לנו, והיו, ובשלב כלשהו עמרי נסע הביתה להביא כמה דברים חיוניים ושב.
דיברנו על העבודה. אם עמרי יתפטר מיד, שבוע אחרי שהצטרפתי לחברה, זה ייראה חשוד. לכן החלטנו לחכות קצת, ושבינתיים הוא יתחיל לחפש עבודה.
קל זה לא היה. כל עוד עמרי ישב בעמדה שלו או שהיינו יחד עם אנשים אחרים, ניחא. המחשבות שלי אמנם נדדו, אבל הזכרתי לעצמי שזה זמני.
אבל כשהוא נכנס אליי למשרד, היה לי ממש קשה לא להורות לו לנעול את הדלת ולעשות בו שפטים. וזה שהוא שידר באופן מאד ברור שהוא ישמח שאעשה בו שפטים ממש לא עזר.
מחוץ למשרד הלכה והתהוותה שגרה נעימה ומפנקת. היו בה רוך ורגש, היו בה אדנות וקשיחות. היו בה כל הצדדים שלי, ועמרי התאים את עצמו אליהם בשמחה.
הבעיות החלו כשעמרי נעלב שאני לא מזמינה אותו להתלוות אליי כשיצאתי לפגוש חברים, כשביקשתי ממנו להתפנות כשארחתי, וכשסרבתי בנימוס תקיף להצעתו לפגוש חברים שלו.
אני לא מבין. את מתביישת בי?
לא. אני שמחה בך וגאה בך.
אז למה?
כי אין לי כח להתמודד עם שאלות ושיפוטיות. לא מהצד של חברים שלי, ובטח לא מהצד של חברים שלך.
את לא מכירה את החברים שלי.
נכון, אבל אני מכירה בני אדם.
הם לא צריכים לדעת שאני העבד שלך. דווקא יהיה נחמד להתנהג כאילו אנחנו זוג.
אנחנו באמת זוג.
או, עשיתי לו את היום. הוא התכרבל לתוכי, מתוק וחמים ועקשן.
אז מה הבעייה, גבירתי?
הפרש הגילאים, קודם כל. הוא ירים יותר גבות ממזרקי בוטוקס.
שירים.
תראה, אתה לא זה שיחשבו שהוא אשמאי זקן ופתטי. אותך מקסימום ישאלו מה אתה מוצא בי. אותי ישפטו.
ממתי אכפת לך מה אנשים חושבים עלייך?
כשאלה אנשים שקרובים לי, אכפת לי. וכשאלה אנשים שקרובים אליך ולא מכירים אותי, ויהיה מוזר ולא נעים, גם אכפת לי.
אני רוצה שנהיה קצת גם אצלי.
בכיף. לשותפה שלך אני בטח לא דופקת חשבון.
אז חלק מהזמן היינו גם אצלו.
אבל אז התברר שיש לו יום הולדת עוד שבועיים.
ובעוד אני מתכננת לו יום כיף, עם סשן כבקשתך, ספא זוגי ופטור מעבודות בית, לילד היומולדת היו תכניות אחרות.
מה אתה רוצה ליומולדת?
שתבואי לחגוג איתי ועם חברים שלי, גבירתי.
התכוונתי למתנה.
אז זה יהיה במקום מתנה.
אתה כזה קרציה, יואו.
אני בסך הכל -
טוב, תסתום קצת.
כשעבד מנשק את הרגליים של גבירתו, היא גם נהנית והוא גם לא יכול לדבר. למרבה הצער, אחרי הנשיקות והליקוקים מגיעה אורגזמה, ואחריה הוא ממשיך.
החלטתי לעשות ניסוי כלים. בעיקר כדי להוכיח לו שזה רעיון גרוע.
סיפרתי לשתי חברות שהתחלתי לצאת עם מישהו. הן מאד שמחו מאחר שעבר זמן רב מאז שהיה לי מישהו. כזכור, הדומיננטיות שלי עברה פחות חלק אצל גברים וניליים, ודאי שבני גילי. והסגברה, קרבות אגו ומנטליות של שימפנזה עברו פחות חלק אצלי. וזה חוץ מהדרעק הרגיל של אתרי הכרויות.
