Alatar

אני מתחיל לפנות כלים בזמן שחלק מהאורחים עדיין באמצע הקינוח שלהם. לא הכי מנומס, אולי, אבל מתישהו לימדו אותי שיותר נעים לשתות את הקפה אם השולחן מפונה. אחת מהם מתחילה לעזור לי, ואני מגרש אותה בחזרה למקום. אחרי כמה דקות אני מביא לשולחן מגש עם כוסות, קפה, סוכר וקומקום עם מים רותחים ומתיישב. הם שואלים עליה כל הזמן, ואני כל פעם מתנצל בשמה ומסביר שהיא נתקעה בעבודה ברגע האחרון ושהיא מבואסת נורא בגלל זה, והם משביעים אותי שזה לא יקרה שוב, כי הם מתגעגעים ובסך הכל היא הרבה יותר נחמדה ממני. צודקים, מה אפשר להגיד? השיחה זורמת, חלק מהאנשים קמים מהשולחן ומתיישבים על הספות בסלון, חלק נשארים לשבת, ואני קם רגע לשירותים.

לפני שאני נכנס לשירותים, אני מסתכל על הדלת ליד, זו של חדר השינה. היא סגורה, וחדר השינה עצמו די חשוך. אני מחליט לוותר לכמה רגעים על השירותים ופותח את הדלת השניה. היא שוכבת פעורה מולי, הידיים שלה קשורות לראש המיטה, הרגליים שלה מתוחות בפישוק רחב לשני צידיה,  ושני חבלים נוספים מחזיקים את הברכיים שלה מעט למעלה. הרעש של הדלת שנפתחה מקפיץ אותה, ואני ממש יכול לראות את הפחד בעיניים שלה. כשהיא רואה שזה אני היא נרגעת קצת. אני ניגש אליה ומלטף לה את הכוס. הוא נוטף. העיניים שלה נאחזות בי. אני נותן לה נשיקה קטנה. היא בשמלה היפה שלה, מריחה ממקלחת ובושם,  על הרגליים שלה עדיין נעלי העקב, אלה שהיא נעלה רק כמה דקות לפני שכולם הגיעו. "האוכל היה מצוין, שמרתי לך קצת," אני לוחש לה, "וכולם שואלים עליך. כמה חבל שלא היית יכולה לבוא".

שישי בלילה, בחוץ גשם ורוחות שורקות ומדי פעם הבזק של ברק ורעם מתגלגל. והחלונות לסלון פתוחים לגמרי, גם התריסים, והרוח והקור וגם קצת גשם חודרים פנימה. ומקפיא. ובמרכז הסלון החשוך פרוש מזרן קפיצים יחיד, ושנינו עליו, עירומים, משולבים זה בזו מתחת לערימה גדולה של שמיכות עבות, רואים סרט מתח/אימה בנטפליקס.

ורק נשאלת השאלה – מתי היא תצטרך לשירותים?

בדרך מהחניה אני מתחיל לזמום מה לעשות לך כשאני נכנס הביתה. עוד יום לא טוב. פלאשים של חבלים ושוטים ומצבטים עוברים לי מול העיניים, היד שלי מגרדת, ואני כמעט יכול להרגיש את הלחי שלך ולשמוע את הצליל שהיא עושה. אני עולה במדרגות, וממש יכול לשמוע אותך איך את נהנית וכואבת, והקולות האלה כל כך חיים אצלי בראש, שחלקים בי מתעוררים בלי שליטה. אני מוציא את המפתחות מהכיס, ואני יכול להרגיש את השיער שלך בין האצבעות שלי, את הצוואר שלך, את השפתיים שלך.

ואני נכנס הביתה. את יושבת על הספה בסלון, רואה טלוויזיה. הרגליים על השולחן, כוס קפה לידך. ואת מסתכלת אלי ומחייכת. את כל כך יפה. ובעשרה צעדים לא מהירים אני מגיע אליך, נשכב על הספה ומניח את הראש על הרגליים שלך עם הגב לטלוויזיה.

ואני מרגיש אותך מלטפת לי את הראש, והכל נמס, ואני עוצם את העיניים. אַתְּ השקט שלי.

