הפוסט הזה הוא הפוסט היחיד שאני לא כותבת אותו לעצמי.
הוא נכתב בעיקר למי שקראה אותי וחשבה שאין מפתח לשלשלאות.
לקח לי זמן לתובנות.
התובנה הכי חשובה שלי היא שהכל מתחיל ונגמר ב״רצון״. כל עוד רציתי, הוא ידע ולא משנה מה, הוא לא שיחרר אותי. כי רציתי להיות שלו.
התהליך הזה של לא לרצות הוא איטי ומפרך. הוא מלא תהפוכות ומהלומות. פתאום הנפש מתחילה לבקש דברים שלא ביקשה בעבר. להיות שלו, אך לא בכל מחיר.
אי אפשר לקום וללכת. אל תנסי! לא אחרי שנים של שליטה.
הייתי חייבת שחרור. שזה יבוא ממנו. שהוא יגיד לי שזה הסוף.
וכמו תמיד- הנשלטת היא זו שקובעת את הגבולות. ובדרכי הנשלטת מבלי לבקש ביקשתי שחרור. וקיבלתי.
השלב הזה כבר הרבה פחות כואב. הדרך אליו מייסרת. ימים של דמעות והתפתלויות שלעולם לא אשכח. כאלו אני צריכה להוציא מעצמי שד. אך בסוף שהוא משחרר זה פחות כואב. זה כמו מחט שיוצאת מהצד השני... זה מרגיע.
זאת החוויה הכי עוצמתית שעברתי בחיי. הגשמתי את עצמי בצורה שלעולם לא חשבתי שאזכה בה. הייתי דמות ראשית בספר שמשאיר אותך עם הלשון בחוץ וזכיתי לכותב המוכשר ביותר.
אין מילים שיכולות לתאר אותו. המלך שהיה שלי הוא הבנאדם הכי מלוטש שהכרתי בחיי. מכל בחינה אפשרית - מוח, כשרון, מהירות מחשבה, אינטואיציה, רוח, יצירתיות הוא-
Like a color D flawless diamond.
וזה תיאור שעושה איתו עוול מכיוון שיש לו רוח ונשמה מפוארים.
אני השתבחתי מכל בחינה בתקופה שעברנו יחד.
אמנם אני אאלץ להשתכלל עכשיו כי אני ממש לא יכולה להיות כל מה שהוא לימד אותי מבלי לפגוע בעצמי.. אבל אני אלמד. הרי הוא נתן לי דוגמא מצוינת.
והמורכבות שלו וריבוי האישיויות שיש בו הם אחד הדברים המקסימים שבו.
ואם כל זאת אני את תפקידי בחייו סיימתי :). והוא צודק שנכשלתי כי עבורו באמת נכשלתי. סאני כשלה. ואני מצטערת שלא יכולתי להיות כל מה שהיה צריך ממני. אבל אין מה לעשות גם היצירה הטובה ביותר מושפעת מחומר גלם, מטמפרטורה ותנאים חיצוניים.
החיים ממשיכים... יש חיים.
וגם לדברים טובים יש סוף.
לא הייתי מוותרת על דבר ואם אזכה למשב רוח של יצירתיות אכתוב ספר שיחסיר מהעולם פעימה.
מחזירה את הבלוג- הסיפור של סאני.
The end
