Ballerina in chains

ממהרת לארגן, להתארגן.

מסדרת הכל טוב טוב.

מוציאה את השמלה הלבנה, מחליטה שזה יפה מידי.

מחזירה.

אולי השמלה הכחולה?

לא שמלה.

לא ממש אוהבת שמלות לאחרונה.

המכנס הורוד?

לא... הוא חם מדי.

החולצה הירוקה?

פשוטה מדי...

קשה לי עם הארון הזה.

הרי הוא יודע שאני מתארגנת, למה קשה לו לתמוך?

כל השנה אני קונה רק לו, מפנקת רק אותו.

פעם אחת! מה כבר ביקשתי?

פעם אחתתתת. תעזור לי אתה.

עוברת שוב על כל הבגדים בארון.

מנסה לחשוב.

מה יהיה יפה ללבוש לסבתא כשהולכים להגיד "חג שמח".

ואז אני יושבת עם חברות.

אז זה צריך גם להתאים.

וזה מטריף את הדעת.

הארון ענק, מלא אופציות, מה ללבוש???

נו טוב, נלך על השמלה הלבנה.

כן, נו זאת מתחילת הפוסט.

תודה על התמיכה :)

*אומנם זה לא זהה אבל זה הכי קרוב שמצאתי, אז די להתלונן!*

http://smutty.so.clients.cdn13.com//media_smutty/u/r/i/e/b/uriel-v4qnv-2bec8e.gif

אני נוטה לקרוא מלא בלוגים.

שולטים, שולטות, נשלטים, נשלטות, אחרים, אחרות, מתחלפים, מתחלפות, וכל מיני הירקות.

כל אחד פה מתאר את הזוגיות שלו דרך העיניים שלו.

רגעים שמחים, רגעים עצובים, רגעים של התרגשות, רגעים של כעס, גילויים חדשים/נושנים, ועוד מליון חוויות בדס"מיות/ונליות למינהן.

זה לא משנה אם הכותב הוא גבר, זה לא משנה אם הכותבת היא אישה.

אני קוראת בשקיקה.

תמיד כיף לקרוא חוויות ורגשות של אחרים, זה מנתק, מביא שקט רגעי, הזדהות, לפעמים גם גורם לריחוק, או מעלה רגשות שונים מצידי בתור קוראת.

אך אינני מצליחה להבין זוגות שמציירים הכל ורוד בזוגיות שלהם.

הרי עידן התמימות נגמר, לא הכל ורוד בעולמנו...

תמיד יש עליות ומורדות.

ולפעמים גם יש ירידות ;)

אני לא חושבת שאנשים ריאליים קונים את ההצגה של הלאבי דאבי הזאת.

כל זוג רב, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל מה שבטוח... רבים.

לפעמים יש תקופה שהכל מושי פושי, ולעיתים ישנן תקופות בהן קשה.

איך אפשר להחזיק הצגה של שלמות לאורך זמן?

מי בכלל קונה את ההצגה הזאת?

למה בכלל זה טוב או מועיל?

כנראה שלעולם לא נדע :)

פעם לא ידעתי מה זה לשנוא.

זה רגש שלא היה מוכר לי.

שמעתי עליו, ראיתי אותו, הרגשתי איך אנשים מתייחסים אליו, אבל לא חוויתי אותו על בשרי.

היום אני מכירה אותו, לימדו אותי להכיר אותו מקרוב.

זה רגש נוראי, שחור.

זה רגש שמכלה את הנפש מהפנים לחוץ.

אני לא אוהבת את התחושה שלו.

את הצבע השחור שהוא עוטף אותי בתוכו.

ברגע שהוא משתלט זה כמו עיוורון זמני, נפיץ, בוער, משמיד כל חלקה טובה שבי.

מלווה אותו כעס, בכי, עצבות, דיכאון, התקפי חרדה, דופק מואץ, זעם בלתי מוסבר.

אבל הכי גרוע זה מי שאני שונאת.

זה לא צריך להיות ככה, אבל זה המצב.

בור שחור חשוך ומלא שנאה.

זה ההומור השנון שלו שגרם לי להתחיל לדבר איתו.

הזכיר לי קצת את בן זוגי.

