אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אוהבת

שפחה מורכבת

© כל הזכויות לתכנים אשר הוצגו בבלוג זה על ידי יוצרו, לרבות כל הזכויות החוקיות אשר שמורות כקנין רוחני,
זכויות יוצרים והפצה וכל קנין אחר. כל אלה הינם בבחינת בבעלותו של בעל הבלוג.
התכנים המוצגים והן התגובות הינם בבחינת לשימוש הקורא בצורה אישית, ואין לעשות שום שימוש שחורג מכך,
לרבות שימושים מסחריים, הדפסה ושיכפול ו/או כל פירסום, כל זאת ללא קבלת הסכמת בעל הבלוג מראש ובכתב.
לפני 8 שנים. 12 בינואר 2016 בשעה 9:04

 

שמיים מעוננים מאיימים להמטיר בכל רגע גשם.

חול רטוב נצמד לעצמו בעוד הרוח מצליפה בו.

מחכה בזמן ליד פתח בית-קפה בטיילת מול הים.

רפרוף אצבע קליל מאחור על כתפי מקפיץ אותי.

מסתובבת ושומרת על מבט יציב כדי לא לטבוע

בעיניים העמוקות והמחייכות שפולחות אותי.

 

מסמן במחווה להיכנס אחריך ופוסע פנימה.

כסא, שולחן וספה עמוקה ניצבים בצד ומצפים.

מאותת וניגשת אליה בהקלה, מיד ארגיש בנוח.

להפתעתי אינך מתיישב מולי כמקובל. מצטרף,

נצמד אלי כחבר וותיק וכורך יד איתנה סביבי.

ההכרה מבזיקה באחת. אני לא בדייט, התחלת.

 

מלצר מניח שני תפריטים חומים ומתרחק.

מרים אחד, מקרב אלי ושואל, מה תזמיני?               

איזה גוון קול מחוספס יש לך, עמוק, יציב.

אינך מעשן ונשמע כמנוע ספינת קיטור ישן.

מוזר, ברור לי שפרט לכך הכל זורם חלק בך.

חליטת תה צמחים, עונה מבלי לעיין בדפים.

 

הקפה והתה בדרך, ימינך כבר בדרך אלי.

השעוונית השמוטה על השולחן מסתירה

את המתחולל מאחוריה חרש בפינת החדר.

אינך נוהג להפשיל, שולח אצבעותיך היישר

מפתח המיני לאורך עורי, על טבורי ובטני.

מתכווצת למגעך הזר. עוצר מעל מפשעתי.

 

מרחף קרוב קרוב לתחרה הדקה המתוחה.

חום ידך חולף דרכה כמו לא הייתה שם.

המשולש הסמוי מתנגד לסמיכות ומצטמרר.

המיית רחשי הסועדים ברקע קולך הנינוח

המורה להביא פאי פקאן וכדור גלידת וניל.

אישוניך פונים לפני הקפואות ומתרחבים.

 

מניחה רגל על רגל. חריץ דק לאורך מצחך

וחבטת שתי אצבעות בירכי מקפיצים הצדה.

דבר אינו חוצץ בין הלהט הנובע בלי מגע

לגופי המתרכך מאליו וגומע עוד ועוד ממך.

כמה שאני צמאה, כמה שאתה מרגיש ויודע.

חייבת לשתות, מרימה כוס לואיזה לימונית.

 

ביניקה הראשונה אצבעך חודרת את הבד.

נשען קדימה, לוגם קפה רותח ומתבונן בי.

מלטף סביב, הרטיבות הנוזלת גואה בקרבי.

פותח בשיחה קלה בטון ענייני, מתמקדת.

משתתפת כיאות, איני זוכרת מילה שאומרת.

כמעט מפסיקה מלחץ מפתיע על הדגדגן.

 

לא יותר מעפעוף קל, מסדירה את הנשימה.

שומרת לבל ייחשף למתרחש איש מהסובבים.

הסרעפת מפרידה בין שרירי פני הנחושים

לאלה המשתחררים לאטם בקרקעית אי-שם.

