Alatar

- "אתה יודע, חשבתי, ואני לא קונה את זה עד הסוף"

 

הטור הזוחל של המכוניות באיילון נראה אינסופי, ויכול מאוד להיות שאם הייתי לבד ברכב עכשיו הייתי מתעצבן על הפקק הזה, אבל הנסיעה איתה נעימה לי. אני מחליש את הרדיו, שמנגן עכשיו איזה שיר שקט משנות השבעים. "על מה את מדברת?"

 

- "זוכר שלפני כמה ימים לא נתת לי לישון ודיברת איתי על אוטופיה ומכוניות ועל החוקה האמריקאית?"

 

- "כן"

 

- "אז חשבתי על זה לא מעט, ואני לא לגמרי קונה את זה"

 

- "איזה חלק בדיוק?"

 

- "אמרת שמצב בו לא משנה מה תעשה לי אני לא אחווה השפלה הוא מצב אוטופי".

 

- "כן, ו...?"

 

- "אנחנו יכולים להסכים ש'מצב אוטופי' בתור לא רק משהו שלא יכולים להגיע אליו, אלא מצב ששואפים להגיע אליו?"

 

- "כן"

 

- "אז חשבתי על זה לא מעט מאז שדיברנו, ואני מבינה מה ניסית להגיד אז – שזו 'הדרך ולא היעד', שזה המאבק וההתפתחות העצמית התמידית שחשובים ואני מסכימה לגמרי שאלו דברים חשובים, אבל המחשבה שמצב שלא יהיה מאבק, שלא יהיה בו קושי היא מצב אליו צריך לשאוף היא אחד מהמקומות האלה שלך שאתה מנסה להחיל הגיון קר במקום בו הוא לא בהכרח שייך, ובטח לא הגורם המרכזי בו"

 

אני נותן בה מבט עם חיוך קטן, ורואה אותה מחייכת אלי. יש לי הרגשה לאן זה הולך. זו לא הפעם הראשונה שהיא אומרת משהו בסגנון הזה, ולמען האמת, אני יודע שיש הרבה אמת במה שהיא אומרת. "ולמה את אומרת את זה?"

 

- "כי לא הכל בחיים זה הגיון או שאיפה להגיון, ולפעמים זה בדיוק להיפך – החיפוש אחר חוסר ההגיון".  המילים האלה שלה מהדהדות קצת בחלל הרכב ובראש שלי. אני יודע שהיא צודקת, ובכל זאת זה לא משהו שבא לי בקלות. "לפעמים דווקא המקום הנמוך הזה, דווקא הקושי, דווקא הכאב – אלה המקומות שהנפש צריכה, גם אם זה לא הגיוני. לפעמים אני רוצה להרגיש ולהיות במקומות הנמוכים האלה, גם ואולי בגלל שהם קשים ומטלטלים, אתה מבין?".

 

- "כן. אני חושב שכן"

 

- "ואני גם חושבת עליך, אתה יודע"

 

אני מחייך. "עלי?"

 

- "תמיד." היא צוחקת את הצחוק היפה שלה, ומניחה את היד שלה על הירך שלי ומעסה אותה. "אם כל מה שתעשה לא יצליח לגעת בי, לא יעורר בי תגובה – מה תעשה אתה? זה חלק ממי שאתה, חלק ממה שאתה לא רק אוהב, אלא צורך. למה שתאחל לעצמך חיים כאלה משעממים?"

 

העיניים שלי נשארות על הכביש, אבל אני יכול לשמוע את הלב שלי דופק ולהרגיש את היד שלה. אני מושיט יד אחת אל הראש שלה ומלטף לה את השיער. "את מכירה אותי די טוב, מה?" היא צוחקת שוב, ומהנהת בראש. "אני בסך הכל רוצה שיהיה לך יותר טוב, יותר קל, אבל כן, את לגמרי צודקת, לא כל דבר בחיים חייב להיות הגיוני. רק שאצלי בראש הגיון זה סדר, וסדר זה חלק ממה שאני צורך לא פחות, כך שנראה לי שהדרך היא איפשהו בין לבין. ונראה לי שהגיון יכול להסביר הרבה דברים, בעיקר אם מצליחים להבין את הבסיס שמאחוריו, גם אם לא מסכימים איתם, את מבינה? כמו לכוון את ה- white balance במצלמה לא על לבן. זאת אומרת... למשל... הממ... אם אתה חושב שיש איזה אל באולימפוס שיכול לדאוג לזה שלא תמות במלחמה, זה הגיוני להקריב לו קורבן, למרות שאין הגיון בלהאמין באותו אל. אז נכון, אני חושב שזה הנקודה שאני צריך להשתפר בה יותר, את יודעת?"

 

- "אני לא יודעת אם אתה צריך להכניס עוד לוגיקה לכל דבר. פשוט... תהיה... נסה להקשיב יותר לתחושות הבטן שלך, ואולי רק אחר כך תבדוק את הכל דרך הפריזמה הזאת שלך"

 

אני מהנהן ומגביר את המוזיקה. מסתכל על התנועה שלאט לאט משתחררת, מרגיש אותה לידי, המחשבות רצות לי בראש.

 

אנחנו יורדים סוף סוף מאיילון, ועוד כמה דקות נגיע הביתה. "יש לי המון מזל, את יודעת?", אני אומר לה, "אני יודע שאני יכול להיות די מקובע בקשר לדברים מסוימים, אבל איכשהו מצאתי אותך, והפרספקטיבה שלך יכולה להיות לפעמים כל כך שונה משלי. אם זה היה מגיע כמעט מכל אדם אחר, כנראה שהייתי מתייק את זה איפשהו בראש ושוכח מזה כמה דקות אחר כך, אבל כשזה מגיע ממך – זה גורם לי לחשוב על זה, להסתכל על דברים שאני לוקח כמובנים מאליהם מזווית שונה, זה גורם לי להתפתח בתור בן אדם, זה גורם לי..."

 

- "אני יודעת"

 

- "אמרתי לך שאת מושלמת בשבילי, לא?"

 

- "אמרת"

 

אני עוצר מול הבניין, מושך את הראש שלה אלי ומנשק אותה. "תני לי את התחתונים שלך וחכי לי בפנים, אני מוצא חניה ומגיע".

