דחף.מציאות.חושך ואור.

צבע הדם.

הצבע האדום המבריק והכל כך מושך- מהפנט.

אני נמשכת אליו כמו פרפר לאש.

לא בכדי החומר הכל כך יקר הזה זורם בכל אחד מאיתנו, נשמר, עד לאדם הנכון, לנוכחות הנכונה שלמענה-דבר יקר שכזה יינתן בכאב ברצון באהבה.

לתת מגופך ולהפוך לקנבס, קנבס אישי שלי שבו אצייר, אחרוט, אלטף במברשת מוחי. 

בעודי מסתובבת בין הכלובים הכבדים.. אני מבחינה בכלב אנושי.מכור לכאב. 

אני מביטה בו ומחייכת חיוך מרושע, ונראה שלפתע , עיניו נוצצות, מתרגשות למראה החיוך. נראה לפתע, שכל עולמו הצר בתוך הכלוב הצפוף והאפל  זה כל מה שהוא צריך בחייו-החיוך..

אני מוציאה אותו מן הכלוב, לאט..

מסירה ממנו את האזיקים, מודעת כבר לעובדה שכל כולו רוצה להיות כאן לצידי.לתת מגופו ונפשו. 

אין לי צורך לצעוק. לאזוק או אפילו לדבר.

הוא כאן בכדי לגרום לי הנאה והתרגשות..

הוא כאן בכדי לתת לי את התמצית הכה יקרה.

הוא נעמד בפקודתי מול קירות האבן המוכתמים עם גבו אליי, הוא חש באצבעותיו את הדם שהתייבש על הקירות, ורוצה גם הוא להיות חלק של זכרון שהתקרש, התקשה והפך להיות חלק מן החלל שבו קיסאקי שוכנת.

הוא רועד מן המעמד. 

אני מתחילה לשרוט אותו בגבו.. ותחושת קריעת העור על ציפורניי מעוררת יצר עתיק יומין, חייתי, לא אנושי כמעט. 

אבל מרגיש טבעי כל כך. 

החתכים אט אט גדלים, ואיתם הדם הכה יפייפה. 

מכור לכאב מביט לאחור, ופוגש פנים שונות של קיסאקי. 

החיוך שלי מתחלף לצחוק, צחוק של התרגשות שמציף את כל נימיי, צחוק של טרף שנתפס ומוצג לראווה על הקיר..

הוא מביט בי ודמעות כאב זולגות לו..

ואני ממשיכה להתרגש להצליף לתת לדם להתערבב ולהמרח על כל גבו. 

דמעות מהולות בדם. 

חומר סיכה מושלם לחדירות עמוקות שכאלה אל תוך הבשר, אל תוך הנפש..