רצה עם זאבים

*חרם על תורכיה*

המשפחה של שיחיה שלי חיה בתורכיה. לאחרונה הגיעו לארץ עם סיפורים מאד לא נעימים על אנטישמיות הולכת וגוברת כלפיהם, כאלה שלא זכו לסיקור מספק בתקשורת הישראלית. בין השאר, סיפרו שלקוחות הפסיקו להגיע אליהם ולא התביישו לומר שזה בגלל שהם יהודים ושאלה שכן הגיעו, דרשו הנחה משמעותית, בטענה שהם עושים טובה שהם בכלל קונים מיהודים. בנוסף, בבית הכנסת שלהם נערך חיפוש משטרתי בשבת ויהודים שלא נשאו תעודות מזהות ומסמכים רשמיים על אזרחות, נדרשו להגיע לתחנת המשטרה עם הוכחות לאזרחותם. לאחרונה תורכיה שכרה יחצ"ן, לקידום התיירות הישראלית, שאמר בראיון שתורכיה לא באמת זקוקה לתיירות הישראלית והיא מהווה נתח מזערי מהרווחים שלה. אני מצביעה ברגליים ולא נוסעת לטייל במדינה שבה אנטישמיות כבר איננה מעוררת בושה. גאווה לאומית היא לא מילה גסה.

* מוסף ספרותי מעולה*

יש לי הרבה ביקורת ברורה על העיתון הימני, "מקור ראשון" ושבח אחד ענק - מוסף התרבות של העיתון, "שבת", הוא, לטעמי, האיכותי ביותר בתחומו ומשלב עיסוק מרתק בספרות ובסוגיות תרבותיות, מבלי להכנס לטרחנות או לרדידות רכילותית. באיזה עוד מוסף תרבות תמצאו למשל, דיוקן של מחברת "נשים קטנות", לואיזה מיי אלקוט, לצד דיון בשאלה כיצד הולדן קולפילד, גיבור "התפסן בשדה השיפון", הפך למייצג של התרבות האמריקאית שמאדירה את המתבגר היהיר והאגוצנטרי ושיר של רחל ודיון בסוגיית הרב מוטי אלון? שווה לקנות את העיתון כולו רק בשביל המוסף הזה, שמצליח להפתיע בכל פעם מחדש.

וקצת קשור, אם הגעתם עד כאן - המילקי מתחמם והמבין יבין:)

יש פלא עולם שמיני. תכף זה בא.

אתמול היה יום נפלא, שהתחיל באהבה ובתשוקה (היה שווה לחכות, אהוב ויש משהו ברעב הזה, שעושה את הכל יותר פראי וקרוב ורגשני) והסתיים באהבה חברית ובערב נפלא עם אנשים מובחרים.
תודה לכל מי שהיה שם והצחיק ושעשע וריתק וחיבק ונישק והעשיר ועשה לי שמח בלב. היה לי כיף עם כל אחד ואחת מכם. ואהובתי - אני כל כך גאה בך על מי שאת ועל הבחירות האמיצות שלך ואני פשוט ובלי סיבוכים-אוהבת אותך עם כל הלב והנשמה.

ואתה, האחד ששיניתי דעתי לגביו - ראה הוזהרת. אני מתכוונת להתחיל איתך- חברית:) (אם זותי תרשה)

ועכשיו לפלא - יש תוכנית אחת שאף אחד, אבל אף אחד לא צופה בה ובכל זאת היא שוברת את שיאי הרייטינג.לא נס? דוז פואה - "האח הגדול" וכן, אני יודעת, זה לא שאתם צופים, זה שבאתם לראות את הדקומנטרי החדש של ערוץ 8, אבל אשתכם/חמותכם/בתכם בת החצי שנה, העוזרת הניגרית, בדיוק צפו ולא היה לכם מה לעשות-ולא היתה לכם ברירה, אז אתם יודעים בדיוק מי זאת פותנה, סער שולטטט ונמאס לכם לגמרי מהפלצנות של גואל. הערב הגמר. בסוף הערב אף אחד לא יקפוץ למזרקה ולא ירים גביע. מקסימום אכרם יוציא חומוס חינם לרחוב שינקין ומי שיגיע לברך, יעבור שם, לגמרי במקרה, בסביבה.