אנחנו שוכבים במיטה. מאוחר. הראש שלה על החזה שלי, יד עוטפת, רגלים כרוכות סביב הרגל שלי. הגוף שלה רועד לפעמים באופן לא רצוני, וכשזה קורה, אני מקרב אותה אלי והיא נאחזת יותר חזק, ואנחנו מסדירים את הנשימה. ויש משהו שקט במקום הזה, קשה לי להסביר. ברגעים האלה אני לא באמת חושב על משהו ספציפי, אני לא באמת חושב יותר מדי, אבל הראש שלי, המחשבות, ה... תודעה שלי, בהעדר מילה יותר מדויקת... מפוזרת בכל מיני מקומות. ואני אוהב את המקום הזה.

 

"מושלם או משתלם?", המילים יוצאות לי מהפה בלי שממש התכוונתי.

 

אני מרגיש את הראש שלה זז מהמקום שלו על החזה שלי, והעור שלי מצטמרר בנקודה שבה הלחי החמה שלה נחה עד עכשיו.

 

- "מה?"

 

אני יכול להרגיש איך הכל מתכנס בחזרה. המחשבות נאספות, העיניים מתמקדות, החדר בו אנחנו שוכבים מקבל צורה מחדש, ואני מודע לרכות של המזרן, לכובד של השמיכה, לרעשים של הרחוב.

 

- "מה?"

 

- "מה 'מה'? אמרת משהו, לא?"

 

- "אה. כן. שאלתי 'מושלם או משתלם?'"

 

- "מה?"

 

- "מושלם או משתלם. יש לזה צליל נחמד, לא?"

 

- "כן כן, אבל... מה? על מה אתה מדבר?"

 

- "מין מחשבה שצפה לי בראש פתאום. נראה לי ששמעתי מישהו השתמש בביטוי הזה או שנתקלתי בו איפשהו לפני כמה זמן, ועכשיו פתאום הוא צץ לי בראש."

 

- "אבל מה זה אומר?"

 

- "זה איזה משהו של איזה רב או משהו כזה. בגדול זה תוהה על העולם ואיך הוא נברא, אבל לוקחים את זה למקום של מה עדיף או מה רצוי אצל האדם – משהו שהוא מושלם או משהו משתלם – כלומר ששואף להיות מושלם."

 

- "עדיף מושלם, לא?"

 

- "אני חושב שהרבה אנשים יגידו ככה, כן, אבל יש משהו בשאיפה הזאת ללהיות יותר טובים או ללהיות מושלמים. זה משהו שגורם לאנשים להתאמץ יותר."

 

- "כן, אבל אם אתה קונה למשל טלוויזיה או מכונית, אתה לא רוצה שהיא תשאף לעבוד כמו שצריך, אתה רוצה שהיא פשוט תעבוד, לא?"

 

- "זאת נקודה טובה, אבל אנשים וטלוויזיה זה לא אותו הדבר. וחוץ מזה, גם אם נעשה את ההשוואה הזאת, אני יכול לקנות רכב וכל פעם להוסיף לו עוד משהו קטן כדי להפוך אותו ליותר טוב בשבילי, לא?"

 

- "כן, אבל למה לא לקנות ישר רכב שיש בו את כל הדברים שאתה רוצה?"

 

- "הממ... כי מכוניות בהרכבה אישית הן סופר יקרות, וחוץ מזה, אני לא יודע אם דבר כזה קיים בכלל. אני לא לגמרי בטוח שאני אדע בכלל להגיד את כל הדברים שאני ארצה ברכב כזה, חוץ מזה שאני ארצה את האפשרות להמשיך ולשפר אותו בקטנה בכל פעם."

 

- "אוקיי..."

 

- "... ואני בכלל לא יודע אם יש דבר כזה 'מושלם'... ואם יש, האם יש 'יותר מושלם', כמו בחוקה האמריקאית?"

 

- "על מה אתה מדבר?"

 

- "על איך שהחוקה האמריקאית נפתחת... ''We the people... בלה בלה בלה... 'in order to form a more perfect Union'... מה זה 'more perfect' בדיוק? או שמשהו הוא פרפקט או שהוא לא פרפקט, לא?"

 

- "אתה יודע מה השעה, נכון?"

 

- "אני חושב שה- more perfect הזה, הוא הוא ה'משתלם' ממקודם."

 

- "למה אנחנו מדברים על מכוניות ועל החוקה האמריקאית בשעה כזאת?"

 

- "וש'מושלם' זו אוטופיה, כלומר משהו שלא קיים ולא יכול להיות קיים, אבל ששואפים אליו. כמו במקרה שלך, למשל."

 

- "במקרה שלי? אתה רוצה להגיד לי שאני לא מושלמת?" החיוך שלה כל כך יפה.

 

- "חלילה", אני מחייך אליה בחזרה ומצמיד אותה יותר קרוב אלי.

 

- "לְמָה אתה מתכוון 'במקרה שלי'?"

 

- "אולי הייתי צריך להגיד 'במקרה שלנו'."

 

- "זה לא הרבה יותר ברור, אתה יודע", היא אומרת ונותנת לי צביטה קטנה במותן.

 

זה קצת מקפיץ אותי. אני מחייך ומצמיד אותה אלי אפילו עוד יותר. "את יודעת, נו... למשל... הממ.. למשל...", העיניים שלי פוגשות את שלה ונשארות שם, "רגע, לפני זה. כבר דיברנו על ההבדל בין פנטזיה לאוטופיה?"

 

- "נראה לי שכן. פנטזיה זה משהו שאפשר להגשים, לא?"

 

- "משהו כזה, כן. פנטזיה אפשר להגשים, גם ברמה הטכנית וגם ברמת החוויה. וכמו שאמרתי קודם, אוטופיה, מילולית, זה פשוט מקום שאינו קיים, כך שלא משנה כמה שואפים אליו, לא מגיעים לשם. כמו אסימפטוטה"

 

- "אז איך זה קשור למקרה שלנו?"

 

- "אז ברמת העיקרון, את הפנטזיה שלי, את יודעת את זה, נכון?" היא מחייכת אלי וקוברת לרגע את הראש שלה בחזה שלי שוב. "אבל מה שיש לנו הוא לא אוטופי. את יודעת, למשל, מה יהיה מצב כנראה אוטופי ביננו?"

 

- "מה?"

 

- "שאני לא אוכל להשפיל אותך יותר."