אחרי המון שיחות בצ'אט ועוד כמה באדומות החלפנו מספרים.

שיחה ראשונה באמת עם פשוש :)

הפתעת אותי!

זה לא רציני!

הוא מדבר בלי לעצור, בלי מחסומים, לא מתבייש.

הוא מקשיב, לא שופט, נותן עצה טובה, שותק.

כואב לו כשאני עצובה, כואב לי כשהוא עצוב.

הוא חדר לי מתחת לעור, לתוך הנשמה.

אני מקיאה לתוכו הכל, עצב, תסכול, שמחה, ולפעמים גם קצת שליטה.

אני יודעת שלא משנה כמה הוא סגור, מבוגר ממני, ביישן, אינפנטיל, זקן העם, הוא תמיד ייתן לי אוזן קשבת וכתף לבכות עליה.

אתה הנשלט הכי לא מחונך בעולם, אולי זה נובע מהעובדה שאתה שולט, אין לי שמץ *פרצוף תמים*

אבל מה שבטוח זה שאתה פשוש, אם תרצה או לא.

אז לאירוע המרכזי של הבוקר:

תודה :)

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=57639&postid=476057

אוהבת אותך מלא :)

היא נראית ילדה טובה כזאת.

אחת שמחייכת בתמימות, מאמינה באדם ובטוב ליבו, מתוקה.

מי שמכיר אותה יודע כמה היא סוערת מבפנים, כמה עומק יש בתוכה.

אפשר לחשוב שהיא ונילית חמודה שלא תבין השפלה מהי.

מתברר לאחר היכרות שיש הרבה נסתר מן הגלוי.

היא מלאה, סקסית, נשית, חרמנית, חסרת גבולות.

אך שאני מסתכלת עליה זה כמו לראות את הילדה הקטנה שרק עלתה לכיתה א'.

פונים אלי נשלטים על בסיס שעתי!

לא יומי, לא שבועי, לא חודשי, ממש שעתי.

חלקם פונים בנימוס, חלקם עם דרישות, חלקם העתק הדבק.

אני לא מבקשת הרבה, אבל אם כבר פניתם, למה נראה לכם לגיטימי לקרוא לי גברתי?

למה נראה לכם לגיטימי להציב לי דרישות?

למה נראה לכם לגיטימי לדרוש משהו?

פשוט הזוי...

אני באמת מאחלת לכם בהצלחה, ואם אתם טורחים לפנות, אל תבקשו ממני כלום.

אני לא חייבת לכם כלום כמו שאתם לא חייבים לי, אז תעשו טובה, מספיק להטריד אותי לחינם.

וסתם כדי לחדד איך לפנות נכון, אני מודה למילו המלכה (ולא כשם כבוד אלא כי אני באמת חושבת שהיא בדוק מאומצת ויש לה איזה ממלכת בדס"מ נסתרת אי שם שהיא צריכה לקבל) על הפוסט המושלם שהיא השקיעה בכתיבתו.

https://thecage.co.il/blog/userblog/userblog.php?postid=475850&blog_id=73342

מומלץ בחום ;)

חוסר אונים, תחושת מחנק, נימול בגפיים, זיעה קרה.

אני מרגישה את הגוף שלי צולל והנשימה נעשית כבדה, קשה מדי.

מחזיקה את הספראדבר חזק, מנסה להזיז את האזיקים, להניע את הרגליים, אבל הוא קשר חזק, 

פחד פסיכוטי,

"בייבי" אני צורחת לו, מרגישה שהגרון שלי נסגר, "אני לא מרגישה טוב".

הוא רץ מקצה רחוק בחדר השינה שלו אלי, תופס לי את הראש "אני פה נסיכה, אני משחרר אותך".

הוא רץ לשולחן לוקח את המספריים ומשחרר את האזיקונים, מוריד את האטבים, משחרר את הידיים, "קטנה, את משוחררת, תנשמי" מחבק אותי חזק, מניח את הראש שלי על החזה שלו, טריק שהוא למד בשנה האחרונה כדי להרגיע את החרדות והסיוטים שמדי פעם צצים.

