Equilibrium

כתיבה — היא דבר די מפוקפק.
כל מה שנדרש מבן אדם שלוקח עט וניגש לדף נייר ריק— זה לסדר המון חורי המנעולים המפוזרים בנשמה בשורה כך, שדרכם פתאום תיפול על הנייר קרן שמש חמימה...

(с) ויקטור פלווין

אני נכנסת לכיתה. לבושה צנוע, משקפיים על האף, התרגשות בלב. 

מתקרבת לשולחן של המורה, שמה את הדברים שלי עליו. 

רק תלמידה אחת נמצאת בכיתה, היא יושבת בשולחן הראשון ועוקבת אחרי כל תנועה שלי. 

אני לוקחת מרקר, מסתובבת אליה עם הגב ורושמת נושא של השיעור על הלוח המחיק על הקיר

"ח ו פ ש"

מסובבת טיפה את הראש ורואה אותה מעתיקה באותיות לא סגורות על עצמן את הכותרת.

ואני ממשיכה לכתוב 

"כדי לדעת לאפשר ולקבל את החופש של האחר, עלינו לדעת להשתמש בתבונה וליהנות מהחופש שלנו..."

אני שמה את המרקר על השולחן, לוקחת את הדברים והולכת לכיוון הדלת. כשאני מגיעה אליה, אני מביטה על התלמידה — היא מעט מבולבלת, בוהה במה שכתוב על הלוח... היא מתחילה לרשום את המשפט במחברת שלה...

אני מסתכלת עליה ויודעת שייקח לה זמן להבין וליישם את זה. אבל היא התלמידה הכי חרוצה שלי, ואם נהיה כנים— התלמידה היחידה שלי... 

הוא מתוק, חכם ומיני הכלבלב שהכרנו. ענייני, בלי מניירות, בלי סמרטוטיות.

ג'ינג'י מפולפל כזה. כמו מרק בטטה חריף ומתוק.

השיחה בינינו זורמת, קבענו לדבר היום ולראות האם יתאים לפנטזייה שלנו.

השיחה על פרטי הסשן חיממה את שנינו, שנינו בעבודה... אני עוד יכולה להסתיר את החרמנות שלי, לגבר זה יותר קשה. בהתחלה הצעתי לו להפיג את הלחץ. בתור המלצה ממישהי שהולכת להיות ביחד איתו למטה בסשן שאנחנו רוקמים,  "הצעת חבר" כזאת...

ואז מהר מאד מצאתי את עצמי נותנת לו פקודה לקום וללכת לשירותים....

ועוד פקודה, ועוד הוראה, מילים רותחות ודביקות נשפכו ממני, תיאורים של סצנות שמצפות לו ביחד איתנו... בזמן שאני יושבת במשרד והכלבלב המתוק והמיוחם עומד על 4 בשירותי גברים בעבודה שלו , מזיין את היד של עצמו בצורה שאני מכתיבה וממתין למילה הבאה שלי...לאישור שלי לגמור...

לא יכולה לחכות לערב, להושיב את אדוני בכורסא, לתת לו לקרוא את ההתכתבות הזאת בזמן שאני מפנקת אותו אורלית...

נראה לי שאדוני יהיה גאה מאד בגורה שלו :)

מפרידה ומפרקת כל יום מחדש.

מחפשת נקודות אחיזה בשני העולמות, לומדת  לתמרן ביניהם.

אשה אוהבת ונאהבת של הגבר שלה... אשה מוערכת וזוכה להמון חום ותמיכה..

פליק פלאק..

זונה מטונפת, כלבה נואשת למגע, כאב וזיין שימלאו אותה. פלסטלינה בידי האומן האפל.

פליק פלאק..

חיבוק, נגיעה עדינה בלב, בגוף ובנפש.

פליק פלאק...

בבקשה, אדוני, תן לי סטירה, תירק עלי, רוצה לשתות אותך, להתמלא בך, רוצה למלא כל הוראה שלך...

פליק...

פ...

ואז פתאום יוצא לי היפוך לא מושלם כזה והכל מתערבב... הקצוות הפרומים של שני הצדדים מתחברים ביניהם ויוצרים גוש מסובך שנתקע בגרון ומכביד על הנשימה. ברגע שהם מתחברים, הפחד משתלט עלי. שני הצדדים מאבדים בטחון וגבולות שלהם. אחת מתחילה לתפוס את מקומה של השנייה וזה מתכון לאסון.

שתיהן זקוקות למקום שלהן, כל אחת צריכה להשלים עם הקיום של השנייה ולדעת לוותר. לשתיהן לא קל – לאהוב של האחת ולשולט של השנייה יש אותם פנים, ידיים, שפתיים, אותו גוף... הלמידה של ההבדלים הקלים ביניהם לפעמים באה בדרך הקשה.

ואני ממשיכה להפריד אותן.. קצה קצה... בתנועות קלות ואיטיות. לוקחת את הזמן שלי, נותנת זמן לשתיהן.

פליק פלאק...