 

- "מה?"

 

- "אני לא מתכוון לזה שאני ארגיש שאני לא רוצה לעשות לך דברים שבעיניים זרות יראו משפילים, אלא שהחוויה שלך – גם בדיעבד, אבל גם באותו הרגע, לא תהיה משפילה."

 

- "איך זה אוטופי בדיוק?"

 

- "השפלה היא דבר סובייקטיבי, נכון? כלומר יש דברים שיראו משפילים לאחד אבל לאחר יראו לא משפילים בכלל"

 

- "נכון"

 

- "והשפלה היא גם תלויית קוטנקסט. כלומר יש דברים שאת יכולה לחוות כמשפילים בסיטואציה אחת, אבל לא משפילים בסיטואציה אחרת"

 

- "אוקיי"

 

- "ולא רק שהשפלה היא דבר סובייקטיבי, היא גם דבר פנימי. מי שמחליט בסופו של דבר אם משהו הוא משפיל או לא זה רק הסובייקט של מה-שזה-לא-יהיה. ברמה מסוימת אין באמת 'משפיל', יש רק 'מושפל', את מבינה? אם בבפנים-של-הבפנים משהו לא יראה לך משפיל – גם הדבר עצמו וגם הקונטקסט בו הוא עולה – את לא תחווי השפלה, לא משנה מה הכוונה של הצד השני.וגם אם אנשים אחרים במקומות אחרים, עשויים לפרש דברים מסוימים כמשפילים – אם הפרשנות שלך לאקטים האלה היא אחרת – אז זה בכלל לא משנה מה הם חושבים -- את לא תחווי השפלה."  

 

- "אוקיי... אני מרגישה 'אבל' מגיע..."

 

- "אבל אני לא חושב שזה מצב שאפשר באמת להגיע אליו עד הסוף, כלומר זאת אוטופיה. האבולוציה, הַחֶבְרָה, הסביבה, האגו שלנו השרישו בנו יותר מדי נורמות – לפעמים כדי להגן על עצמנו, אבל הרבה פעמים כדי להגן על עצמם, ואפשר לנסות לכוונן את עצמנו ל'מה משפיל או לא משפיל בעיני', אבל כמעט בלתי אפשרי להתעלם או לשכוח מכל ההתניות שיש בנו, וגם אם מצליחים פעם אחת, זה לא בהכרח נשאר. את מבינה אותי?"

 

- "אני חושבת. אבל למה שזה יהיה מצב אוטופי? למה שנשאף להגיע לשם?"

 

- "כי ברמת התיאוריה, אם שום דבר שאני אעשה לא ישפיל אותך, לא יגרום לך להרגיש מושפלת – אבל לא מתוך מקום בו את חוסמת את החוויה, אלא מתוך מקום בו את סופגת אותה ומרגישה באמת שזה המקום הנכון בשבילך, המקום שבו את רוצה להיות – זה יגיד לי שאת במקום באמת-באמת שלם עם עצמך ואיתי, במקום של נירוואנה אמיתית. אבל את יודעת מה הופך את זה לאפילו יותר בעייתי?"

 

- "מה?"

 

- "זה שלפעמים את חווה משהו כמשפיל לא רק בגלל הדיסוננס הזה בינך ובין עצמך, אלא כי את מנסה להסתכל מהעיניים של הצד השני -- את חושבת איך אני רואה אותך באותו הרגע, את מבינה? והאם בעיניים שלי את נתפשת, למשל, כנזקקת, מלוכלכת או דוחה (ואת לא), וזה בעצם משהו שמפחיד אותך ומשם, מהמקום הזה, מגיעה תחושת ההשפלה, אבל הרבה פעמים זה לא המציאות, זה רק שיקוף של איך את רואה את עצמך, ואיך את לא מבינה איך זה בכלל יכול להיות שאני רואה משהו אחר."

 

היא מסתכלת עלי ולא מדברת. אין המון אור בחדר, אבל העיניים שלה קצת מבריקות כשהן מתמלאות, ודמעה שקטה יורדת לה על הלחי. אני מושיט אליה את היד, מחזיק לה את הלחי, ועם האצבע שלי מנגב את הדמעה. היא מתחפרת קצת בתוך כף היד שלי בזמן שאני מסתכל עליה ולא מדבר. אחרי דקה או שתיים, אני מרים לה את הראש ומנגב דמעה נוספת שהיתה שם. "תסתכלי עלי, מתוקה," אני אומר, "זאת הדרך, לא היעד, שחשובה יותר. המצב האוטופי הזה הוא בדיוק כזה, אוטופי, הוא לא יכול להתממש, לא משנה כמה ננסה, אף אחד לא בנוי ככה. אבל זאת הדרך, ולא היעד. זאת ה'השתלמות' שדיברנו עליה מקודם, את מבינה?"

 

היא מהנהנת כשהראש שלה עדיין מונח לי בכף היד, ואני סוגר קצת את היד עליה, לוכד את המבט שלה שוב, ומרגיש חום שמתחיל להתפשט בי, ממרכז הגוף החוצה, והקול שלי רך, אבל יש מילים שאני מדגיש.

 

"ואת יודעת מה הקטע הכי מדהים מבחינתי, מתוקה? תסתכלי עלי. זה שככל שאני חושב על זה יותר, ככל שאני מתעמק בשאלה הזאת של 'מושלם ומשתלם', של פנטזיות ואוטופיות, של שְׁלֵמוּת ושל נירוואנה – אני מגיע לאותו המקום. המשתלם הוא המושלם, את מבינה? המשתלם הוא המושלם. ואת, את, עם כל ההשתלמויות, לא למרות אלא בגלל ההשתלמויות, בגלל שאת ממשיכה להשתלם, בגלל שבזכותך אני משתלם בעצמי, בגלל שאת משלימה אותי והופכת אותי ליותר שלם, בגלל שאת משתלמת לי ובשבילי, בגלל כל אלה את פשוט מושלמת. בגלל כל א..."