אחרי חמישה ימים של צום כבד, אפשר לחזור לתאוות הבשרים והנשמה.
ולא, אני לא מתכוונת לסטייק עסיסי בערב.
בעצם, גם:)

המשך יבוא. אולי:)

כבר בלילה אני מתעוררת והמחשבה הראשונה שלי היא הוא. אחרי שפיצי ומיצי יוצאים לגן, אני נכנסת למקלחת ארוכה-ארוכה, מכינה את עצמי לבוקר אהבה איתו. כשאני מגיעה, מחכה לי צבעוני שקטף לי, יין והוא, במגפי בוקרים, ג'ינס וחולצה מכופתרת.

החיבוק שלו עוטף אותי מכל הצדדים ותוך דקות אנחנו נאחזים זו בזה ולהפך, כאילו לא התראינו שנים. אחרי מי יודע כמה גמירות ואחרי שצמד המילים "להיות בעננים" מקבל משמעות יותר ממטאפורית, אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה (אולי כמה-אל תספרו לי), לא יודעת מאיפה היא באה לי והוא מחבק אותי חזק אליו, מלטף אותי, מכרבל אותי ולוחש מבלי שביקשתי: "אל תדאגי אהובה שלי, אני אשמור לך על הלב ואת תשמרי על שלי". לפעמים נדמה שהוא קורא אותי ויודע אותי, לא רק במובן התנ"כי של המילה.

אנחנו נפרדים בעוד חיבוק ועוד נשיקה ועוד אחת והוא חושב שנתראה רק בפגישה הבאה שלנו, מנסה לקחת אותי הביתה, אבל אני מתרצת משהו ויוצאת לבד לדרך, מיד אחריו. בדרך, ז' מוכרת ואני מתאמות סדרי הפתעה. כששניהם במסעדה, אני נכנסת ורק החיוך המופתע שלו, המלווה בקפיצה קטנה, עושה לי טוב בנשמה. והם שניהם שם, שני האהובים שלי וכמה כיף לראות את העקיצות הקטנות של חברים שמרגישים כל כך בנוח אחד עם השני ושיש להם חברות נפרדת, גם בלי קשר אליי.

בשלב כלשהו הוא נסחף על גל הצחוקים שתוקף את השולחן שלנו ומראה לנו תמונה ישנה. מה קובי פרץ עושה כאן? שתינו תוהות ומתפקעות מצחוק. כשהוא שולף את כרטיס האשראי שלו, המאדאם מתנפלת עליו ומציצה. "יו לא ידעתי שזה התואר שלך", היא נפעמת קלות וצוחקת קשות וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה איך זה בכל הזמן הזה שאנו יחד הוא מעולם לא סיפר לי על זה וכמה כיף לדעת שהוא כה מלא ביטחון שאין לו צורך לנפנף בהשכלה שלו, בתארים שלו, בהשגים שלו. ש לו מין ביטחון נפלא כזה של מי שיודע מי הוא ומה הוא שווה ואינו צריך לקבל מחיאות כפיים על אף אחד מאלו.

הידיים שלו מגששות מתחת לשולחן. כל שנייה חלק בו נוגע בחלק שלי וזאת כבר לא החרמנות הזאת מקודם, זה פשוט הקושי להפרד, הרצון לעוד. עוד מגע, עוד לחוש, עוד אנחנו ועכשיו זה אנחנו כולנו ויש אנרגיה כזאת של אהבה באוויר. אני אוהבת אותו ואותה וכל אחד בשולחן אוהב את שני האחרים (זרונת, זה לא הזמן למחות) והלב שלי מתרחב משמחה ואני לא יכולה שלא להודות על הטוב שזכיתי בו, אחרי שנה כל כך קשה.

ובדרך, הם יורדים עליי על הבשר הוואל וואל וואל דאן שלי ואני תוהה מדוע שלא יצאו לצייד במקום למסעדה, במילא הבשר שלהם חי וכולנו מספרים סיפורים מצחיקים ומעלים זכרונות ישנים ואני לא מפסיקה ללמוד אותו ועליו והוא לא מפסיק לגלות דברים חדשים עליי והכיף הזה, השמחה הזאת, כמה קל להתרגל לזה.