אני יושב על הספה ומקשיב לחדשות בחצי אוזן. מקשיב, ומאבד ריכוז. הם עוברים מאייטם על עוד פוליטיקאי מושחת לאחד על יוקר המחייה, וגם בו אני לא מצליח למצוא עניין. היד שלי מלטפת מעצמה את הראש שלך שקבור בין הרגליים שלי, ואני מוצא את עצמי בוהה בדיווח על מצב הפליטים באירופה. הכתב מדבר שם על מדינות שסוגרות את הגבולות שלהן ועל כאלה שדווקא פותחות אותם, ואני לא מצליח להתרכז מספיק כדי לקלוט את כל המשפט, אז אני מחזק את האחיזה שלי בשיער שלך, והתמונות מטשטשות והקולות מתערבלים כשהחום שלך והקולות הקטנים שאת עושה מתגברים על כל הסביבה, אבל אני לא יכול להשבר. התערבות זו התערבות.

את עושה עכשיו את הדבר הזה עם הלשון שלך, מחזירה את המחשבות שלי אליך. זה טריק מלוכלך, ואת יודעת את זה. אני אאלץ לחשוב על עונש הולם כשאני אנצח, כי זה לא מה שישבור אותי. אני מסתכל על הראש שלך שעולה ויורד. מסתכל, ומחייך. ואז אני מבין שהדרך מהחיוך לעצימת עיניים ומשם להפסד מחפיר היא קצרה, ומכריח את עצמי לחשוב על דברים אחרים.

אני מגלגל בראש את המילה האחרונה שנתקעה לי שם, גבולות, וחושב על איך הסמנטיקה של המילה יכולה להשתנות, ומה המשמעות של המילה הזאת בעולם שלי. אני נזכר ברשימה שהיתה לך של גבולות כשהכרנו. חלקם, אני חושב, נועדו כדי להרחיק מחזרים לא רצויים, השאר - דברים שלא נראו לך. ואני תוהה לעצמי למה הצבת את הגבולות דווקא שם, כלומר למה באמת. מה הסיבות שבגללן דווקא הדברים האלה ולא דברים אחרים. אז יתכן שמדובר באיזה שהוא טאבו או מוסכמה חברתית שטבועים בך - לא ילדים, לא חיות, לא נשואים, למשל. יתכן שזה מנגנון של שימור עצמי - לא סימנים קבועים, לא צואה. אבל אני חושב שרובם הם פחד. לא אנאלי, לא מחטים, לא שתן, לא ולא ולא. וכן, פחד יכול להיות טוב, הוא שומר עלינו, אבל פחד גם לא נותן לנו להתפתח, ואסור לתת לו להכתיב לנו איך אנו חיים, ולכן חשוב גם פה, חמודה, להבין אותו, ולשאול את עצמנו למה וממה בדיוק אנחנו מפחדים.

כמו שיש כמה סוגי גבולות כך גם יש כמה סוגי פחדים. יש פחד מהתמסרות, ופחד משבירת מוסכמות, יש פחד פיזי מכאב, ופחד מכשלון, ויש גם פחד מעצמך. והפחדים האלו מגבילים אותנו, ולא תמיד אנחנו יכולים להתגבר עליהם בעצמנו, אבל מה שיפה פה, בקן הקטן שבנינו לעצמנו, זו האפשרות להיות גלויים בקשר אליהם, להבין אותם, וגם לתת לצד השני לעזור לנו איתם תוך שאנו סומכים עליו שלא ינצל אותם לרעה. וזה, אולי באופן מוזר, הפחד הכי גדול. אז אולי במובן מסויים חלק מהגבולות שלנו הם ביטוי למידת האמון שיש ביננו, לא? והאם זה אומר שאם אנחנו חוצים גבול ביחד, אנחנו בעצם מתחזקים?

חשמל עובר לי בכל הגוף, ונדמה שכל הדם בו זורם לכיוונך כדי להתחמם ולהמשיך לשאר הגוף. זו היד שלך שמתחילה לעבור עלי - ללטף, לתפוס, להחליק, וזה כבר יותר מטריק מלוכלך, זה כבר נגד החוקים. אני מרים לך את הראש מהשיער, ונותן מכה קצרה על היד. והעיניים שלך מתרוממות, כל כך יפות, פוגשות את שלי, מביטות בי במבט חצי מתמם וחצי מתקומם, כאילו שואלות אותי מה קרה. "בלי לרמות", אני מחייך, ודוחף את הראש שלך בחזרה למטה. היד שלי מוצאת את מקומה שוב על הראש שלך, ואני מנסה לחזור למחשבות שנזנחו קודם, אבל את פשוט לא מאפשרת לי את זה, ואני מוצא את עצמי נשאב פנימה. מגע מקרי של השיניים שלך מחזיר אותי לפוקוס. את היית כל כך קרובה לנצח, אבל לא. אז אני מתרכז יותר ומוצא את קו המחשבה הקודם.

