|
|
|
נדמה שלא בא לי כלום, כמעט כלום. הלימודים האלה מציפים כל כך, הנפש מתקלפת ומשנה צורות, מילים מוקדמות עולות מעלה, שתיקות אוהבות, כאבים בולטים.
היעדר הופך נוכח כל כך. זכרונות, שכחה. הכל מתערבב.
והנורא מכל הוא, שככל שאני כואב יותר, ככה היצירתיות שלי הופכת גבוהה יותר ויותר, ורעיונות נוספים מתפתחים בתוכי.
פעם מישהי אמרה לי שהעיניים הכחולות שלי מהוות הר געש של לבה מתלהטת, ולאחרונה בא לי להיעלם, לבכות.
טיולים גבוהים מחכים שלי, בקרוב בקרוב.
1. סקס עם מראה שאת רואה את עצמך ואת עוויתות פנייך
2. לישון עם עוד 2 אנשים
3. מגע של עיוורים (צד אחד לא ידע בכלל איך הצד השני נראה) (:
4. מניעת גמירה עד חודש
חיבוק לילה מועך. אהבה ינקותית שקטה.
היא: ילדית, פתיינית, נפש סוטה, נערית, רזונת, הכל בה קטן, הישבן שלה גאה באופן ציורי, משהו גבולי בין בחורה לילדה שלעולם לא תצא מגבולות שנות הנעורים. נכנסת בהליכה איטית, כמי שיודעת כיצד הנפשות הסוטות שרואות אותה מדי יום ביומו מדמיינים את גופה הקטן נרמס בחוסר אונים מתבקש מתוכה. מתחבקים ומריחים, אני מתחיל לדמיין בתוכי את הקולות שמסוגלים להתבטא מתוך היותה נחנקת, את הרטיבות הגרונית שהיא מסוגלת לייצר כאהבה וגינלית. היא מתיישבת ואנחנו מדברים על עולם ומלואו במשך שעתיים, כשהנוכחות המינית כמעט רחוקה עד בלתי נמצאת, אבל היא שם בין הסקרנות למבטים. לפתע היא תוהה לעצמה על מעשיה כאן, שהרי מעולם לא היה בינינו כל מגע, שהרי לאורך כל שנות ההיכרות שלנו, הייתי בקשרים ארוכים ושמרתי על הגבולות.
היא נשענת אלי עם הגב שלה, והליטופים שלי מתפשטים על לחיה, זרועותיה, כמי שחוקר בעדינות, אבל מודע למשמעות של כל צליל בנגינתי בה. 20 דקות של שתיקה יחסית בתוך חיבוק רחמי שהיא איבדה את עצמה בו מבחירה. אני מתיישב לרגעים, מתבונן בה, כמי שמתפלאת על עוצמת הרכות והקשיבות אליה.
היא מתקרבת אלי, מחבקת ונשענת, בעוד היד שלה מלטפת את המכנסיים שלי, עד שהחלה לפגוש את הגירוי המתפתח, והיא לוחצת, רוצה לאחוז בו כהצלה, רגעים שקטים של התמסרות בהם הזמן אובד מכוחו וכל אימה מוקדמת נשכחת לה.
קמתי על רגליי כי אני אוהב להתנשק בעמידה, זה יפה מדי, ובמיוחד כשפערי הגבהים מאפשרים לי להגיע לכל מקום, ובמיוחד כי היה כל כך יפה לראות אותה יורדת בטבעיות, בכניעה ומרצון עז כל כך אל ברכיה, מגלה אותו, מוציאה את הלשון שלה ומלקקת את התחתון, רואה אותו מתקשה בדמיון, אבל היא כבר כל כך רואה אותו כבר גם בתוך הפה שלה. יד אחת מורידה את התחתון, והוא עומד אל מולה, היא ישר מתחילה באופן הנכון והחד ביותר, מתחת לביצים, היא מצמידה את עיניה, שפתיה, מריחה, מנשקת, מוצאת את מקומה בעולם. הגרון שלה מפיק קולות של מוזיקה קלאסית, כאלה שלא ניתן להפיק באופן מלאכותי, הרוק יוצא ואני מבקש ממנה לא לבלוע אותו, תוציאי את הלשון אני אאסוף הכל כממחזר. הרוק על האצבעות שלי, ואני מורח אותה קצת ברטיבות שלה, מחזיר אותה למקומה, מפעל של רטיבות. חוזרים על הספה, שסימן של רטיבות גרונית החל להתפשט והעלה בי חשש שמא לא יירד כשיתייבש. לרגעים תוך כדי שהיא מוצצת אני עוצר, אני בודק כמה היא רטובה, לוקח ממנה את היד שמנסה לגעת בעצמה, כי אני רוצה לקחת לה את זה לעצמי, בשביל לראות אותה מתה לפי דרישה. דרישה שלי.