כשאנחנו מסיימים (לא גומרים הפעם, הספיקו לנו כל הפעמים מהבוקר), המוכרת ואני הולכות להשלים אביזרים לתחפושת פורים. ולמרות שעומד לרדת גשם, אני כבר מריחה את האביב, את יום ההולדת הקרב ובא. ארבעים, ראבק, מי ידע שהחיים מתחילים מחדש בגיל הזה ומי האמין שאפשר להתרגש שוב, כמו בת שש עשרה.

* אני אוהבת שכאשר אני רק מתחילה לכעוס, אתה עושה לי מין "פוס" באמצע ושואל "את זוכרת שאני אוהב אותך?" ואחר כך מצחיק אותי בשנייה וחצי, עד שאני שוכחת שאני אמורה לרצות עכשיו לכעוס עליך וכל ויכוח מסתיים שנייה וחצי אחרי שהתחיל.

* אין דבר שגורם לי להתמוגג כמו לראות אותך ואת אהובתי, ז' דה פירסט, חברים כל כך טובים ומפרגנים.

* אחרי, לפני, תוך כדי - המבטים שלך בעיניים שלי. הכי עמוק שיש. כאילו אתה רואה מבעד לאישונים את כל מה שיש שם בפנים ונותן לי לראות הכל בחזרה. השקיפות הזאת בינינו, בלי סודות, עושה לי כל כך נעים בנשמה.

* הידיים שלך. הו הידיים שלך. מממ... מזכירות לי את השיר "עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן".

* אז אנחנו קובעים לעצמנו יום געגוע בסופ"ש, זמן בלי תקשורת ואני כל כך אוהבת שאנחנו לא מצליחים לעמוד בזה. גם כן דחיית סיפוקים:)

* ולא משנה כמה אתה חולה, אין ביטולים ואין שינויים. הפגישת שלנו הן רפואה משלימה...

* החוכמה שלך. כמה פעמים היא האירה את דרכי בחודשים האחרונים. אני אוהבת שאפשר לשוחח איתך על הכל ותמיד אני מגלה, כמה אתה יודע גם על הנושא הזה וכמה סיפורים יש לנו לספר אחד לשני, על כל כך הרבה דברים.

* אני אוהבת שאתה קורא את הספר שקראתי מיד אחריי ואחר כך אנחנו יכולים לדון בו ואני לא צריכה אפילו להתאפק לא לספר לך את הסוף, כי אתה במילא מנחש אותו:)

* מתה על החיבוק שלך של אחרי. העוטף עוטף הזה, שגורם לי להרגיש איך אני הופכת ברגע מסערה מהלכת לחתלתולה מתפנקת.

* אוהבת את איך שאתה מתחבר לפנטזיות שלי בשנייה וממשיך אותן כל כך נפלא. אוהבת שאתה לא אוהב לדחות סיפוקים, אז הנה טיזינג במיוחד בשבילך (שוב). שמה של הפנטזיה שלי "הקרב על המילקי". לא מגלה ולא מגלה:)

איך אתה במתן שוחד?:)

ואני מקווה שכמה שאתה חולה עכשיו, הפוסט הזה עשה לך טוב בדרכי הנשימה:)
כי מעל הכל, אני אוהבת אותך, כי אתה אתה ומה שאתה, עושה לי הכי נפלא בנשמה, בלב, בגוף, בחיים ומדביק לי חיוך מטופש על הפנים.

הסינים האלה משתלטים על העולם. בחיי.
מי היה מאמין איזה עונג שתי ביצים קטנות וסיניות יכולות להעניק לאשה.

דומיות, אנא הוסיפו הערה 356/ד' לספר הדומיות השלם והמורחב:
גם לדומיות מותר ואפילו מומלץ.

ועכשיו, צריך להמציא את אותו דבר רק פחות מרשרש ושעושה חיוך קצת פחות
מחשיד ואז אפשר לרוץ איתן, לקפוץ איתן וגו'. מאד וגו'.

וזרונת, אני יודעת שאת אשמה ושהמלצת לו, חכי חכי...

לא יודעת איך הגענו לדבר על זה, בין שלל הנושאים שעלו בשיחה ההיא, אבל פתאם דיברנו על הנשמה. על השארות הנשמה, על הנשמה במסורת, על לאן הולכת הנשמה כשהכל נגמר, על האהבה של הנשמה שלו לשלי ולהפך ופתאם הוא העלה את זה, כאילו משום מקום.