"מיטה, לשכב, בבקשה, סליחה"

"קטנה אולי די להתנצל כל שניה? הכל בסדר, לאט, לאט, זה עוד יגיע"

"מבטיח?"

"כן, חוץ מזה את לא מתמודדת טוב עם חוסר אונים, מסתבר, אנחנו נעבור את זה, את תראי"

"טוב"

"בואי, אני אכין לך משהו קר לשתות, תנוחי"

"שוב, אני רוצה לנסות שוב"

"אז הפעם בלי רגליים, ואין אטבים, ננסה לאט יותר"

"אל תאיים עלי, ממילא כאב לי ככה"

הוא צוחק, מנשק לי את המצח, מזכיר לי למה חזרנו לנסות, למה רציתי שוב, למה הוא רצה.

מזכיר לי תקופות ישנות, תקופות מתוקות.

מזכיר לי כמה אהבה יש בי.

"אז שנשתמש במג'יק וואנד?"

אני ממשיכה ללכת, הולכת לאיבוד במחשבותיי ושוכחת לאן אני הולכת ולמה אני. וזה נראה שכולם בורחים מהאחראיות שלהם; כנראה שככה החיים בחרו להיות.

מתחילה לכעוס. אני לא מבינה איך העצים ממשיכים לצמוח גבוהים ואיתנים ואיך הציפורים ממשיכות לצייץ; אני לא מבינה למה השמיים כל כך שלווים ואיך העננים שטים ברוגע, כאילו מתחממים הם בשמש הנעימה. אני כועסת. איך החיים ממשיכים להתקיים כאשר שלי הפסיקו.

אני רוצה שכל העצים יזדקנו ויחלו ושכל העלים שלהם יפלו ושענפיהם יישברו כל כך מעורפל.

בבת אחת; אני רוצה שהציפורים ימותו מחנק או שינדדו לארץ אחרת. הרחק. הרחק מכאן; אני רוצה שהשמיים ישחירו ויסערו ואני רוצה שהעננים יורידו גשם כבד על האדמה כפי שיורד לי בלב. אני רק מקנאה. אני רק מקנאה בעולם שממשיך להתקיים.

אז אני ממשיכה להלך ברחובות, סולחת לכל העצים הציפורים, העננים ולשמיים.גם אני רוצה להמשיך הלאה. אבל זה קצת יותר מסובך.

זו לא אשמתם. אני זקוקה להם. אני זקוקה לאהבה...אבל יש לי אהבה...אז אני איך הייתי רוצה להיות רק פרפר קטן, ששט לו ברוח ועובר מפרח לפרח; פרפר שנראהצריכה לשכוח... אבל אני לא יכולה.

כל כך יפה ותמים; בלי שום דאגות על הראש, בלי מחשבה, בלי זיכרון... רק הצורך ההישרדותי האינסטינקטיבי של לחיות. גם אני רוצה לחיות. אני שרדתי. אבל כחושבים על זה, אני גם כמו פרפר בצורה מסוימת; מצאתי את הפרח שלי, שמגן עליי, מזין אותי ואוהב אותי. הפרח שלי פורח ונראה מדהים ביופיו ( בצבעי אדום, צהוב וכחול)...אבל אני? אני עדיין רק פרפר קטן. ופרפרים לא חיים לנצח.

**סיפור זה לקוח מהחדר של אליס, עם שינוי קל שלי**

היא מסוג האנשים,

האלה שגם בלי להכיר ממש מתאהבים בהם בשניה.

מלאך קטן בלי כנפיים,

נשמה טהורה וזכה.

ילדה קטנה, אישה צעירה.

עוד לא טעמה באמת מהחיים.

קמים בבוקר, התרגשות של יום חדש, מצפים למה שיגיע, ואז באותיות קידוש לבנה, היא איננה.

איך זה בכלל הגיוני?

למה זה פייר?

מי קבע שדווקא עכשיו?

ולמה היא?

מלאכית קטנה שזכתה בכנפיים, זאת שהאירה את הצ'אט עם הבדיחות שלה.

"שוקיסטיםםםםםםםםםםםם"

נגוש, נגה, מלאכית יפה,

אוהבת אותך, יקירה.

תשמרי עלינו מלמעלה?