 

אני לא מספיק לסיים את מה שרציתי להגיד כשהשפתיים שלה נצמדות לשלי. אני עוד מנסה למלמל איזה מילה או שתיים, אבל הלשונות של שנינו מסתבכים זה בזה, והנשיקה הזאת, הרכות של השפתיים ושל החזה שלה, החום ששולח אדוות בכל הגוף, הנשימות של שנינו, החשמל שעובר, אלו משכיחים ממני את הכל. וגם שעה או שעתיים אחר כך, כשהיא כבר ישנה בשלווה, היד שלה פרושה מעבר לחזה שלי, אני שוכב עם העיניים פקוחות מסתכל בתקרה, ואני לא חושב באמת על משהו ספציפי או חושב יותר מדי, אבל שוב, הראש שלי, המחשבות, ה... תודעה שלי, שוב, בהעדר מילה טובה יותר, מפוזרים בכל מיני מקומות, אבל המגע שלה והנשימות הרכות שלה מעגנים אותי כדי שלא אלך לאיבוד.

פליק על הטוסיק, סטירה מצלצלת,
מצבט על פִּטְמָה, גמירה מטלטלת,
וסימנים שֶׁיָּמִים לא נִמְחִים,
אלה דברים שאותי משמחים.

 

רטט ויברטור וגם פלאג אנאלי
פיזי, מנטלי, לקחת כשבא לי,
ותחנונים למעט רחמים,
אלה דברים שאותי משמחים.

גוף בסספנשן וחבל מתוח,
דום ספייס וסאב ספייס, לעוף כמו הרוח, 
וזכרונות שאינם נשכחים,
אלה דברים שאותי משמחים.

 

כשבנאלי, כשלא בא לי,
כשווניל נורא,
באים הדברים שאותי משמחים,
ואז שום דבר לא רע!

***

 

(זה למי שרוצה ליווי מוזיקלי, וזה למי ששכח את השיר בכלל) 

 

ומהם הדברים שאתכם משמחים? 

 

(קורבנות מהעבר: עשר אצבעות, ויהי ערב, המאסטר הרע)

 

אני בוהה במסך ומנסה להתרכז. אני צריך לסיים לכתוב את החרא הזה עד מחר, וזה לא שאני לא יודע מה אני רוצה להגיד, אלא שהמשפטים פשוט לא מתחברים אחד לשני. אני מסתכל על מה שכבר כן הצלחתי לכתוב, והמילים משנות לי מקום מול העיניים. סתם להמחשה, אני יודע שאין באמת כזה הבדל מהותי בין "אכלתי משהו לפני שעה" ו"לפני שעה אכלתי משהו", אבל אני משנה את המשפט הזה כמה פעמים לפני שאני מקבל החלטה שרירותית וממשיך הלאה. אני כותב עוד משפט או שנים, וקורא אותם. עילג מדי. מוחק. כותב שוב. ואולי יותר ממה שאני מסתכל על מה שכתבתי, אני מסתכל על השעון הקטן בפינה התחתונה של המסך ועל השטח הלבן האינסופי שמחכה שאכתוב בו.

 

אני שומע את המפתח בדלת והיא נכנסת הביתה. היא לבושה פשוט - ג׳ינס, חולצה והמעיל הזה שלה עם הפרווה בקצה, והיא כל כך יפה. המבטים שלנו נפגשים, החיוך שלה חם, ואני לא יכול שלא לחייך בעצמי. היא מורידה את המעיל ושמה את התיק שלה על השולחן בכניסה, ואני מפנה בחזרה את העיניים למסך, וחוזר למסמך הזה שלא נגמר. אני יכול להרגיש אותה מסתכלת עלי, או אולי זה סתם נדמה לי, אני לא באמת יודע כי העיניים שלי לא עליה, והיא לא אומרת מילה, רק נכנסת לחדר השינה כדי להוריד מעצמה את בגדי היום. אני מצליח לכתוב עוד כמה שורות, ומוצא דרך אלגנטית לשלב כמה מספרים ונתונים שהיו צריכים להכנס לשם, ואז נתקע שוב. אני מניח את שני המרפקים שלי על השולחן, עוצם את העיניים, ועם האצבעות מעסה לשניה את הרקות והפנים.

 

"חמודה, את יכולה להכין לי כוס תה בבקשה?"

 

היא מגיחה מכיוון חדר השינה, לבושה במכנסי פיג׳מה וגופיה ארוכה, ומסתכלת עלי. "בטח. איך הולך לך?"

 

- "זוועה. אני לא מצליח להתרכז בגרוש ועוד לא סיימתי חצי".

- "אוי, מסכני..."

 

הקול שלה מצחיק אותי, והצחוק שלי גורם לחיוך שלה להתרחב. "אני חושב שכוס תה תעזור לי להתרכז. ואולי איזה משהו קטן ליד. יש משהו בבית?"

 

- "בטוח אפשר למצוא משהו"

- "תודה"

 

אני חוזר למסמך הארור, ומתחיל לקרוא אותו מההתחלה, משנה מילה פה וסימן פיסוק שם, וממשיך לכתוב. אחרי כמה דקות היא מגיעה מאחורי ומניחה על השולחן כוס תה גדולה וצלחת עם כמה עוגיות חמאה ליד.

 

"תודה, מתוקה," אני אומר לה, מושך אותה קצת אלי, ונותן לה נשיקה. השפתיים שלה רכות ונעימות, הפה שלה נפתח קצת, העיניים שלי נעצמות לאט באופן אוטומטי, וחום מתפשט לי בגוף. "בואי, שבי פה," אני מצביע על הרצפה לידי.

- "אני יכולה להביא כרית?"

אני מחייך. "כן, בטח"

 

היא מביאה כרית מהסלון, ומתיישבת במקום שסימנתי לה. הראש שלה נמצא קצת מעל לגובה הברכיים שלי. "אני צריך לסיים עם הדבר הזה כבר, ואני לא מצליח להתרכז כמו שצריך, אז את צריכה להיות ממש בשקט, אוקיי?". היא לא נופלת בפח הקטן הזה שלי ורק מהנהנת בראש. אני מחייך, שם את הראש שלה על הירך שלי, וחוזר למסמך. אני מקליד עם שתי הידיים, אבל מדי פעם יד שמאל שלי יורדת לראש שלה ומלטפת אותו. האצבעות עוברות בשיער שלה, והוא נעים ורך, וזה מזכיר לי את השפתיים שלה, הן עוברות ברכות על הלחי ועל קווי המתאר של הפה שלה. אני לוקח לגימה מהתה ומכרסם עוגיה, וממשיך לכתוב. אני יכול לשמוע את הנשימות שלה, להרגיש אותן עלי, ובלי להסתכל אני יודע שהעיניים שלה עצומות. המילים מגיעות לי עכשיו הרבה יותר מהר, והמשפטים מתחברים הרבה יותר בקלות.