"את יודעת כמה אני אוהב לראות אותך מאושרת, כמה אני רוצה אותך הכי מאושרת ומסופקת שיש". כן, אני יודעת. בזמן הלא ארוך שאנו יחד, זה אחד מהדברים הכי ברורים וודאיים שאני חשה בחיי. "אז... יש לי מתנה מיוחדת בשבילך לחג האהבה. כזאת שלא נתתי לאף אחת לפנייך".

אני לא צריכה לנחש. ברור לי למה הוא מתכוון. לא מעט שוחחנו על הרגע בו החשק שלי לשלוט יחזור ומה נעשה עם העובדה שהוא שולט כל כך. הסיכום היה שאאמץ לי שפחה, בלי קשר לקשר שלנו. ההחלטה כבר היתה קיימת כמעט מרגע שהקשר שלנו התחיל, אך לא חשתי שום צורך לממש אותה. השילוב של האהבה המציפה שלו, המיניות המוטרפת שלנו וספיחים נוספים, גרמו לי לא להתגעגע לשלוט. אבל בשבועיים האחרונים, ככל שהרגשתי איך חיי חוזרים למסלולם ואיך החיוך על פני אינו אירוע חד פעמי שבא וחולף כהרף עין ברגע שאני נפרדת ממנו או מחבריי, כך גבר גם רצוני לחזור לשלוט. דיברנו על זה ואמרתי לו שאני עדיין לא חשה מוכנה, זה רק הצורך הזה שבא ומציף והוא ילך כשם שבא ואם לא, נראה כבר. לא עכשיו.

ואז הוא הציע לי את המתנה שלו. לחג האהבה אקבל את ההתמסרות שלו. הוא יתן לי לקחת אותו כפי שאני חולמת ורוצה. אני כל כך יודעת מה זה עבורו לאבד שליטה, כמה הוא צריך לבטוח ולוותר על אגו כדי שזה יקרה. כמה הוא בוטח בי ואוהב אם הוא עושה זאת ומזמן מזמן לא הרגשתי כאלה פרפרים בבטן.

"אבל", הוא הוסיף. "אבל?", שאלתי, חושבת לעצמי למה אחרי כזאת הצעה מושלמת חייב להגיע אבל. "אבל!", הוא המשיך מחוייך, "אני מבקש את אותה מתנה. אני אעשה הכל כדי להתמסר לך הכי שאני מסוגל וכשתסיימי איתי ותרגישי הכי מסופקת שיש ממה שנתתי, תתני לי את ההתמסרות שלך וכמה שתקחי אותי יותר רחוק, כך אנסה לקחת אותך. כמובן, בגבולות שנקבע מראש".

נפגשנו היום. עבר כל כך הרבה זמן מאז חשתי כזאת התרגשות לפני שסישנתי. תיק הציוד היה מוכן וכבד, בתוכו הוספתי את בגדי הסאדו שלי, כותונת קצרה ושקופה וסנדלי עקב אדומות. ביקשתי שיצא מהבית ויחכה עד שאקרא לו ושבנתיים ילך לקנות ארטיק קרח.

על המיטה סידרתי מגבת וכיסוי עיניים. במגירה חיכו גלגל שיניים, מברשת קשה לניקוי נעליים, חבלים, קיי וואי, שוט גומי דקיק, נר ומצבטי פיטמות.

שלחתי לו אסמס "כנס ותשאר בתחתונים וכיסוי עיניים. תשכב על המגבת ותמתין לי".

כשהוא היה מוכן לבסוף, יצאתי מהחדר השני, בוחנת את גופו השחום והשרירי, שמונח שם כמתנה שאני צריכה לפתוח. "אתה יודע למה אתה כאן, מתוק?", שאלתי וראיתי איך גלגלי מוחו עובדים כדי לחפש את התשובה הנכונה. "אתה כאן כי קניתי אותך בשוק העבדים, כדי שתהיה עבד המין שלי. ואתה תהיה מאולף ומצטיין, כי אם לא תהיה, אני אמכור אותך בחזרה ואתה תצא לעבוד בשדות. ואם אתה חושב שלהיות עבד המין שלי זה קל, אתה טועה בגדול. אתה תהיה מאולף וצייתן ואתה תספק כל תאווה ושיגיון שלי ואתה תעבוד בפרך עד שתהיה העבד הכי מצטיין שהיה לי אי פעם ועד שתדע לענג כל מילימטר בגוף שלי. והיום, עבד שלי, תלמד את כללי הבסיס באילוף שלך: אמון בגבירתך ודחיית סיפוקים".