אני חושב שוב על הגבולות שהיו לך, והפעם הראשונה בו חצינו אחד. וזה לא נעשה כדי להוכיח לך מי השולט ומי הנשלטת, וזה לא נעשה כדי לכבוש שטחים חדשים. זה לא נעשה כי אמרת לא, וזה לא נעשה כי זה מה שמעמיד לי, לא. זה נעשה כדי לשחרר אותך ותוך שאני יודע שאת סומכת עלי ומרגישה בטוחה איתי. זה נעשה כדי שלא תמשיכי לפחד מזה, ותמשיכי לתת לפחד הזה להכתיב לך את האסור והמותר.

והמחשבה האחרונה הזו גורמת לי לחייך, כמעט גורמת לי לצחוק בקול רם. ואני מניח גם את היד השניה על הראש שלך, ועוצם את העיניים. לא מנסה להלחם בתחושות שמתפשטות אצלי בגוף, מנתק את המוח מכל מחשבה זרה לכאן ולעכשיו, ונותן לעצמי להתמכר אליך. אני הולך להפסיד בהתערבות, בובה שלי, וזה בסדר גמור, כי במשך הרבה זמן גם לי היו גבולות שהוצבו שם מתוך פחד. אחד מהם היה שאסור להפסיד לנשלטת, כי זה לא יאה לשולט, והפחד הזה הכתיב לי במשך הרבה שנים מה אסור ומה מותר. אז זה נכון שאני אוהב לנצח, אבל מותר גם להפסיד לך לפעמים, גם ובעיקר כשההפסד הזה הוא לא באמת כזה לא נעים. ואם לא תדעי לנצח בכבוד, אז גם עם זה אני בטוח שנצליח להתמודד.

חוץ מזה שאני אנצח בפעם הבאה. בליינד.

*שידור חוזר. פורסם בפעם הראשונה לפני שנה ומשהו. 

נתקלתי שוב בווידאו הזה אחרי שנים, ומשום מה זה הזכיר לי אנשים בכלוב. מעניין למה. 

אני קורא את הבלוג שלה כבר כמה זמן, והוא מאתגר אותי. מאוד. 

יש ביטויים של בדס"מ שקשה לי איתם, כאלה שבוחנים את הגבולות שלי, כאלה שעומדים בניגוד גמור לכל מה שאני מאמין שהוא נכון וצודק, אבל אני מזכיר לעצמי, בפעם המי-יודע-כמה, שבטח במקום הזה, צריך לדעת לכבות את השיפוטיות, ולקבל שאנשים שונים רואים וחווים ומוכנים לקבל דברים שונים, ושזה בסדר, גם אם אני, באופן אישי, לא מצליח להתחבר או להבין את זה בכלל. אבל זה לא קל.

והבלוג שלה הוא כזה. לא קל בכלל. היא כותבת בצורה כנה, פשוטה ומלאת רגש, ולפעמים המילים שלה מצליחות להפוך לי את הבטן. ואני מתאפק שלא לשלוח לה הודעה ולהגיד לה שזה לא חייב להיות ככה, שלא זה מה שצריך לעשות, שלא ככה מתנהגים, ושלא ככה צריך לחשוב. אני מתאפק כי דבר ראשון, אף אחד לא שאל אותי, דבר שני - כי אני לא יודע את כל הסיפור, רק את הנרטיב שלה, ודבר שלישי –  בגלל שאני לא מבין – לא את המקום שבו היא נמצאת, איפה הוא תורם לה, ולמה היא עושה את כל הדברים האלה, ואולי יותר מזה - לא את הסיבות שהוא (האיש עליו היא מדברת) עושה לה את כל מה שהוא עושה. ובדרך כלל זה לא כך, כי גם אם אני לא מתחבר למשהו באופן ספציפי, אני יכול להבין את הרעיון הכללי מאחוריו, אבל במקרה הזה אני פשוט לא מבין. 