אמצע הברה ואני כמעט נושכת את לשוני

בשבריר השנייה בו כף ידך לופתת אותי.

 

אתה שוחה להנאתך בבריכה הפתוחה.

מכווצת את מערת המעיין הנובע סביבך.

האדם היחיד שרואה את מה שעובר בי.

החומה נסדקת לגירוי וקורסת לתשוקה.

משחררת אליך סערה פנימית מתעצמת.

רגע לפני שגלי שוטפים יוצא, נעלם ממני.

 

זה הזמן לכרסם במזלג קטן פאי פקאן.

להעלות מעדנות בנימוס חלקים דביקים.

משפד חצי אגוז ונועץ מתחת לחצאית.

המתכת הקרה מפשקת הדפנות באחת.

הגוש בקצה מתחכך בנקודה המחוספסת.

עיני המזוגגות בעיניך החדות, מצפות.

 

מהדקת בשיני רסיסי בצק רכים, פריכים.           

מהדקת שיפולי על מה שאתה מניע.

חלקיקים נמסים ברוק הממלא את פי.

נמסה, מתמלאת, מוצפת מעל גדותי.

הרעד מתנחשל בהתפרצות שותקת.

מחניקה בבליעה עזה, קופצת לסתות.

 

מוציא את המזלג, טובל האגוז החם

בשרידיה הקרים של הגלידה שנמסה.

מוחה מפני אגלי זיעה בכף יד אחת.

מחזיק סנטרי ומאכיל בשנייה, לאט.

 

 

[הזיה]

לפני 8 שנים. 11 בינואר 2016 בשעה 14:50

 

כן תתגרה וכן תפרוץ

לפני 8 שנים. 11 בינואר 2016 בשעה 11:10

 

 

שערות סבא

מתיקות מחברת מצטברת

תחילה לאט סביב צמוד לדפנות

אוורירית מעודנת כמעט לא מורגשת

תשומת לב משיית רכה אחוזה ביד יציבה

מרחפת מרפרפת לוטפת עוטפת מלפפת

מפיגה ספקות ומועקות כענן צמר גפן

קלה כנוצה תופסת בי עוד נפח חרש

מביאה לקצה לשוני נעימות נמסה

מלכודת סוכר דביקה ממכרת

מלקקת עד ייחשף המקל

הממתין לשפתי

ו

י

ח

ד

ו

ר

א

ל

י

 

 

לפני 8 שנים. 10 בינואר 2016 בשעה 14:33

 

נולדתי לעוף ולא ידעתי.

שמתי בפטיפון את התקליט עם השיר

"אם רצונך לרחף, אם תרצה להתעופף

את ידיך פרוש אל-על, זה דבר פשוט וקל

תמתח את כל הגוף, ותעוף ותעוף ותעוף".

עשיתי הכל, הוספתי מחשבות טובות

ולא התרוממתי.

 

שמעתי שאפשר לחלום

על מה שרוצים במשך היום.

באותו לילה הייתי וונדי

בסרט מצויר יפהפה כמו דיסני.

אחי ואחותי הגדולים היו הקטנים.

עפנו עם פיטר-פן מסביב למנורה

.עד שהתעוררתי.

 

שכרתי דירה לבד.

מילאתי ביתי בפיות,

מלאכים, פרפרים, ציפורים,

חיות מיתולוגיות ותינוקות מרחפים.

למדתי מיסטיקה ונסקתי.

אירחתי חוג מדיטציה שבועי

שהתארגן עם חברים מהקורס.

גיליתי את הכנפיים שבי.

 

נישאתי ונכנסתי לבור

בו ויתרתי, בעיקר על עצמי.

הכנפיים כמעט פרחו לי מהגב.

כבר לא הרגשתי אם הן חלק ממני.

יצאתי משם עם ילד ואוויר.

הקרקע נשמטה תחתי.

לא היה מנוח לכף רגלי.

זה היה לעוף או ליפול

אז נזכרתי.

 

בהתפוגג האופל פקחתי את עיני.

התבוננתי לא רק תחתי, גם סביב.