על מה שהיה שם לא אפרט כרגע, אני פשוט מותשת מאורגזמות ודום ספייס. אני רק יכולה לסכם ולומר שמעולם לא הפקתי כזה עונג ממתנה לחג:) אה. וחוץ מזה קיבלתי גם ביצים סיניות, אבל בין ים ההתרחשויות, הן נשכחו וכנראה ישמשו לפעם הבאה.

תודה ממי שלי, אני אוהבת אותך היום עוד יותר מתמיד והטרפת את כל חושיי בהתמסרות המדהימה שלך. עשית לי את החג הזה מאושר יותר משדמיינתי.

***
ועכשיו, איך אפשר בלי ואמנם קצת באיחור אבל מוטב וגו' - חג אהבה ויום משפחה שמח לכולכם ובמיוחד לזרונת האהובה שלי-האחת והיחידה, שהיא הרבה יותר מחברה, פיליה, לולי, משחקת באש, חתולונת מהייטק, בטי, קייסי, פרינסס, בודי וברלין, פרופ' וחברים ישנים וחדשים שלי שלא אמנה את שמותיכם מפאת צנעת הפרט:) אוהבת אתכם ותודה שהייתם כל כך מלאי אהבה כשכל כך הייתי זקוקה לכך. תודה שאתם ממשיכים להיות כאלה, גם כשאני שמחה (וזאת חוכמה לא פחות גדולה).

ובכל זאת. מצאתי ציטוט שלו: "יסוד האושר הוא אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה."

וכמה שאני משתדלת לחיות לפי הקוד הזה מראש, אני מאושרת מסיבות אחרות לחלוטין:)

את העשור הזה אני מסיימת כמעט בת 40. זה זמן לבינה, עד כמה שזכור לי ואולי באמת הגיע הזמן:)
והנה כמה מסקנות לסגירת העשור הזה (סתם תירוץ לסיכום ביניים):

- לשלוט באחרים זה תענוג צרוף, אבל רק אחרי שאתה שולט באמת בעצמך.
- חברות אמת נדירה וכשמוצאים אותה, אסור לוותר עליה למען שום דבר.
- אהבה היא דבר נפלא וכשהיא נגמרת, צריך לחתוך ולא למשוך.
- הרגע ללכת הוא כשיותר רע מטוב. בלי להקשיב לאף אחד חוץ מלאמת שלך.
- כשאוהבים אותך באמת, אין צורך לבדוק, לחשוש, לחקור - זה פשוט שם וזה מציף ומרגישים את זה בכל תא בגוף, בכל חיוך, בכל מגע, בכל התנהלות, בשקט שהיא מביאה איתה, יחד עם הסערה.
- כשנראה שכל הדלתות נסגרות - זה רק דקה לפני שכל החלונות נפרצים ואפשר להריח סופסוף את הפרחים.
- כשיש לי אותי, יש לי את הדבר החשוב מכל וכל השאר מגיע לבד. כשאני מוותרת עליי, אין לי כלום.
- כוח רצון זה עניין של החלטה ותו לא. וכן, זה פשוט.
- כשאת בן אדם שאוהב את עצמו, את מושכת אלייך אנשים שאוהבים ומכבדים את עצמם ואותך.
- פרפקציוניזם הוא האויב של האושר ושמחת החיים.
- אני מקבלת, אוהבת ומכבדת את כל חלקיי ומרשה לאחרים לאהוב אותם. רק כך אני שלמה.

תחל שנה וברכותיה. זה כבר מרגיש כך:)

אקווריומיות יקרות - תודה על ערב נפלא.
חברים וחברות ישנים שפגשתי בדרך - היה כיף לראות ולהרגיש:)
דיוה - תודה על ערב מאורגן ומושקע.
ובודילולי - המון מזל טובים ועוד המון שנים של אושר ביחד. נראיתם מדהימים ביחד, במיוחד בסיום המפתיע:)

(וכן,, מסתבר שאפשר להשתכר גם מקמפרי, ברמן).