יש לו פנים נקיות, רגועות ומוארות כאלה. 

הוא יושב שם לבד, ביציאה מתחנת רכבת, על הרצפה ומחייך.תמיד מחייך גם כשהבעת הפנים שלו לא משדרת כלום —  הקמטים שהשתרשו להם סביב הפה והעיניים שלו שומרים אלפים של חיוכים שיצא לו להעלות על הפנים במהלך חייו הלא קצרים, לכאורה.

אני, כמו אלפי אנשים אחרים ביום, חולפת על ידו לרוב בלי לשים עליו לב. בדרך כלל אני לא מביאה צדקה ברחוב, את התרומה שלי אני עושה בדרכים אחרות.

אבל יום אחד, חצי גשום— חצי עייף, אני עברתי ממש קרוב לידו ומה ששמעתי היו רק ברכות שהוא מילמל תחת אפו. ברכות לא מכוונות לאף אחד, מילים של אהבה נשפכו ממנו בקצב מונוטוני, אך בצורה מאד מתכוונת.

בעודי ממשיכה ללכת אני המשכתי לתפוס כל מילה שיוצאת מפיו. עצרתי. עמדתי מתחת למטריה , הסתכלתי על האיש הזה, בחנתי את הפנים שפתאום נראו לי כה מוכרות וקרובות והקשבתי לזרם הלא פוסק של ברכות שהוא שידר ליקום.

אחרי כמה דקות חזרתי והבאתי לו את כל הכסף הקטן שהיה לי.

מישהו פעם אמר שאנחנו לא יודעים מאחורי אילו פנים בדיוק מסתתר אלוהים שרוצה לדבר איתנו.

מי יודע, אולי זה היה הוא.. מה לא תתנו קצת כסף לאלוהים רעב?

מי יכול להמליץ על מקומות מעניינים בבירת הפטיש? 

מה אסור לפספס לאדון ושפחתו שהולכים להיות 3 ימים בברלין? 

לאן לא הייתם לוקחים חברים וניליים/קרובי משפחה/ילדים? 

מתוקף העובדה שאני נולדתי, גדלתי וחיה בכדור הארץ, בזמנים האלה, בעולם מערבי, אני מוצאת בתוכי המון מסגרות. 

אהבה וזוגיות זה אחד מהתחומים בהם המסגרות האלה לא נשברו ולא נסדקו על ידי אף פעם. 

אני צועדת בדרך החיים שלי עם מוטו — תגלי את עצמך, תגלי מה מגביל אותך ותצאי לחופש.  

לזהות את הדפוסים, להכיר בהם, לשקול את מקומם בחיים שלי ולקבל החלטה. האם הם משרתית את המהות שלי? או שאני כפופה להם כי לא ראיתי ולא העזתי לגלות משהו אחר?

מאד נוח לחיות בתוך הדפוס, הרבה חיים בו, תמיד יש כאלה שיבינו אותך, יעודדו להישאר איתם שם ביחד. בביצה החמימה ורגילה.

אני שונה מהם. תמיד הייתי. יש לי יכולת ומידת אמפטיה להבין אותם, את כוח הנסיבות שגרמו להם להיתקע שם, אבל זאת לא הדרך שלי. 

וכמו בכל תחום אחר, נדרש המון אומץ ותעוזה לפרוץ גם את המוסכמות בתוך הזוגיות. אבל זאת הדרך שבחרתי. או הדרך שבחרה בי.

נדרש אומץ רב לבוא אל מול עצמך ולהודות שאתה יודע לאהוב רק איך שלימדו אותך — הסביבה, הספרים שקראת, הסרטים שראית. נדרש כוח לא מבוטל לשבור את התסריטים המובנים בתוכך. 

אותי לימדו אהבה מאד רכושנית. אהבה מותנית בכל כך הרבה גורמים. לימדו אותי שבני זוג חייבים: חייבים להיות נאמנים, חייבים לשמור על החלטה שקיבלו כשהחליטו להיות ביחד, חייבים לעשות סקס רק אחד עם השני, חייבים, חייבים, חייבים...

לימדו אותי שזה בסדר לקנא, זה בסדר להיות עם יד על הדופק כל רגע נתון: איפה הוא, מה הוא עושה, מה הוא רוצה... לימדו אותי שזה בסדר לכעוס כשהרצונות שלו לא תואמים לתמונה שאני ציירתי בתוך ראשי. 

ברור, שגם לימדו אותי לתמוך, לדאוג, לעטוף בחום, להתמסר... אבל רק כשבן זוג עונה על כל הדרישות.. 

ואני שואלת את עצמי האם זאת אהבה ? האם ציפיה מבן אדם אחר לספק לי תמונה המוכרת ונוחה  יכולה להיות אהבה? 

ותשובה היא לא. 

זאת נוחות. זה אגוצנטריות לשמה. 

ואני לא מוכנה יותר להיצמד לתסריטים האלה. 