אולי יש לה את התשובות ואולי לא, אני לא יודע. אבל לו הייתי מדבר איתה, הייתי אומר לה שאני מקווה שהוא יודע להעריך מה שיש לו, ושהוא נזהר שלא לשבור או להרוס, ושאני מקווה שהיא יודעת להסתכל על עצמה גם מחוץ לקשר הנוכחי הזה, ולהעריך ולאהוב את מה שהיא רואה. ושאם התשובה לכל אחד מהדברים האלה היא שלילית, שהיא תדע להגיד את זה, ואפילו לקום וללכת.

אבל כאמור, אף אחד לא שאל אותי.

אנחנו אוכלים ארוחת ערב. משהו פשוט הפעם – חביתה מקושקשת, סלט קצוץ עם ויניגרט, גבינה, לחם טעים ומיץ תפוזים סחוט. אני אוהב לראות אותה אוכלת. קצת מוזר, לא? למרות שאם חושבים על זה, אני בכללי אוהב לראות אותה (בין השאר) נהנית, אז מה כבר ההבדל? בכל מקרה, אנחנו אוכלים ארוחת ערב. הצלחות על הדלפק, ואנחנו יושבים על כסאות בר גבוהים כאלה. "את רעבה?", אני שואל, והיא מהנהנת עם חיוך. היא עירומה, כמובן, השיער שלה אסוף, ושרוול עשוי חבל מותח את הכתפיים שלה אחורנית ומצמיד את הידיים הישרות שלה מאחורי הגב. אני אוסף עם המזלג חתיכה מהחביתה ומקרב אותו אליה, אדים עולים, ואני נושף על החביתה. "פה גדול", אני אומר, היא פותחת את הפה, ואני מאכיל אותה לאט. בין לבין אנחנו מדברים על מה עשינו היום ומה התוכניות למחר, ובין לבין אני מורח לה בטעות (או שלא כל כך בטעות) קצת גבינה על הסנטר ועל האף, ובין לבין אנחנו צוחקים, ואני גונב קצת נשיקות בלי שיש לה אפשרות באמת להתנגד.

"מגרד לי באף", היא מודיעה לי, ואני מחייך.

"איפה אמרת? בלחי?" אני שואל, ונותן גירודון קטן בלחי שמאל שלה.

"לא, נו! באף!"

"בלחי השניה?"  וגירודון קטן בלחי ימין.

"לא, יא מעצבן! מגרד לי באף! באף!", והיא מנסה לדחוף את הפרצוף שלה אל החזה שלי ולשפשף את האף שלה על החולצה שלי. אני שם אצבע אחת על המצח שלה ודוחף את הראש שלה אחורה, והיא מחזירה אותו, ומסתכלת עלי במין מבט כזה חצי כועס-חצי מתוסכל. "נו, בבקשה!"

אני מחזיק לה את הסנטר ומסתכל עליה. יש לה עיניים כל כך יפות. היא נושמת עכשיו דרך האף, מנסה לקמט אותו קצת כדי שיגרד קצת פחות, אבל אני רואה שזה לא עוזר. היא מתפתלת קצת, וזה כל כך יפה לראות אותה ככה. "עוד מעט", אני אומר וממשיך להסתכל עליה עם חיוך קטן. היא מתחילה לקפץ על הכסא, ואני צובט לה את הסנטר קצת יותר חזק. "תפסיקי עם זה מיד! את יכולה לעוף מהכיסא, ואין לך ידיים כדי לבלום את הנפילה". היא מפסיקה, ומנסה את המבט המסכן שלה. אחרי שזה לא עובד, היא מקשה את הפנים שלה ומסתכלת עלי ישר בעיניים. אלו הקטעים שאני הכי אוהב: דו-שיח בלי מילים. אני יודע כל מה שהיא רוצה להגיד, ואני בטוח שהיא יכולה לקרוא אותי באותה הקלות.

אנחנו ממשיכים לדבר ככה עוד קצת, ואני מושיט את אצבע ימין ומגרד לה בגשר האף. נראה לי שזה יותר גרוע ככה – לגרד ליד, ולא בדיוק במקום.

"למטה יותר, ימינה יותר", היא מבקשת, ואני מתקדם לאט לאט. "הימין השני. עוד טיפה". אני מתקרב לנקודה הנכונה, אני יכול להרגיש את זה, ועוצר רגע לפני. "עוד קצת", והקול שלה קצת נואש. אני ממתין עוד כמה שניות ומסתכל עליה, ואז מגרד לה בנקודה הנכונה. וזה לא שהיא גומרת או משהו, אבל היא עושה קולות וכל הגוף שלה משתחרר, וזה מצחיק אותי נורא.

כשאני נרגע, אני מחזיק לה את הסנטר שוב, ועכשיו היא מחייכת. כל כך יפה. "את מבינה," אני אומר לה, "יש דברים שצריכים להיות מדויקים, אחרת הם לפעמים יותר גרועים מאשר אם לא עושים כלום. ואם הייתי נותן לך להתגרד על החולצה שלי, זה אולי היה קצת עוזר, אבל חצי דקה אחר כך היה מגרד לך שוב, ומעבר לזה, זה לא היה אותו הדבר", ואני מסתכל עליה, וכמו בקלישאות, הלב שלי מתרחב, אני לא יודע איך לתאר את זה יותר טוב, "ואת יודעת שאין מישהי אחרת שהייתי מעדיף לגרד לה את האף או שתגרד את שלי".

ואני קם, מרים אותה מהכיסא הגבוה שלה עם חיבוק, וכשאני מוריד אותה, אני מסובב אותה עם הגב אלי ומרים לה את הידיים שקשורות מאחור. אין לה ברירה, היא מתכופפת, והראש שלה עכשיו על הכסא. ואני משאיר את הידיים שלה מורמות ונכנס אליה.

"את מבינה? זה עניין של דיוק".

בייב, את כאן? אה, יופי. הבאתי לך מתנה. הו, תסתכלו מי התעוררה פתאום. כן, מתנה. מי שמע כאילו לא ראית מתנה בחיים שלך. לא, זאת לא אחת מהמתנות האלה שהן כאילו בשבילך אבל בעצם הן בשבילי, זאת במיוחד בשבילך. איזה חיוך, יא אללה, רק בשביל זה היה שווה. דקה, רגע, זה לא יברח לשום מקום, מה את מפחדת? את רוצה לנחש מה זה? בסדר, בסדר, אני מביא את זה. תסתובבי. לא, לא בקטע כזה, מצחיקה. תסתובבי כדי שזו תהיה הפתעה. זהו, את יכולה להסתובב בחזרה. טה-דה! מה זאת אומרת מה זה? כמו מה זה נראה? אז אם זה נראה כמו חישוק, ומרגיש כמו חישוק, זה כנראה לא סוס פוני. כן, זה חישוק, אבל חישוק די גדול. לא. בחיי שיש פואנטה. החישוק הזה הוא בשבילך, והוא רק שלך. מכירה את המשחק הזה "ים-יבשה"? זו היבשה שלך, זה השטח האישי שלך. אני לא יכול להכנס לשם. תסתכלי, אני שם אותו פה בפינה, ליד הספריה. אם את צריכה שקט, אם את צריכה רגע רק לעצמך עם עצמך, אם את צריכה פסק זמן קצר, פשוט תקפצי ליבשה שלך. כולם צריכים לפעמים את הפינה שלהם, פשוט תוודאי שאת לא משתמשת בה כדי להתחבא ממשהו לאורך זמן.

את אוהבת את זה? יא אללה, איזה חיוך.

ולפני שאני אשכח, הבאתי לך גם את זה. נו, תפתחי את זה. מה את חושבת? למה דמעות? אני חושב שזה מאוד הולם אותך. ואם רוצים להדק את זה, יש פה מנעול קטן שמתאים בדיוק.

אה, והבאתי גם קרס אנאלי. מה? גם אני צריך משהו לשחק איתו.

זו לא באמת חוכמה רק אם את חרמנית. כלומר, זה יכול עדיין להיות קשה מאוד, מאתגר ומשמעותי. זה יכול עדיין להיות נעים או כואב או מרגש או משפיל או כולם ביחד. וזו גם לא באמת חוכמה רק אם את רוצה באותו הרגע דבר כזה או אחר. כלומר, זה יכול עדיין להיות אינטנסיבי, לסחוט ממך את המיץ ולבקש עוד, וזה יכול עדיין לגרום לך לשאול את עצמך שאלות ולמתוח את גבולות היכולת והסיבולת שלך, אבל זו לא באמת החוכמה.

