אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Equilibrium

אני מראש בוחרת לפנות במין זכר, אף על פי שכל מה שאני רוצה להגיד מופנה לכל המינים.
אז שלום לך בן אדם.
תיכנס, תרגיש כמו בבית... אך אל תשכח בבקשה שאתה אורח.
אורח בעולמי הפנימי שאני מצאתי אומץ לשפוך פה באותיות שחורות וקטנות במלבנים לבנים.
תשאיר את השוט,האזיקים והמניירות פה בכניסה. פה אתה לא צריך להיות שולט, נשלט, מתחלף או כל תפקיד אחר שאתה סוחב על כפתייך אן בכיס שלך.
פה כותבת אשה. בנאדם כמוך, שמורכבת מהרבה יותר צדדים וחלקים למעט כוס, ציצי והנטיות המיניות שלה.
תידע שכל מה שאני כתבתי פה, כל הפרטים הקטנים שנתתי להם חיים בעזרת זכוכית מגדלת של המודעות שלי, הם נשפכו החוצה לרוב לראשונה וסביר להניח לאחרונה... אתה עד לדברים ולאירועיים בחיי שרוב הסביבה הכי קרובה ויקרה שלי לא מודעת אליהם.. אולי מנחשת.. אבל אתה יודע. תוכל לשאת באחריות הזאת?
פה, בבלוג אני שואלת שאלות, מחפשת תשובות, שופכת על הדף ומסדרת את כל מה שאני לא מצליחה לנסח רק בראש, משתפת בהבנות ותובנות על העולם בו אנחנו חיים, על עולם השליטה, משתפת בחוויות שלי בתהליך ההתפתחות האישית (והמינית) המתמדת שאני נמצאת בה. פה אני בוכה, שמחה וסתם משתעשעת. נראה לך שתוכל לזרום איתי? אני אשמח. אז תשאיר תגובה, תשאיר סימן.
נראה לך שזה לא בשבילך, לא ברור ? אז תעשה טובה, אל תלכלך בבקשה, פשוט תמשיך לבלוג הבא, זה לגמרי מובן- אני לא אהיה מובנת לכולם לעולם. אם השוני גרם לך לתהות - תשאל שאלה בכיף. אבל אל תשכח שאתה באת אלי ולא אני אליך.

פה בעולמי הקטן הזה לא שופטים אנשים לפי דת, גזע, מין, מראה חיצוני, נטייה מינית או קולינרית. פה שופטים רק את אלה ששופשים.
פה בעולמי הקטן כולם בני אדם... If you know what I mean... :)

אז ברוך הבא לעולמי הקטן. תוריד נעליים, תמזוג לך כוס מים, תתרווח, קח נשימה ומחייך לי בחזרה כבר - אני מחייכת לך מאז שנכנסת :)
***
כל השירים המפורסמים בבלוג עם סימון (с) ללא שם — הם פרי יצירתי ושייכים לי ורק לי...
לפני 8 שנים. 19 בדצמבר 2015 בשעה 15:44

אני לא בוכה. 

לא בוכה כשכואב לי. לא בוכה כשעצוב או כשמישהו מעליב. פשוט לא בוכה. גוש עצבים נתקע לי בגרון, אבל לרוב אני פשוט נותנת לו להתמוסס.

לא בוכה כשאתה מכאיב לי. לא בוכה כשאתה מתאר לי מצבים שקשה לי לקבל אותם עכשיו ואני יודעת שהם יבואו מתישהו בהמשך. לא בוכה כשאתה מדבר עליהם בקלילות ורוגע שמשגעים אותי. אני מתכווצת, אבל לא בוכה. 

לא בוכה כשאנשים הולכים. לא בוכה על הזדמנויות האבודות. אל פרידות ועזיבות אני גם לא בוכה.

אבל כשהלב שלך מדבר עם שלי, הדמעות בורחות לבד. כשהמילים שלך שאתה מכוון ישירות אל הלב חודרות לתוכי, אני מתפרצת בשטפון דמעות.