 

אני לא יודע כמה זמן בדיוק זה נמשך. אולי חצי שעה ואולי קצת יותר משעה, אין לי מושג. אבל בשלב מסוים, בקריאה החוזרת השלישית או הרביעית, נמאס לי ואני שומר את המסמך וסוגר אותו. אני מוריד את המבט למטה, ורואה אותה שם. העיניים שלה אכן עצומות, אבל היא לא נרדמה או משהו. אני פשוט מסתכל עליה ככה, ואותו חום ממקודם מתפשט לי בגוף שוב. אני מתרכז בו, בחום הזה, מרגיש את הגלים שלו מגיעים עד לקצות האצבעות בידיים וברגליים, חיוך נפרש לי על הפנים, אני מזיז את הכסא קצת אחורה ומושך את הידית הקטנה בצידו. המושב יורד, והעיניים שלה נפתחות. אני מתכופף אליה, מרים את הראש שלה אלי, ונותן לה עוד נשיקה.

 

"נראה לי שסיימתי. מה את רוצה לארוחת ערב?"

היא ישנה. בחוץ כבר יום, והיא יְשֵׁנָה. עמוק, אפילו, למרות שהחדר לא באמת חשוך. היא שוכבת על הצד לכיוון האמצע של המיטה, מכוסה כמעט כולה בשמיכה האפורה והנעימה. העיניים שלה עצומות, הפנים שלה (מה שאפשר לראות מהם, לפחות) שלווים, והיא נושמת לאט ובשקט, הסימן היחיד כמעט לזה הוא השמיכה שזזה טיפה למעלה ולמטה באזור הכתפיים שלה.

 

לפני משהו כמו חצי שעה הבאתי כיסא מהמטבח, הנחתי אותו בשקט ליד המיטה, והתיישבתי כדי להסתכל עליה. כן, טיפה קריפי, אולי, אבל זה לא בקטע כזה. קשה, קשה לי לתאר בדיוק מה זה עושה לי כשאני מסתכל עליה ככה. איזו מין שלווה יכולה ליפול עלי בזמן הזה. איך כל הדברים שרצים לי בבלגאן מוחלט בראש במשך כל היום, השבוע, החודש --- איך כולם מתחברים לאט לאט לתמונה אחת ברורה יותר. איך המראה שלה, של הקמטוטים הקטנטנים בפנים שלה, התזוזות הזעירות באף שלה כשהיא נושמת, איך הדברים האלה מצליחים לפקס אותי כמו ששום דבר אחר לא יכול.

 

וזה הזמן שלי למחשבות יותר חודרות, כאלה שלא מסתפקות בתשובה אחת או שתים או עשר, כאלה שצוללות לתוך שאלות של מהות ושל שורשים. כאלה שחשבתי שעניתי עליהם וכאלה שעוד לא העליתי בדעתי. וזה זמן שתמיד טס לי, תמיד נגמר מהר מדי. זה זמן שלמציאות יש הרגל מגונה להפריע לו ברגעים לא מתאימים.

 

אבל עכשיו, כשהשעה כבר בטח אחרי עשר בבוקר יום שבת עצל, בו אין לנו שום תכניות או מחויבויות, כשהיא משלימה שעות שינה שהיו חסרות לה, זה הזמן שלי. אז כאמור, לקחתי לי כיסא, והנחתי אותו בשקט, ואני יושב ומסתכל עליה. העיניים שלי מתמקדות בכל פעם בדבר אחד בה – בהתחלה, כמו שכבר הזכרתי, זו השמיכה שזזה למעלה ולמטה בקצב אחיד, והקולות החרישיים שמגיעים מכיוונה. אחר כך זה האף שלה, ואיך הנחיריים שלה מתרחבים טיפה בכל נשימה. משם אני עובר להסתכל על האור שזרוק על הפנים שלה, ואז על העיניים העצומות, ואולי כמו במדיטציה (אני מניח, מעולם לא ניסיתי לעשות מדיטציה), אני שוקע.

 

המחשבות עצמן כנראה יעניינו מעט מאוד אנשים. הן יכולות להיות אסוציאטיביות ולא מסודרות, והאמת הן גם מרגישות מאוד אישיות, כך שאני לא באמת אחלוק אותן כאן, אבל אחרי לא מעט זמן הן מתמקדות בכאן ובעכשיו ואיך זה בכלל אפשרי. כלומר – איך זה קורה, ולמה דווקא איתה, ואיך היא מאפשרת את זה. והמילה הזאת, "מאפשרת", מתחילה להתרוצץ לי בראש, וכשהיא פוגעת בקיר, היא ניתזת ממנו עד שהיא פוגעת בעוד קיר, ושוב, ושוב. ושוב.

 

"מאפשרת"

 

זה כל כך ברור לי כשהמחשבה סוף סוף מתחילה לתפוס צורה. "מאפשרת" – enabler בלע"ז. זה מה שהיא בשבילי. זה מה שאני בשבילה. היא מאפשרת לי ברמה מסוימת להגשים את עצמי, לממש את עצמי -- ואני לא מדבר על אקט כזה או אחר, אלא משהו פנימי. דברים שחשבתי שלא קיימים או קיימים רק לאחרים, דברים שלא ראיתי טעם אפילו לדמיין. זה כאילו יש לה איזה מין מפתח כזה, ואיתו היא פותחת... רגע, לא... זה לא מדויק. זה לא שיש לה מפתח והיא פותחת – היא היא המפתח שאיתו אני פותח. ההבדל ברור, נכון? הרי זאת המשמעות של enabler – היא מאפשרת לי למצות את מי שאני.

 

ולמרות חוסר הסימטריה בדינמיקה שלנו, הרי שהיא וודאי לא חד-כיוונית. אני רואה את זה בצורה כל כך ברורה, וזה מתחבר לי למשהו שכבר דיברנו עליו כמה פעמים. כמו שהיא המאפשרת שלי, אני המאפשר שלה. רק לא מזמן דיברנו על איזה משהו שהיא הצליחה לעשות למרות מחסום לא קטן מצידה. היא אמרה לי חצי בדמעות שאני עשיתי את זה, שאני אחראי, ועניתי לה שזה לא שאכפת לי לקחת את הקרדיט, אלא שהוא מגיע לה. אני אולי דחפתי, אבל היא זאת שעשתה. היא. ואני? אני ה- enabler שלה.

