אני יודעת שזמן רב לא הייתי כאן.
אבל הרגשתי צורך לחזור לכתוב.
אני כבר בחיים החדשים שלי והכל טוב ויפה אבל יש מישהו שתפס לי את העין.
בהתחלה היו רק מבטים וקצת חיוכים.
לאחר מכן כל מיני תירוצים שלו ושלי לשהות אחד ליד השניה בזמן העבודה. הכל התחיל בכך שהוא ראה אותי נכנסת למעלית עם משהו ועזר לי לקחת עד למטה וחזר. התרשמתי ממנו.
אחר כך שיחות סופר קצרות.
לא הייתה לנו מעולם אינטימיות אמיתית.
לפעמים אני רואה אותו גם מחוץ לעבודה ואני שמה לב כמה הוא מנסה למשוך את תשומת הלב שלי.
לפני יומיים שנינו נקלענו למקום יחסית ריק ופעם ראשונה היה לנו זמן לדבר קצת.
הוא הסתכל עלי ואמר לי שאני יפה.
והוא אמר עוד משפט חמוד "את יפה בעיניים". אני לא יודעת אם זה בגלל האיפור שלי או בגלל שזה מה שהוא חושב.
היום היה השיא. ישבתי לבד בקומה התחתונה והוא הגיע וכמו תמיד הוא חייך אלי.
הוא שאל אם אני רוצה לבוא איתו החוצה ואמרתי שכן.
הייתה רוח מטורפת והיה לי קר.
הוא הסתכל עלי ואמר לי "אני אוהב אותך".
אמרתי לו שהוא שקרן והוא אמר לי שהוא באמת אוהב אותי ושהוא רוצה שאני אהיה החברה שלו (היום הוא אמר למישהי בצחוק שאנחנו חברים).
והוא הסתכל על השפתיים הצבועות בליפסטיק שלי ואמר לי שהוא רוצה סימן של נשיקה על הלחי. אמרתי לו שזה אודם עמיד ושלא יראו כלום והוא אמר שהוא ממש רוצה. "תרטיבי את השפתיים קצת". הרטבתי ונתתי לו עוד אחת ועדיין לא ראו כלום.
"טוב, תורי". הוא אמר ונתן לי נשיקה רכה בלחי.
כבר הרבה מאוד זמן אני אומרת לעצמי כשאני בדרך למעלית שאם אראה אותו עכשיו יוצא משם אני אדחוף אותו פנימה ואדפוק לו נשיקה מטורפת עם לשון.
אז מה הדילמה? יש כמה:
א. הוא נראה כמו ילד.
ב. הוא ילד ! (בן 20).
ג.הוא ערבי נוצרי.
כל אלה ממש דוחקים אותי אבל החיוך שלו המשגע הזה ממיס לי את הלב כל פעם ואני כבר לא יודעת מה לעשות איתו...