הרוך שלך, החום, האהבה שאתה עוטף אותי בהם...רק הם גורמים לי לבכות. דמעות מתוקות נשפחות, מנקות ומטהרות הכל. משאירות אותי נקייה, כמעט שקופה. 

אוהבת.

 

לפני 8 שנים. 18 בדצמבר 2015 בשעה 11:15

להיות זונה. לא מספיק שאדונך יקרא לך ככה, לא מספיק לשים בגד פרובוקטיבי ולהיות מוכנה לעשות הכל כדי לספק אותו. זה אחד המקצועות הותיקים בעולם, וכמו בכל מקצוע אחר, כדי באמת ללמוד איך עושים את זה — צריך לעבור הכשרה מקצועית. 

לקראת הטיול שלנו התחלתי לפתח בראשי מזימה— מאד רציתי לקחת את אדוני לזונה מקצועית באמסטרדם ופשוט לצפות מהצד לצורך למידה. לשמחתי, גם לאדוני היה רצון כזה. 

אחרי כמה סיבובים בחלונות האדומים, במקרה הגענו לשדרה של טראנסים. עצרנו מול רביעת החלונות — כולם היו יפים/ות, אבל אחת מהן (עדיין לא מצליחה להחליט באיזה מין בדיוק לתאר אותם/ן אבל אבחר בנקבה לצרכי נוחות מתוקף הכבוד על הבחירה שהם עשו) תפסה את תשומת לבי. היא לא הייתה יפה מכולן, לא צעירה ומושכת מכולן, אבל משהו במבט שלה גרם לי לעצור מולה. אדוני נכנס לשאול כמה זה יעלה אם שנינו ניכנס אבל אני רק אצפה ולהפתעתנו היא להבדיל מכל השאר ענתה שנוכל להיכנס במחיר של אחד.

היא הובילה אותנו במזדרון צר לאחד החדרים. החדר היה מרווח, מיטה גדולה עם מראות סביבה, אור עמום בגוונים של כחול—סגול. התחושה שלי הייתה שאני נכנסתי לסט של איזה סרט, ולא בהכרח סרט פורנו...

היא הייתה גבוהה, הקול שלה היה די נמוך אך עדין ונעים מאד. היא הייתה לבושה במחוך ,תחתוני סטרינג. רגליים ארוכות בתוך גרביוני ירך עם תחרה,  גוף חלק מאד. כל התנועות שלה היו עדינות ורכות—הרבה נשים מלידה יכולות לקנא בגרציה ורכות הזאת שלה.

היא שאלה אותי כמה פעמים האם אני רוצה רק לראות ולמה אני עושה את זה. הוסיפה שאם אני מתביישת, אז היא קצת יותר כי לטענתה זאת הפעם הראשונה שהיא עושה את זה בנוכחותה של אשה (לא יודעת, כמה זה באמת נכון, אבל נחמד מצדה). כשאדוני הלך לשירותים נשארנו לבד בחדר, היא יושבת על המיטה, אני על הכיסא בצד — בוחנת אותה בסקרנות רבה. עניתי על השאלות שלה— שזה מגרה אותי לראות את בן הזוג שלי באינטרקציה מינית מהצד, שזה לוקח אותי לגבול הקנאה שלי שאני רוצה לעבור אותו.

— "אבל אני לא רוצה שתסבלי!"— היא אמרה עם דאגה בקול

—"לא, לא, אלווירה, אל תדאגי, אני לא הולכת לסבול. גבולות נועדו לעבור אותם, במיוחד שזה גבול מאד מחרמן, לפחות בפנטזיות שלי"

—"אז בטח אני המקרה הכי בטוח בשביל זה, אנחנו נסיים ולא תראו אותי לעולם יותר"

—"נכון, אלווירה..."

—"אז מה את רוצה לראות?"

—"הכל"

—"אז תראי הכל.. את בטח רוצה לראות את זה כמו בסרט... סרט אפל כזה..." — היא חייכה, ואדוני בדיוק חזר לחדר.

הוא הביא לי נשיקה רעבה וניגש אליה. אני התמקמתי בצד, כך שתהיה לי זווית ראיה טובה והרגשתי איך הסקרנות שלי מתחילה להתחלף בחרמנות חמימה. 

— "אתה קודם כל משלם"— היא אמרה לו.

הוא הוציא כסף והוריד את הבגדים. היא לקחה אותו למיטה, השכיבה, הסתכלה שוב עליי: 

—"אז היא רוצה לראות הכל..." ובלי לסיים את המשפט התחילה למצוץ לו. 

ראיתי שזה נעים לו, שהוא בעונג תופס את הראש שלה ומצמיד אותו חזק אליו, כמו שהוא עושה כשאני מוצצת לו. הסתכלתי בתשומת לב רבה מה בדיוק ואיך היא עושה. איך היא עוצרת מדי פעם כדי לראות את התגובות שלו... איך היא שואלת אותו אם בא לו שהיא תלקק לו את התחת.. ובלי לשים לב אני כבר מלטפת את הגוף שלי מעל הבגדים וכשאני רואה את הגירוי של אדוני עולה פתאום אני משחררת גניחות קלות כאילו אני נמצאת שם עכשיו במקומו.

"בואי תביאי לי נשיקה"— הוא אמר לי.

אני התקרבתי אליהם, תוך כדי שאלווירה ממשיכה לאכול לו את התחת אני נישקתי אותו ושמעתי את הגניחה שהיא שחררה לפתע. 

אחרי שנישקתי אותו, שוב התרחקתי מהם, הפעם נשארתי קרובה למיטה ויכולתי לראות את הכל מלמעלה. המשכתי להיות מהופנטת לעונג שהיא מביאה לו, לגעת בגוף שלי ולגנוח קלות. 

—"אולי אתה רוצה לזיין אותה בזמן שאני מענגת אותך" — היא שאלה את אדוני ושניהם הסתכלו עלי. 

—"תורידי את הבגדים ובואי לכאן" אמר לי אדוני בחיוך. 

אחרי ששלושת השכבות של הבגדים היו כבר על הרצפה (בכל זאת, חורף באירופה) אני ניגשתי לאדוני מקדימה, כשאלווירה מחבקת אותו מאחור. התחלתי לנשק אותו, ללטף לו את החזה ונשכבתי מולו. ידעתי שכמו היא שם למען הסיפוק שלו, גם אני... 

הוא נכנס בי במכה והתחיל לזיין את החור שלו כשהיא ממשיכה ללקק לו את התחת. לראות את שלושתנו במראות שליד המיטה, באור כחול—סגול הזה, פתאום הרגיש לי שזה לא קורה איתי ואני ממשיכה לראות סרט. סרט מגרה, אירוטי ומאד מציאותי. לא היה בזה שוב דבר מלאכותי ותחושת over—acting כמו שלרוב מרגישים בסרטי פורנו. 

—"רוצה לזיין אותה מאחור כשאני מזיינת אותך?" היא שוב שאלה אותו.

בתשובה אדוני יצא ממני, סובב אותי עם הפנים למראה ונכנס בי מאחור. היא התחילה להרחיב לו את התחת עם האצבע תוך כדי שהוא משתמש בחור שלו. אני כבר ריחפתי, לא באמת נוכחתי, הייתי דבוקה עם המבט במראות ופשוט שטתי על גל החרמנות שהציף את החדר. ההבנה ששתינו שם כדי לענג אותו יצרה בינינו חיבור, הרגשתי אותה דרכו... במראה צדדית ראיתי אותה עוצרת, שמה את הידיים שלה על התחת שלי כדי להרחיב את החור שלי כמה שיותר עבור אדוני ומסתכלת בתאווה על החיבור שלנו, על התנועות הזין שלו בתוכי. אדוני הגביר קצב, בחדר היה אפשר לשמוע את הגניחות של שנינו בזמן שהיא המשיכה להתבונן באקט שלנו ולענג אותו עם אצבע בתחת שלו וכשהוא גמר שתינו חייכנו אחת לשנייה דרך המראה.