 

כשניסיתי להסביר לה אותי פעם, אמרתי לה שיש אנשים שכל הזמן מחפשים ורצים אחרי ריגושים, וכשהם מוצאים אחד הם טועמים אותו לרגע ומיד מתחילים שוב במירוץ אחרי האחד הבא, ואיך אני ממש לא כזה. האנשים האלה, אמרתי לה, לפעמים פשוט מפחדים משקט, אז הם ממשיכים לרוץ, ואני להיפך – אני מחפש אותו בנרות, ולפעמים גם כשאני מצליח למצוא אותו הוא יכול להיות כל כך שברירי, שהוא נעלם, קצת כמו חלום. וכמו חלום, בדר"כ אחרי כמה זמן כבר לא זוכרים אותו כל כך טוב, והוא מטשטש ונמחק.

 

אני פוקח את העיניים בבהלה. לא יודע איך ומתי, אבל מתישהו הן נעצמו, ואני חושב שנרדמתי. אני עדיין יושב על הכסא, והיא עדיין שוכבת על המיטה באותה התנוחה כמעט, אבל העיניים שלה מסתכלות עלי וחיוך דק פרוש על השפתיים שלה.

 

"בוקר טוב," היא מחייכת אלי, "ישנת טוב?"

אני לא ממש יודע מה השעה ואני לא יודע כמה זמן עבר. פעם אמרתי לה שהזמן מתנהג אחרת כשאנחנו ביחד - בשבילנו הוא מאט אבל בשביל העולם החיצון הוא מאיץ, אז היא שאלה אותי אם הרגע קראתי לה שמנה, וכשהיססתי לרגע היא נתנה לי ביס. מאוד אלימה, אני אומר לכם. בכל מקרה, אז כאמור, אני לא ממש יודע מה השעה, רק שכנראה כבר מאוד מאוחר, וכנראה עבר הרבה זמן מאז שהערב הזה התחיל. המיטה מבולגנת, השמיכה עפה באיזשהו שלב לאחת הפינות, משלל הכריות שפעם היו על המיטה שרדה אחת בודדת, והסדין כבר מזמן לא מתוח על המזרן אלא פשוט שוכב לו שם מעוך ומקומט במרכז המיטה איפה שהגוף שלה עכשיו מתפתל.

 

יד אחת שלה מחזיקה בסורגים שבראש המיטה, היד השניה על המזרן מתחת לברך שלי, הנשימות שלה שטוחות, מהירות וקולניות, הפה שלה פתוח, הפנים שלה שטופות זיעה ונוזלים אחרים, והעיניים שלה... אוי, העיניים שלה... הן פעורות ונעוצות בי, והיא מדברת איתי דרכן בתזוזות קטנטנות עם הקמטוטים הקטנים האלה בצידן - "עוד," הן מבקשות ומתרחבות עוד קצת, "בבקשה, עוד". וה"עוד" הזה לא מובן מאליו. בשלב הזה של הערב היא כבר בטח מותשת וכואבת, היא דביקה, והכוס שלה כבר נפוח ושורף, ובכל זאת, העיניים שלה בוערות במין טירוף כזה של עוד. אני נמצא לידה, כבר מרוקן סופית. ברך אחת, כאמור, מרתקת יד אחת שלה, יד אחת אוחזת בגרון שלה, ואצבעות היד השניה קבורות בתוך הכוס שלה. אני מקרב את הראש שלי אליה ולוחש לה באוזן, לוחש לה דברים שלה ושלי, ואמנם אני לא יכול לראות אבל אני יכול להרגיש. היא מתכווצת על היד שלי, הרגליים שלה משתוללות, היא עומדת לגמור שוב, בפעם המי-יודע-כמה, ואני עוצר.

 

מה שקורה עכשיו קורה מהר מאוד. אני יורד מהמיטה וגורר אותה אחרי מהשיער. כשאני משחרר אותה, היא נזרקת על הרצפה, ועם רגל שמאל אני נעמד לה על השיער ומצמיד לה את הראש לרצפה.

 

"תרימי את התחת שלך," אני אומר, והיא מרימה את עצמה על הברכיים, הראש עדיין מוצמד לרצפה, "תתחילי לאונן".

 

הנוף מהזווית שלי מהמם. כמעט כמוה. היא קצת רועדת, והקולות שיוצאים ממנה חייתיים, ראשוניים. "אל תפסיקי", אני אומר, וכמה שניות אחר כך אני מקרב את הרגל השניה שלי אל הראש שלה. היא מנסה להתקרב עם הראש ולשלוח לשון ולא מצליחה. "את רוצה את הרגל?" אני שואל, ואיכשהו היא מצליחה להוציא איזשהו צליל שנשמע כמו כן. אני מעביר את רוב המשקל לרגל שמאל ומצמיד את הרגל השניה לפנים שלה.

 

לא הרבה זמן אחר כך היא גומרת באינטנסיביות כזאת שאני צריך לרדת אליה ולהחזיק לה את הראש שלא תדפוק אותו במקרה על הרצפה. אני מכסה אותה עם שמיכה דקה, ואחרי שהיא נרגעת מעט, אני מרים אותה ואת השמיכה בחזרה למיטה. אחרי כמה דקות, למרות כמה מחאות חלושות, מתחילים את הסיבוב הבא.

 

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי לפעמים אלו הדברים הקטנים שיכולים לעורר אותי. בשלב ההוא של הערב, כאמור, כבר הייתי מרוקן לגמרי, והייתי יכול לראות כבר את המקלחת של אחרי, את ההתכרבלות ואת השינה שתגיע די מהר, אבל אלו הדברים הקטנים שיכולים לעורר אותי. זו לא היתה הדרך בה היא גמרה והקולות שהיא עשתה (למרות שזה בטח לא הזיק), זה לא היה רק המחזה של איך היא נראתה שם עם הראש על הרצפה והתחת למעלה (טוב, גם, אבל לא רק), אלא משהו הרבה יותר קטן – זאת התחושה הזאת בתחתית כף הרגל שלי – של איך השיער שלה נמתח מהקרקפת שלה אל הרצפה, זו התזוזה הקלה של הראש שלה כשכיווצתי את אצבעות הרגליים שלי, זו הצעקה הקטנה שהגיעה ביחד עם התזוזה הזאת.