ההבנה הזאת משחררת. ההבנה הזאת באה מתוך אהבה חמה וחזקה שפועמת בליבי ונשארת כלואה בתוך המסרגות שנבנו. המסגרות האלה נשמרים היטב על ידי האגו... הוא האחרון שבא לו לזוז מאיזור הנוחות, שם בחוץ אין לו את העוצמות שלו. הוא לוחש לי "אל תזוזי, שם בחוץ את תיפגעי...". אבל יקר שלי, האגו המנופח שלי, אם הייתי מקשיבה לך כל הזמן, לא הייתי זוכה לאותו מקום בו אני נמצאת בחיים האלה, לא הייתי מגיעה לרמת פתיחות וכנות מול עצמי אם הייתי נותנת לך לשמור עלי כל הזמן. 

אז אני, כהרגלי, מגייסת את כל הכוח, מחבקת את הפחדים שלי, מכירה בעוצמה שפועמת בתוכי ומפרקת את החומות. 

זה כואב, זה מטלטל, אבל יש לי במה להיאחז. 

באהבה שיש בי, באמונה שלמה שהדרך שלי תמיד מביאה אותי למקומות והשיעורים הנכונים עבורי, באמת שלי. 

והכאב שמתלווה לתהליך הזה הוא הכרחי. הוא טהור ומשחרר.  הוא לא תמיד קל לעיקול ומובן לסביבה.. אבל אני בתוך עצמי מברכת אותו, מלקקת את הפצעים שנוצרים בנקודות השבירה ויודעת שהם יחלימו מהר. 

כי זאת הדרך שלי. ואני שלה.

מאז פרסום המודעה אתמול פה בבלוג אני קיבלתי כמה פניות, מעניין מאד שחלק נכבד מהפניות הגיע מפרופילים שיש להם מילה שולט או בשם היוזר או בסוגריים... העולמות התהפכו ואף אחד לא הודיע לי?!

וכמובן , גם עכשיו, כמו אז, כשצדו אותי, אני נתקלת לא מעט בגישה של ישר ולעניין. אם אז זה היו פניות ישיותה של "על 4 כלבה", עכשיו זה אלה שישר רוצים לדבר בטלפון ובחינתם כבר לקבוע להיום בלי להבין במה ומי מדובר בכלל.

אחד מה"שולטים" עושה רושם שעושה לי טובה שמתעניין במודעה. בלי שלום, בלי הצגה עצמית, בלי כבוד מינימלי בינאישי... 

אם יש משהו שאני לא אשכח לעולם - זה שאנחנו קודם כל בני אדם שמחפשים את הפתרונות היצירתיים למימוש הפנטזיות שלנו. אז גם אם מדובר בחוויה חד פעמית , עדיין לא מוכנה לוותר על היחס, כבוד, כנות ונימוס מינימלי.

ולא משנה לאיזו מטרה אתה מנסה להכיר בן אדם, תהיה בן אדם קודם כל... אחרת לא יהיה לנו על מה להזדיין...

אבל הפוסט הזה קודם כל הוא פוסט תודה לחבר יקר פה בכלוב שעשה לי את היום עם הגשת המועמדות שלו:) אני , כמובן, שומרת פה על הפרטיות שלו כמו שסוכם, אבל אתה.. כן כן אתה, תודה לך איש יקר:)

ככה עושים את זה!  

אם מישהו מתקשה עם ניסוח והגהה - הוא בדיוק פותח קורס בקרוב, אני אשמח להפנות אתכם אליו .

אה, וכן... עמדת הכלבלב החמוד עדיין לא מאוישת.

להלן האדומה שיש לקחת דוגמא ממנה:

הנשלט הגרוע בתבל

היי. 
שם: XXXX
גיל: XX
גר לבד במרכז : כן
חביב לבריות: אכן
קצת משוגע בראש: כן כן כן כן 
טוסטוס:  גרוש +X  (כן גם נייד וזה)

נסיון כנשלט: מממ...אין
אז למה: את באה לי טוב ברמות על.
כתב חופשי:
הא, אז הנה, מעולם לא נשלטתי, זו האמת, אך בא לי לנסות זאת. כאחד שמתחבר מאוד לסטירות חניקות ריתוקים קשירות יריקות ומאגרסיביות באופן כללי, כנשלט שלך אסכים לכל דבר שתרצי ומלבד שאינו מכאיב יתר על מידה. 
מוכן להשפלות השתנות ואף יותר.
אינני דו מידי "פר אקסלנס", אך אני אוהב זין. לגעת למצוץ לענג.
אנא, רחמי על חורי האחורי. אמנם אינני בטול רקטלית, אך תמיד כואב לי מידי. אז לאט. 
מסקנות - נראה לי שאני אהיה הנשלט הכי גרוע שתוכלי לקבל ....אז אולי עדיף לוותר. חחח
ובכל זאת, תמונות:( הערת העורך - אוח, מה הייתי עושה לתחת הזה ! )
בין אם כן, ובין אם לא, חברים לנצח XXXX (הערת עורך  - השם שלי בגרסתו המיוחדת ) (-: