מי היה מאמין שהגעגוע אליך יפרוץ את החומה, שמאחוריה אני שומרת על הלב שלי מכווץ וכאוב.
אני לא מוצאת מקום מהבוקר, לא שקטה.
נעה בין תסכול לחרמנות ובחזרה לתסכול. עד שפשוט התפרץ ממני בכי לא נשלט.
עצבנית עליך ועל עצמי. למה על עצמי? כי לא התכוונתי להתאהב בך. מפחדת להתאהב בך. מפחדת להתאהב. מפחדת.
אשה לא מפחדת, כך כתוב לי בפרופיל, כרגע מרגישה הכי wannabe.
למה עליך? באמת לא יודעת, ככה סתם, כי אני יכולה.
אבל בעיקר כי אתה לא עוזב את הראש ואת הלב שלי וזה מפריע לי להתנהל ולנהל את החיים שלי. מנסה לנשום את זה פנימה ולא מצליחה.
עוד לא תפסתי אחיזה בקרקע אחרי השנה שעברתי פה ואני שוב לא מרגישה אותו.
זה מפחיד אותי מר יופי. מאד. ואני יודעת שזה בסדר לפחד.
או שזה כל הפחד שלי שהצטבר לו ללא יכולת לפרוק במשך כל התקופה הזאת שביליתי בגיהנום, שכרגע יוצא כי חדרת חזק ועמוק לתוך הלב שלי במכה אחת?
או שזה כל הרצון שלי לאהוב ולהרגיש ראויה לאהבה שאני מוציאה עלייך?
או שאני פשוט מתנהגת כמו ילדה קטנה שלא נותנים לה את הצעצוע שהיא כל כך רוצה בזמן שהיא רוצה ?
אולי כל התשובות נכונות, אולי אף אחת מהן.
אבל כרגע , הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו - זה להרגיש שוב אותנו ביחד. ההשתוקקות שאפשרתי לעצמי להתחבר אליה כרגע משתלטת עליי. ואני במצב שנשאר רק לצעוק "הצילו!".
שיט שיט שיט. התאהבתי.