 

ועוברת לי מחשבה בראש – אולי, לו זה היה סרט או חלק מסט של תמונות, היה משהו טיפה, אני לא יודע, אפל יותר או ציורי יותר אם הייתי נועל איזו נעל כבדה ומאסיבית ואיתה מצמיד אותה אל הרצפה, אבל אז משהו היה מתפספס – לא הייתי מרגיש את הלשון שלה בין אצבעות הרגלים שלי, ולא הייתי מרגיש, אבל ממש מרגיש, את השיער שלה כשהוא נמתח מתחת לרגל שלי, ואז אולי לא היה סיבוב נוסף. והמחשבה מסתיימת לה בשלוש מילים, שאחר כך אני נזכר בהן והן גורמות לי לחייך: "יחף, דפיניטלי יחף".

עקב לירך, עקב לירך, לפתוח רגליים, ולהחזיק ככה. רגע, אני אקשור לך אותם ביחד כדי שיהיה לך יותר קל. להשאיר פתוח, אמרתי. אה, זה קשה? אני יכול לעזור גם עם זה. תראי כמה אני מתחשב – הנה חבל שמושך רגל אחת שלך לצד ימין של המיטה והנה עוד אחד לרגל השניה, התחת שלך בקצה המיטה, ותראי איזה יפה את. כבר סיפרתי לך איזה כוס נהדר יש לך וכמה כיף לי לשחק איתו? אבל למה הידיים שלך מפריעות לי בדרך? אה, אינסטינקט, הבנתי. זה לא באמת אינסטינקט, את יודעת, זה הֶרְגֵּל, והֶרְגֵּלִים ניתן לשנות. בואי, אני אראה לך איך. אה, כבר ניחשת? מי כל כך חכמה, מי? הנה, הידיים כבר לא יפריעו. הן מתוחות מעל הראש וקשורות שם, אבל לא יותר מדי, כדי שיהיה נוח. איפה הייתי? אה, כן. לשחק עם הכוס שלך. בעצם, זה שהוא חלק מהגוף שלך לא הופך אותו בהכרח לשלך. אני חושב שהוא עכשיו שייך לי. אז שומעת? לשחק עם הצעצוע שלי זה די כיף, נכון? מה לא? אה, לא שומעת. איך תשמעי ככה עם כל הרעשים שאת עושה? אחר כך השכנים מלמטה עושים לי פרצוף מוזר כשאני נתקל בהם בחדר המדרגות. כן, אני יודע שהקולות יוצאים ככה בלי שליטה, אז מזל שאני במצב רוח עוזר היום, נכון? תפתחי את הפה שלך. יותר גדול. הנה. נכון מוזר איך כדור כזה שנכנס לך לתוך הפה יכול לעזור לך גם לשמוע? בואי רק נוודא שהוא מהודק מספיק. אנחנו לא רוצים שבטעות הוא יפול החוצה. ורק כדי לעזור לך להרגע, הנה גם כיסוי עיניים.

 

נוח לך עכשיו? מה זה? אני לא יכול להבין אותך עם פה מלא. אני אנחש שאמרת "כן, תודה". לפחות ככה זה מרגיש כשאני בודק את הצעצוע שלי. הוא חם ורטוב. לא קצת לח, ממש רטוב ונוזל, והוא מתכווץ לי על האצבעות, שזה ממש נחמד. אם הייתי מוצא אותן, הייתי שם לך אוזניות עם איזו מוזיקה נחמדה, אבל מכיוון שהן נעלמו, אני אאלץ לספר לך מה אני הולך לעשות, ומה הולך להכנס ולצאת מתוך הצעצוע שלי. נכון שזה משמח אותך? כי זה נראה שמרוב שמחה את מתנשמת הרבה יותר מהר. למה את עדיין מנסה לדבר עם פה מלא? זה לא מנומס, את יודעת. אבל יש לנו פה בעיה, תני לי לספר לך. כל החלק העליון שלך מסיח את דעתי, כאילו אני ילד עם ADHD. אז אני הולך לכסות אותו עם הסדין הנעים הזה. הו, הנה. ככה אפשר להתרכז ולהיות רק עם הצעצוע שלי. והוא כל כך יפה, והוא כל כך נעים. ומכיוון שאת לא יכולה לדבר או לראות או לזוז, אני רוצה שתתרכזי בלהרגיש. אבל להרגיש הכל. לא רק במה שנכנס ויוצא, מחטט ורוטט, מרחיב ומרטיב. זהו זמן אידיאלי למחשבות קיומיות על מי את ומה את ומה את עושה ומה את רוצה ומה גורם לך להרגיש טוב ולמה, כן למה, כל זה מרגיש לך כל כך נכון. וגם עם זה אני אעזור לך, נשמה שכמותי, ואשאל אותך מדי פעם איך את מרגישה, למרות שאני יודע שאי אפשר יהיה להבין מילה ממה שאת אומרת.

 

ואחרי לא מעט זמן, אחרי שאני אסיים לשחק עם הצעצוע שלי, אחרי שהוא יהיה כבר מלא ונפוח ורגיש וכואב, אחרי שהירכיים שלך ירעדו ממאמץ ויהיו דביקות ומבריקות, אחרי שהסדין יהיה סתור והפנים שלך יהיו מרוחים ברוק, אני אחזיר לך את כל מה שלקחתי לך -- את הדיבור והראיה ואת יכולת התנועה - קודם רגליים ואז ידיים. ואני אשאל אותך על מה חשבת ולאילו מסקנות הגעת, ורק אז, בסוף בסוף, אני אחזיר לך גם את הכוס שלך, הצעצוע שלי, כדי שתשמרי לי עליו היטב עד הפעם הבאה.

 

 

*עוד שידור חוזר. רק רציתי להזכיר לעצמי שפעם הצלחתי לכתוב. 