זה בארבע וחצי בבוקר, כשהגוף שלך כואב והכּוּס שלך עדיין שבור מלפני כמה שעות. זה כשאת חוזרת מהעבודה וכל מה שאת רוצה זה כוס קפה ומקלחת, ואולי לכבות את הראש מול הטלוויזיה, אבל זה לא מה שמחכה לך. זה כשהתקשורת לא עובדת במאת האחוזים, ואת מרגישה לא בנוח לדבר על זה. זה כשהקול של הפחד או העלבון או האגו מתחילים להשתלט על הקולות האחרים, וכל מיני סרטים מתחילים לרוץ לך בראש. זה כשהטונים עולים והכעס מציף ואת שואלת את עצמך אם בעצם כל זה בכלל משתלם.

וכשאת מתגברת על כל הדברים האלה - לפעמים בעזרת התמודדות אמיצה עם עצמך, לפעמים בשיחות כנות וכואבות, לפעמים בכוח, וכשאת מתעקשת, וכשאת לומדת מזה – על עצמך, עלינו (גם אם זה אומר שאת מגיעה בסופו של דבר למסקנה שמשהו הוא יותר ממה שאת יכולה, אבל לא מתוך ויתור עצמי, אלא מתוך תהליך מסודר), וכשאת נבנית ומתחזקת מזה -- זו החוכמה.

המקום הזה שבחרת לעצמך הוא לא מקום קל. במקרים רבים בו, הרצון שלך הוא לא הגורם הקובע, והרבה מהדברים שהתרגלת אליהם לא תקפים, אבל למרות מה שאולי אנשים מסוימים ינסו לספר לך, זה לא מסיר ממך אחריות. לא את כולה, לא בכל הנושאים. המקום הזה דורש בחינה עצמית מתמדת - כל יום, כל רגע, בטוב וברע, להשאר עם היד על הדופק, והכי חשוב - להשאר נאמנה לעצמך, כי בסופו של דבר את במקום הזה כי את מרגישה ומאמינה שהוא נכון לך, שהוא משלים חלקים בך שאי אפשר להשלים אחרת, ומכיוון שכך, את זו שצריכה להחליט. רק את. התפקיד שלי הוא לא למכור לך את הרעיון או לשכנע אותך שזה לטובתך, זה מגיע ממך. אני יכול לעזור לך בדרך, להסביר איך אני רואה את הדברים, אבל אני לא יכול לעשות את העבודה הזאת בשבילך, את מבינה?

המקום הזה שבחרת לעצמך הוא לא מקום קל, לא פיזית ולא נפשית, והוא לא יהפוך להיות קל עם הזמן, אבל כמו שאת כבר יודעת, הוא יכול להיות ממלא ומאתגר, ובונה ומתגמל אם תגיעי אליו מהמקום הנכון ואם תתני לו את האפשרות ואם תשארי נאמנה לעצמך.

לילה טוב, חמודה. נדבר מחר. נשיקות.

כמעט תמיד זה לא "או... או...", את יודעת, כמעט תמיד זה "וגם". הכוס אינה חצי מלאה או חצי ריקה, היא גם חצי מלאה וגם חצי ריקה. זה לא רק או חיובי או שלילי, או נעים או מכאיב, או מעצים או משפיל, זה גם זה וגם זה. זה הכל ביחד. וכך צריך לבחון, לחוות ולזכור את זה – עם הטוב ועם הרע ועם כל מה שבאמצע. והקשרים בין ה"גם" וה"וגם" משתנים. לפעמים הם משלימים ולפעמים הם מנוגדים, אבל כמעט תמיד הם הכרחיים אחד לשני. את מבינה למה אני מתכוון?

וה"גם וגם" הזה, הדואליות הזאת, יכולה לפעמים לבלבל, לסבך או לתסכל, כי לפעמים באמת שקל יותר לחשוב על משהו במונחים אבסולוטים, לשטח אותו למילה אחת או לרגש אחד, לתת לו להשתלט ולהתעלם מכל השאר, אבל צריך לזכור שני דברים: אחת - עצם קיומו של רגש נוסף לא מבטל או מפחית את הרגש האחר, ושתיים - שהדואליות הזאת היא היא מה שנותנת את המימד של העומק לרגש ולחוויה.

וזה לא תמיד פשוט, כי היחס בין ה"גם וה"וגם" הוא לא בהכרח (ולמעשה, בדרך כלל הוא לא) חמישים-חמישים, אבל אם מצליחים בכל זאת להסתכל דרך העדשה הזאת, יכולים לראות את העבר עם יותר חמלה וסליחה, את ההווה יותר ברור, ואת העתיד מואר יותר. תסתכלי אלי, חמודה. את מבינה אותי? את מבינה למה אני אומר לך את זה?