—"היא לא גמרה" אמרה אלווירה לאדוני.

—"זה בסדר" ענינו שנינו בקול אחד עם חיוך ובהבנה ברורה שלא לכבודי התכנסנו פה.

—"היא תקבל את שלה בבית, אל תדאגי" אמר לה אדוני והלך לשטוף את עצמו.

—"כמה זמן אתם ביחד? אתם מאוהבים?" היא שאלה אותי כשהוא יצא.

—"קצת יותר מחצי שנה וכן, אנחנו אוהבים" עניתי תוך כדי שאני מסדרת את עצמי.

—"אתם זוג מאד מיוחד ואת אשה מאד מודעת, יקירה.. ותודה לך, בשבילי זה היה משהו מאד מיוחד" היא אמרה בקול טיפה מתבייש.

אני התקרבתי אליה והבאתי לה חיבוק.

כשאדוני חזר, התחלנו להתלבש ולקשקש איתה על אה ודה... ביציאה חיבקנו אותה עוד הפעם ויצאנו מתוך הסרט כחול—סגול אל הרחוב שמשי ומלא באנשים... מחויכים ומחוברים עוד יותר.

התחושה שהיינו בתוך סרט שצולם בטעם טוב עדיין מלווה אותי. ההבנה שלראות את אדוני מתענג מפינוקים של מישהו אחר מאד מגרה אותי השתרשה לה במוחי... ואלווירה. היא תישאר עוד הרבה זמן בראש שלי, הדמות העדינה, המתחשבת, הכנועה אך לא מהססת לשאול ולהוביל, כל כך סקסית — תלווה אותי כל פעם כשארצה או אצטרך להפוך לזונה עבור אדוני.

אה, ואל תדאגו לי, אני באמת קיבלתי את שלי אחרי זה במלון:)

לפני 8 שנים. 17 בדצמבר 2015 בשעה 7:10

ברלין שלנו הייתה מאד תיירותית, עשינו כל מה שתייר צריך לעשות והכנו לעצמנו גם תוספת נחמדה— ביקור באחד ממועדוני סקס. מבחינת הזמנים המסיבה היחידה שיכולנו להגיע אליה הייתה מסיבת שנות 20-30 במועדון סווינגרים Insomnia.

אין קונספט יותר טוב לפי דעתי, תמיד הייתה לי תחושה שחייתי בתקופה ההיא, כמה פורימים רצוף התחפשתי ברוח התקופה. 

אז נכנסנו למועדון— חוליגן וזונה.  

האווירה הייתה מאד נעימה. להקה מנגנת מוזיקה חייה מהתקופה, זוגות לבושים/חצי לבושים/רבע לבושים יפה ומושקע רוקדים צ'רלסטון, פירות אקזוטיים על הבר, סרטי סדו בשחור/לבן על הקיר. בחדר סמוך לעישון נפתח שולחן פוקר וגברים בחליפות וכובעים עם כוסות וויסקי ביד התישבו לידו. 

מצד שני של האולם  דלת שמביאה למתחם קטן בו היו מקלחות, ז'קוזי ושני חדרים פתוחים— אחד עם מיטת עור גדולה, שני — עם כיסא ישן של רופא נשים.

מעל רחבת הריקודים נפרשה גלריה ענקית שעדיין הייתה סגורה.