השקפתי על הארץ

שפעם חשבתי שהיא לעולם לא.

ביקשתי מאדון שיבדוק אותי.

סשן ראשון, התנדפתי.

מאז עדיין מגששת את דרכי

אבל את הכיוון כבר יודעת.

"הכוכב השני מימין

וישר עד הבוקר".

 

 

לפני 8 שנים. 9 בינואר 2016 בשעה 17:21

 

לוותר אפשר מחר, היום צריך לחלום.

 

לפני 8 שנים. 9 בינואר 2016 בשעה 7:23

 

 

נדמה שקל למצוא שולט.

מציעים צצים כפטריות, מציגים את יפעתם.

רבגוניים, מרהיבים, יש בהם שיעלמו עד בוא עוד גשם.

האדון הנכסף הוא גוש חסר צורה במעבה האדמה.

ההוד וההדר שבו שקט ונסתר.

צריך חוש ריח דק כדי לזהותו ממרחק.

לחפור בעדינות מתחת לפני השטח.

להגיע לאחד שמעט ממנו משנה הכל.

כמהה לכמהין.

 

 

לפני 8 שנים. 9 בינואר 2016 בשעה 6:45

 

השקילות השבועיות נדחו עד סיום הטיפול באבן בכליה, דיברנו וסגרנו.

בינתיים בבית, מבשלת. מאד מעריכה שפים, אופים, טבחים, כל המומחים.

קטונתי. יכולה להכין מאכלים מורכבים, בפועל פחות מתעניינת.

איך לומר, פעם הכנתי פחזניות כולל הבצק, המילוי, הציפוי, לרייר ולגמור.

מאז קונה אותן בקונדיטוריה. איני הטיפוס שמכניס שעות עבודה לתוך ביס.

מוצאת קיצורי דרך. אם יתאים למקום אציע עוד.    

 

נפתח שולחן עם מנה עיקרית קריספית, עסיסית, דיאטטית וטעימה.

ידיד טוב גילה לי את הסוד ומאז מפיצה את הבשורה.

 

פשוטעים - עוף במלח

חותכים לאורך גב של עוף בינוני כך שיישאר שלם.

מניחים עם הכנפיים למעלה באמצע תבנית גדולה.

זולפים כחצי ק"ג מלח גס בצמוד לדפנות התבנית.

יוצרים מסגרת מוגבהת הרחק מהעוף בלי לגעת בו,

כמו בתמונה. אופים עד שמשחים. מגישים ומתרגשים.

 

 

לפני 8 שנים. 8 בינואר 2016 בשעה 17:19

עירום, שוכב על בטנך, נח בעיניים עצומות, רגליך פשוקות

מתקרבת מאחוריך, מריחה גבעותיך, מעקצץ בנחירי

שמחה שלא התקלחת, מריירת, מתבוננת, נמשכת לחריץ

מפרידה בעדינות, מעבירה אצבע, טועמת, מלוח מתוק

החור חשוף, כיווצים בעיגול, קצה לשון, זז, זזה, מתפתלת

נוגעת מלקקת, יותר פחות, פנימה החוצה, במרכז בצדדים

שוליים עמוק, מרפרפת מתהדקת, מתמסרת מתמכרת

נשימות שטוחות, מתרכז, מתכווץ מתרחב, נלפת, חריף

נרטבת, כפות ידי תחת ירכיך, מוצצת בתנוחת ספינקס

נלחמת להיכנס, מתרפקת בתוכך, מיוחמת, מתחככת

נדבקת, מתלהטת, עיני מעורפלות, מבקשת לגמור

מאושרת, נאנקת, מתחפרת, למעלה ולמטה מתפוצצת

רועדת, יונקת רפות, שלווה, ערה, מתגרה, מהתחלה

לפני 8 שנים. 8 בינואר 2016 בשעה 6:50

 

בימים בהם אפילו האישה החוקית היא מטבע עובר בין האב והבעל, גם הבתולים קובעים את גובה עסקת הנישואים.