על ספסל בשדרה בתל אביב יושב זוג. הם צעירים ויפים, מדברים זה עם זו, צוחקים ונוגעים במין עדינות כזאת. אני לא שומע מה הם אומרים, למרות שהם התיישבו די קרוב אלי כי אני עם אוזניות והמוזיקה ממלאת הכל, ונראה לי שבמקום מסוים אני מעדיף שלא לשמוע. הוא אומר לה משהו, היא מחייכת, הוא אומר לה עוד משהו, ונראה לי שהחיוך הופך למבוכה. היא משפילה את העיניים קצת ומתחילה לשחק עם הצמידים שיש לה על הידיים. הוא עוצר אותה, אוחז לה את הידיים בשקט, מסובב את הצמיד שעל פרק ימין שלה עד הפתח הקטן שיש בו, ומשחיל לתוכו את צמיד שמאל. היא מנסה להרחיק את שתי הידים שלה זו מזו, נכשלת, מחזירה אותן למקום, מרימה עיניים, והם ממשיכים לדבר.

לפעמים אלו הדברים הקטנים שתופסים את תשומת הלב שלי. למשל, בשלב מסוים במסיבה ההיא, אלו היו הברכיים שלה. כלומר, החלק האחורי של הברכיים שלה, מה שנקרא בעברית גומץ בית הברך. היא עמדה שעונה על הדלפק הצר בכניסה למועדון, החלק התחתון של השמלה שלה כבר מורם למעלה, חושף את הירכיים והישבן שלה, שכבר היו מסומנים חלקית. לצידה עמדה זאת שהיא ביקשה ממנה כאב, ביקשה כל כך יפה עד שההיא נעתרה, בחיוך רחב וביד בטוחה. ויש לו שריקה מיוחדת כזאת, לקיין, כזאת שאפשר לשמוע אותה גם ממרחק, והשריקה הזאת, ביחד עם הקול כשהוא נוחת והקולות שיוצאים ממנה, גורמים לי לחייך. לחייך ממש. והקיין פוגע, פוגע חזק, והברכיים שלה מדי פעם קורסות על עצמן, והיא מרימה את עצמה ומכינה את עצמה להמשך. המקום צר, וההיא צריכה להזהר שלא לפגוע בכל מיני אנשים שנעמדים בדרך או באלה שמנסים ברוב חוצפתם להגיע ליציאה. ועוד מכות מגיעות – לפעמים יותר קצרות, לפעמים יותר חזקות, ותשומת הלב שלי נודדת לברכיים שלה, כשאני מנסה להעריך האם המכה הבאה תגרום להן להתקפל או לא. אני מתקרב ומלטף לה קצת את השיער, מקשיב לנשימה שלה ולוחש לה כמה מילים מתגרות באוזן. ואז אנחנו, אני וההיא עם הקיין, מתחלפים.

 

הקיין מרגיש לי קצת מוזר ביד, אני משחק בו קצת בין האצבעות, בודק את המשקל והגמישות שלו ואיך הוא מתנהג עם תנופה, ואחרי לא הרבה זמן (וזה משהו שקשה לי נורא לתאר כמו שצריך), הקיין מרגיש קצת כמו שלוחה של היד שלי, שלוחה שלי. כתבתי פעם איך אני מעדיף להשתמש בכף היד ולא בחגורה, פלוגר או קיין, כי בסיטואציות מסוימות יש משהו שמרגיש לי יותר מרוחק באביזרים האלה, אבל כאן, בַּמקום הזה, בַּזמן הזה, באווירה הזאת, עם ההיא וההיא, אין שום דבר קר בקיין הזה. ואז (וזה עוד משהו שקשה לתאר אותו בַּדיוק המגיע לו), כל השאר מצטמצם. זה לא שזה נעלם ממש, אני עדיין רואה ומרגיש הכל – את המוזיקה והדיבורים שמסביב, ואת האנשים שנעצרים עם מבט מסוקרן, מבין, מחויך, מזועזע או מקנא, אבל כל זה עובר לרקע, ובחזית נשארים היא וההיא וגוף חשוף וקיין ביד, ומין שקט פנימי כזה שמתפשט בתוכי, ואני מתחיל.

 

וגם אחרי שהקיין נוחת שוב ושוב, אחרי שאני שומע את השריקה שלו יותר מקרוב, ולומד לחזות עשירית השניה לפני אם הברכיים שלה יתקפלו או לא, גם אחרי שההיא מחזיקה אותה בעדינות ושאני מושך לה את הראש אחורנית מהשיער, ואחרי שהיא נופלת לברכיים ונשארת שם בין שנינו, מחזיקה וקוברת את עצמה קצת ברגל שלי, מחייכת מין חיוך כזה שקשה להסביר למי שלא מבין, חיוך שנשאר, אחרי שליטפתי לה את הראש בזמן שאני ממשיך לדבר עם ההיא וגם אחרי שעזרתי לה לקום מהרצפה, אותו שקט פנימי נשאר איתי, ואיתו גם זכרונות של קולות וצלילים, וחיוך של נתינה וחיוך של קבלה, וסימנים מתפשטים - אדומים וכחולים וסגולים, וברכייים קורסות.

אז מסתבר שהיא כועסת עלי. אתם מבינים? היא כועסת עלי. כאילו, מאיפה אני צריך לדעת שהחזיה שלה עלתה כל כך הרבה כסף? וממתי בכלל היא לובשת חזיה? לא זוכר שהרשיתי לה לעשות את זה. נכון, לא הייתי חייב לגזור אותה, כי זו באמת חזיה יפה, אבל הציצים שלה יותר יפים, והיא הפריעה לי בדרך. וכן, יכול להיות שבדרך גזרתי גם את החולצה שלה. והמכנסיים. טוב, נו, ואת התחתונים, אבל חשבתי שג'ינסים עם חורים זה יותר שווה. נו, בסדר, יכול להיות שהקרע ההוא לאורך התפר, מהריצ'רץ' עד התחת, זה טיפה יותר מדי, אבל מה אני מבין באופנה, אני? אז מרוב תלונות, נאלצתי לדחוף לה משהו לפה ולזיין אותה עד שהיא תפסיק להתלונן. מזל שהיו לי מספריים וחתיכות של בד  בהישג יד.

 

חוץ מזה, זה היה כל כך כיף לצאת אחר כך לאכול משהו, כשהיא עם מכנסי הספורט וחולצת הבוב-ספוג הישנה שלי, בלי חזיה או תחתונים. מה הסיכוי, אתם חושבים, שהיא תבוא שוב בחזיה או שאני אקבל את החולצה שלי בחזרה?