אחרי כמה וויסקי וריקודים בכיף(המוזיקה הספיקה להתקדם לשנות 50) אדוני לקח אותי לחדר עם כיסא רופא נשים, הושיב אותי והחליט לרדת לי. לא עברו 10 שניות בחדר כבר היו איזה 4 גברים שצפו בנו. לא עברו עוד 30 שניות שניים מהם כבר היו משני הצדדים של הכיסא, זה שמשמאל ליטף לי את החזה, תוך כדי שהוא פותח את המכנס ומוציא את הזין הזקור שלו. זה שמימין רק הסתכל ואונן. 

הפומביות בפני עצמה מוסיפה לי היום לתחושה, העיניים שחודרות לתוכי גורמות לכל תחושה הכי קטנה להיות חזקה יותר , אבל שני העורבים האלה התחילו לגעת בי בלי רצוני, בלי לשאול אותי או את אדוני... זה שמשמאל כל הזמן ניסה לשים את הזין שלו בתוך היד שלי, אני התעלמתי וחיכיתי לרשות שהוא יבקש. 

אדוני עצר לרגע ושאל אותי אם הכל בסדר, עניתי שכן, רציתי לראות לאן זה ייקח אותנו. גבר משמאל הוציא את השד שלי מהמחוך והתחיל למצוץ אותו, מימין— ליטף לי את הכתף... 

מארבעתינו — היחיד שגמר היה זה שמשמאל:)  אני ביקשתי מאדוני להמשיך בחדר אחר— חדר קטן בתוך חדר עישון— שבקושי היו לו קירות, אבל הייתה דלת שננעלת. עברנו לשם. נעלנו את הדלת. סביב החלונות הרחבים שוב הסתדר לו קהל מסוקרן. אדוני חזר לאותה נקודה בה הוא עצר וכבר שום דבר לא הפריע לי להתפרץ בגמירה קולנית שלרגע עלתה על כל צלילי המוזיקה הנעימה שהתנגנה באולם הראשי. 

חזרנו לרקוד ולשתות. אחרי שהלהקה סיימה את ההופעה, נפתחה הגלריה מעל הרחבה. כשעלינו לשם, גילינו מתחם ענק עם הרבה מיטות עור, עם אריזות טישו וכוסות מלאות בקונדומים לידן, ובחורה שמנקה ומסדרת וקיבלה את פנינו לשלום. נעמדו ליד מעקה המשקיף על הרחבה וחיכינו לראות מה יקרה. הזוגות התחילו להגיע ולתפוס מקומות על מיטות— חלקן עמדו בנפרד, חלקן היו מחוברות ביחד. 

אחרי שהאווירה קצת התחממה גם אנחנו החלטנו לתפוס לנו מקום וביקשנו רשות מזוג נעים שהתחרמן לו על מיטה גדולה להתמקם לידם...

כל כך הרבה גירויים, כל כך הרבה משתתפים.. וכל זה היה מאד פתוח, מאד מזמין, אבל זה היה לפי דעתי סטרילי מדי. לא הרגיש לי בכלל סקספיל באוויר. 

לא באמת הצלחנו. אחרי שעה של התחרמנויות , וכנראה מרוב הגירויים מבחוץ וגם מחוסר זמן (בבוקר הייתה לנו נסיעה לאמסטרדם) החלטנו להתקפל למלון.

ולסיכום: 

א. קהל מאד יפה

ב. אווירה נעימה וחמימה

ג. אנשים מעניינים שיצא לנו לדבר איתם

ד. וונילי מדי (אולי נפלנו על הערב כזה)

ה. הייתי בטוחה (ממה שסיפרו לי) שחייבים לבקש רשות כדי להצטרף למשחקים של אחרים..

ו.נהנינו כל רגע בכל מקרה :)

לפני 8 שנים. 15 בדצמבר 2015 בשעה 12:50

לשוב אחרי טיול בו אתה מספיק להשתחרר מהכבלים של השגרה ולחוש חופש — זה כל פעם מחדש לנסות להכניס את עצמך יותר גדול ויותר מורחב לקופסאות רגילות. הן פתאום מרגישות לך קטנות יותר, לא מספיקות כדי להכיל את כל מה שאתה עכשיו.