זה במקרה הטוב, במקרים מסויימים כמו בת-כהן ועוד העונש על העדר בתולים בליל הכלולות עלול להגיע למוות.

לכן כאשר מגיע לבית הדין חתן מעוצבן על כך שזוגתו הטרייה לא דיממה, לפנינו סוגיה חורצת גורל.

 

הכלה טוענת שהיא בתולה מהוללה והבעל לא חדר אותה. הגניקולוגים בשביתה, בעצם עדיין אינם קיימים, איך בודקים?

רבן גמליאל מציע את מבחן החבית. ההנחה היא שיש קשר בין הפות לפה והקרום חוצץ בו. מי שיושבת על חבית יין

ברגליים פשוקות והריח נודף מפיה בעולה, אחרת היא בתולה. הכלה יוצאת זכאית בדינה.

 

אפשר להתייחס למבחן החבית התמוה בזלזול. לנפנף בו ולומר תיראו איזה שטויות החז"לים האלה עושים.

התשובה הראשונה והכללית לכך היא שאנו יודעים את מה שמקובל בתקופתנו. אילו חיינו אז סביר שהיינו מתייחסים

לכך ולדברים מופרכים רבים נוספים בכובד ראש רב. בעיני יש כאן הרבה יותר מזה. בואו נקרא בצורה חקרנית וחתרנית.

 

רבן גמליאל לא רק ממציא את המבחן המפורסם, הוא גם מדגים אותו אמפירית. עורך ניסוי מדעי לכל צד וענין.

מביא שתי שפחות ומושיב אותן על חבית יין. הבעולה ריחה נודף והבתולה לא. התוצאות החד-משמעיות מבססות

את תוקף המבחן. רק אחרי שהוכיח לכולם את אמינותו נבדקת הכלה. ופה חברים מסתתרת הונאה אנדרדוגית מופלאה.

 

אנו הרי יודעים שאין שום קשר ישיר בין הפות לפה, עם קרום בתולים או בלעדיו. כל אישה שיושבת על החבית בלי יוצא מהכלל

ריח היין אינו נודף מפיה. יוצאת מהמבחן הספציפי, בצדק או שלא בצדק, עם כתר נוצץ ומבהיק של בתולה מעל ראשה.

לפיכך הפרט הכי מוזר בכל הסיפור שלפנינו אינו עצם המבחן, אלא העובדה שהשפחה הבעולה ריחה נדף כשיכורה.

 

ואני אומרת שרבן גמליאל רימה. השפחה הבעולה קיבלה בחשאי מעט יין מהסוג שבחבית וגרגרה היטב. היין הלך, הריח נשאר.

כדרך השפחות סגרה את פיה עד שהתבקשה לפתוח אותו ולהוכיח את נכונות המבחן. מדוע עשה זאת?

כי בימים אדומים הוא קלט שיש לו את הכוח להציל כל-כך הרבה נשים מגורל נורא של עוני, נידוי או שפיכות דמים.

 

חיי נשים היו שווי פרוטה, מי פחות מי יותר. ההיסטוריה ידעה מבחנים איומים. למשל בימי הביניים נעשה לחשודות כמכשפות

מבחן המים. השליכו את הנאשמות קשורות לנהר. מי שטבעה הוכרזה כצדיקה, מי שנחלצה כמכשפה ונשרפה.

זה מבחן שכל תוצאותיו מובילות למוות. רבן גמליאל ניצל את מעמדו הרם ובורות העם, והמציא מבחן שהשאיר בחיים את כולן.

 

תלמוד בבלי כתובות פרק א' דף י' ע"ב: "ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ב"ר אמר ליה רבי בעלתי ולא מצאתי דם

אמרה ליה רבי עדיין בתולה אני אמר להן הביאו לי שתי שפחות אחת בתולה ואחת בעולה הביאו לו והושיבן על פי

חבית של יין בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף אף זו הושיבה ולא היה ריחה נודף אמר לו לך זכה במקחך".

 

שבת שלום

 

 

לפני 8 שנים. 7 בינואר 2016 בשעה 18:28

 

מסכה שהוסרה אי-אפשר לעטות.