הזמנתי אותן לארוחת ערב כדי שיפגשו אותו.
אמרתי להן שהוא בן 35.
עברנו את זה. לא בלי שאלות, אבל עברנו. ואם הוא ירצה ילדים, ומה יהיה עוד כמה שנים. לזה אני רגילה, כקוגרית ותיקה.
אמרתי להן שהכרנו בעבודה.
גם זה עורר דיון על אתיקה ומה יהיה אם ניפרד ואיך זה עובד. אמרתי שזה זמני.
הוא העוזר האישי שלי.
את זה כבר היה קשה לשתיהן לעכל. שתיקה ארוכה מעבר לקו. עם שתיהן.
אין משהו יותר שיפוטי מאדם קרוב שאומר לך, "תראי, אני לא שופטת, אבל..."
ועדיין, הן קיבלו את ההזמנה לארוחת הערב ואמרו שישמחו לפגוש אותו.
אני מקווה שאתה מרוצה מעצמך, אמרתי לעמרי, שהאזין לשיחות (לצד שלי לפחות) תוך שהוא מעסה את כפות רגליי, בתוכחה.
הוא הרים אליי מבט גאה, חייך כמו חתול צ'שייר ואמר, "מאד, גבירתי".
ומה ששמעת לא הכניס לראש היפה והאטום שלך חששות? לא הבנת ממה אני מודאגת?
יהיה מהמם, גבירתי. הן יראו אותנו יחד, ויראו שאני עושה לך טוב, ואני אתנהג יפה. אני לא אעשה פדיחות.
ולפני שהספקתי להירגע ולהתעודד, הוא הוסיף, "יהיה מותר לי לשבת איתכן לאכול או שאני אצטרך לשרת אתכן כמו מלצר?"
הוא צחק, הדביל. זה היה הרעיון שלו להומור.
והוא שילם על כך. ביוקר. לא צריך גאג כדי לסתום לעבד מתחכם את הפה. כל פריט לבוש יתאים למשימה. אזיקים דווקא היו לי בנמצא, ודאגתי להסיר מהם את הריפוד לפני שאזקתי את ידיו לאחור. קשרתי לו את העיניים עם צעיף, מיקמתי אותו על הברכיים באמצע הסלון, ואמרתי לו שאת השעות הקרובות הוא מוזמן להעביר בתכנון תפריט.
נעלתי נעלי עקב כדי שישמע אותי צועדת. פתחתי וטרקתי את הדלת, כדי שיחשוב שיצאתי. הסרתי את הנעליים. חיכיתי קצת, ואז ניגשתי אליו, חרישית כאנס שאורב בצללים, וצבטתי לו את הפטמה. השמאלית.
מרשים כמה גבוה הוא הצליח לזנק בנסיבות הקיימות. זה ממש הצחיק אותי.
אתה רואה, ככה אתה מצחיק. לא כשאתה פולט שטויות.
לשם האיזון, משכתי לו בשיער, מרימה את ראשו לאחור, וביד השנייה העפתי לו סטירה. אימוני השבועות האחרונים עשו את שלהם. סטירה חדה ומדויקת, חזקה מאי פעם.
מה אומרים?
הוא ניסה, באמת ניסה. אבל עם גרבי ברך ורודות בפה, קצת קשה להגיד "תודה גבירתי".
לא שמעתי.
מממממממ
סליחה, עמרי, לא הבנתי. מה אמרת?
חשוב לשמור על הומור גם ברגעים קשים.
הלכתי, חזרתי, כל פעם למשך זמן אחר, כל פעם חוזרת לזירת הפשע ומתעללת בו באופן יצירתי אחר.
שחררתי אותו כשנזכרתי שאין לו שום דרך לאותת לי אם הוא במצוקה, צריך ללכת לשירותים או ממתין לשיחה חוזרת מהבנק.
איך שהגרביים יצאו לו מהפה, החיוך של החתול שבלע את כל השמנת חזר.
תודה, גבירתי.
הוא פרט את התפריט שתכנן ושאל אם יש לי בקשות מיוחדות. הרגשתי בדיוק, אבל בדיוק, כמו נידון למוות שמכתיב את ארוחתו האחרונה.
(תשמרו מקום לאוכל, ארוחת הערב בפרק הבא)