ייקח עוד זמן להפנים כל מה שקרה בו, והיו כמה אירועים שבהחלט יזכו לפוסטים מושקעים נפרדים... 

אז חזרנו:)

שלום לכם! 

מה פספסתי?

 

לפני 8 שנים. 8 בדצמבר 2015 בשעה 7:59

הרגל מגונה. שבלונה שהוטמעה במוחות שלנו מילדות. "תסתכל איך ילדים אחרים משחקים", "כל החברים שלך כבר מתחתנים, מה איתך?", "כולם כבר.. ואתה?"... בלי לשים לב, אנחנו כל הזמן מנסים לשרת סטנדרטים שמוכתבים על ידי החברה.

אני נהנית מאד מהמחשבה שאני שונה.ההבנה שיש לי את היכולת ללכת נגד הכיוון ונגד החוקים שברורים ומקובלים על כולם מלטפת את האגו. כמעט הכל אני עושה בדרך שלי, במסלול שידוע רק לי (לרוב דווקא לא ידוע, אלא מאד אינטואיטיבי). 

ואני מודה שעם כל הנאמנות לדרך שלי ואני מדי פעם עוצרת ומשווה. כי זה כל כך מתבקש. אני לא חייה בעולם מנותק. הרוב הולכים בשורות מסודרות וממוספרות בקפדנות וזה לא תמיד קל לראות את עצמך לא מסודר כמו השאר. ברגעי חולשה אני מוצאת את עצמי מנסה להתאים את העצמי לסביבה, להיראות חלק...

אם הייתי מייסדת דת עכשיו, הייתי קובעת שהשוואה היא החטא העיקרי והעונשו הוא הקשה בין כולם— תסכול. תסכול שמעוור, שגורם לסטות מהדרך ולהפסיק להאמין בה. 

השוואה לא משאירה לי ברירה אלא לראות את החוסרים שלי מול השאר, לראות מה בי לא תואם, לא זהה. מה לא.. בגידה אמיתית במה שכן

בגידה אמיתית בעצמנו.

ואין דבר יותר לא הוגן מההשוואה— כי הרי מה שאנחנו עושים — זה להשוות את העולם הפנימי שלנו מול העולם החיצוני של אחרים. 

אז בבוקר היפיפה הזה אני רוצה לאחל לכולנו להיות היום טיפה יותר אנחנו מהרגיל, לטפח את הכן שלנו ולהשאיר את המשוואת לתלמידי מטמתיקה— שישברו ראש. 

 

*שיהיה לכם המשך שבוע נפלא, סופש מפנק, ושבוע הבא טוב וחג שמח— אדוני וכלבתו הנאמנה יוצאים לטייל באירופה:)

לפני 8 שנים. 6 בדצמבר 2015 בשעה 9:55

לפני 8 שנים. 3 בדצמבר 2015 בשעה 16:02

אני חשבתי... ואז חשבתי עוד קצת. ניסיתי, קראתי, חקרתי, שאלתי... 

ואתם יודעים מה? לא מצליחה להכניס את עצמי לאף מסגרת ברורה ומובנית בלי שיברח משהו מחוץ לקצוות שלה.. 

זה כמו לנסות לדפוק בכוח משולש בתוך תבנית של עיגול במשחקי התפתחות של ילדים...

או.. אי אפשר להכניס לתור צורה מדוייקת חומר שהוא לא מצב צבירה מתאים.

אני תמיד ידעתי שאני סוג של "כל יכול" , שאני מוצאת הדהודים בתוך עצמי לכל כך הרבה דברים הפוכים בקיצוניות שלהם.

אני אוהבת הגדרות, כמו שמלות— אפשר למדוד אותן, להסתובב יום שלם ולקראת הלילה להוריד מעצמי. אני אוהבת אותן כי אם לרגע מתמסרים אליהן באופן טוטאלי— ניתן ללמוד המון בתוכן. המון אליהן, המון על עצמי... אבל להישאר בתוכן— זה גם לא אני.

אני הכל ושום דבר.

אני אחרת.

 

לפני 8 שנים. 2 בדצמבר 2015 בשעה 13:40

צריך רק image ברור ומשורטט בראש ואני כבר צוללת לתוך הדמות,  אני כבר מוכנה למדוד את זה על עצמי. 

סרט "love" חדש (2015) אחד הסרטים המהפנטים שראיתי בזמן האחרון. דרך אגב, כל הסצנות של סקס בסרט הזה אמיתיות, ללא ניצבים, ללא שמיכות שמכסות. סקס לתוך הפרצוף שלך. נקי, חושני, מציאותי... כאילו אתה צופה במשתתפים מהכורסא שנמצאת בחדר שלהם. 

ארוטיקה במיטבה.

שם מצאתי בשבילי את ה—image הנכון. שם ראיתי אותי , אותו ואותה וכמה זה יכול להיות מדהים.  

לא אהרוס למי שעוד לא ראה, אבל בהחלט אמליץ לצפייה בערב שקט ורגוע.

לפני 8 שנים. 2 בדצמבר 2015 בשעה 11:51

ושוב... את יושבת בחדר צפוף
שמה לק לצלילי עוד סדרה מרוקנת
האור קצת המום, התסכול באוויר
אבל את כרגיל מבטיחה ורושמת...
נחנקת.


את כותבת רשימות לעוד חודש, להיום, למחר
את כותבת רשימות של דברים שלא עשית מזמן
את כותבת רשימות של מה שבטוח, וגם של אולי..
רשימות.
שלא תקראי לעולם..

 

את לא מצליחה להיזכר בעצמך אחרת
תמיד רשמת, תמיד התעלמת
הנה גם רשימה של דברים שזוכרת
תלויה בדיוק בין מה ששכחת לבין מה שהבטחת...
והדחקת.

 

את כותבת רשימות לעוד חודש, להיום, למחר
את כותבת רשימות של דברים שלא עשית מזמן
את כותבת רשימות של מה שבטוח, וגם של אולי..
רשימות.
שלא תקראי לעולם..

 

לא ברור איך הצלחת להגיע לאן שהגעת
צד אחד בך מאיץ, השני מפחד ובורח
את שואלת איך לא התדרדרת? לא נפלת?
צד אחד מתעלם ובולם...
השני מאמין
וסולח.

 

את כותבת רשימות שלא תקראי לעולם...

לפני 9 שנים. 26 בנובמבר 2015 בשעה 9:24

לפני קצת יותר מחצי שנה נחשפתי לעולם הזה.

לפני קצת יותר מחצי שנה נכנסתי לראשונה לכלוב והכרתי פה אנשים מדהימים, מוכשרים, עמוקים ומקבלים שהפכו כבר לחלק בלתי נפרד מחיי...

לפני קצת יותר מחצי שנה התחלתי מסע לעומקי המיניות שלי, מסע לפינות הנסתרות של נפשי.

בדס"ם הוא כמו כל סם אחר— הוא לא משנה אותך, הוא לא ממציא שום דבר חדש בך— הוא רק מעלה על פני השטח את מה שחבוי בך. גורם לך להביט מזוית חדשה על עצמך. 

והמסע הזה ממשיך. אני צועדת בדרכי לאט, עם התבוננות שמופנית פנימה וסקרנות— החוצה.

 

קצת פחות מחצי שנה אני פגשתי אותו.

קצת פחות מחצי שנה אני מתעוררת ונרדמת איתו או עם המחשבה עליו. 

קצת פחות מחצי שנה האיש הזה מכניע את ליבי בדרכו הרגישה וחמה. גורם לי לקבל את עצמי עם כל מה שיש בי, בכל מצב...

כל יום במהלך חצי שנה אהבתי אליו מקבלת יותר עומק, יותר צבע, יותר חיים.

החצי הזה עשה הכל יותר שלם.