תשארי בפנים, 1...2...3..4...5 היא יוצאת ואני מנשק אותה. היא מתמסטלת מהגרון שלה, מהמסירות שלה. 'תניחי את הראש שלך על הירך שלי' אמרתי לה והצמדתי אותו אליה, כאוהבים שמתרפקים על זכרונותיהם המוקדמים. דקות ארוכות שהיא מתחבקת איתו ואני מלטף לה את הראש, תהיתי עד כמה החוויה הזאת מפגישה אותה עם צורכייה הפנימיים ביותר. נישקתי אותה. חיבקתי אותה.
לקחתי אותה למיטה, נשענתי עם הגב אל הקיר והיא צמודה עם הגב אלי כשהרגליים פסוקות. רגליי שלי - נכנסו פנימה בין רגלייה שלה - כך שהיא מפוסקת לגמרי בלי יכולת להתנגד והידיים שלי מחפשות ביער נפשה את המקומות העדינים האלה, בין הירכיים, שקעים במותניים, כאלה שלא נחשפים לקיום אלא בעוצמת גירוי מסוים.
היא גונחת, משתוללת, אני רואה את הירכיים מתכווצים ואת קצוות אצבעותיה המתקפלות. אני מצמיד את הראש שלה אלי בחיבוק ומגביר את העוצמות,
עד שהיא קורסת בסיפוק.
היא נשכבת שם, מסתכלת עלי נוגע בעצמי ואומרת לי כמה שזה יפה בעבורה להביט בי ברגעים אלו..
אני כל הזמן מגלה סוגים חדשים של חיבוק.
כל אחד מאיתנו צריך חיבוק.
חיבוק.
אחת ההנאות המיניות היותר עוצמתיות שלי היא למתוח את גבול המגע עד שמרגישים ממש סבל בלב, אבל תוך כדי גם רוצים להתמסר לו במשך שעות.
אצבעות מטיילות, מגששות, ליד-ליד בתוך כמיהה כי סוף סוף אחרי דקות ארוכות התחושה המיוחלת תגיע סוף סוף, כמעט כמו אסיר שמדמיין את יום שיחרורו הקרב.
לפנטזיה אין גבולות, ומימד ההנאה העתידית שמתדמיינת בנפשנו היא אין סופית, ומתוך שכך - כה מסקרן אותנו סוף סוף להגיע.. לגעת.. לחוות.
אני רואה את הגוף מתפתל אל מולי, הבטן מתכווצת, הישבן מרגיש את עצמו וכל איזור האגן נמצא במתח גבוה..
זה תמיד זמן טוב לעזוב הכל, לעלות מעלה.. כשהיד שלי עוברת אל הצוואר, לוחצת, אוחזת בדממה.. והשפתיים נפגשות בנשיקה, והרטיבות מתעצמת לה..
וכך זה קורה שוב ושוב, כמו בתנועות מעגליות של אוננות..
מגע קרוב קרוב אבל לא מגע ישיר
תסכול מענג
נשיקות בשפתיים
והיא רוצה לבכות, כי כל כך נעים לה.
לפעמים אני מחליט לעצור ולראות אותה יורדת לי
כשהפעם היד שלי רק מרטיבה אותה לפעמים ועוזבת, בשביל לעודד עוד סבל קיומי קסום.
אני גומר, ואז אני מתלבט
האם ללכת לישון בחיבוק
או שמא לראות אותה רועדת אל מולי.
לפעמים מרוב אהבה אני מושך את זה ככה שבוע.
(:
זכרון מתוק.
מצפה לי כל כך הרבה השנה, בשלל תחומי חיים..
ומרגש לי להתרגש, להרגיש את עצמי במנעד רחב כל כך.
התפתחות במקומות מדויקים כל כך.
בתהליכים נפשיים, אדם מנסה להתקרב לעצמו ככל שניתן, ולעיתים נדמה כי עד שהוא מגלה למה הוא באמת זקוק רגשית, נפשית... הוא גם מגלה מה רב הפער בין המשיכה המינית שלו, לאלה שיכולים להעניק לו את האהבה שהוא כה זקוק לה.
נדמה שיש בנו רצונות סותרים כל כך, עד כי הרכבות מתנגשות, ופעם אחר פעם - אין לנו אלא לאחוז בסיפוק אחד, ולהתאבל על פספוס של צורך גרעיני אחר.
אנחנו כל כך מורכבים,
אבל בסוף נדמה ששנצ צהריים מוחבק מספק כל נפש.
אני לא בטוח שאני מתגעגע, אבל אני זוכר את ההרפתקאות שהיו לי כאן..
זה מחייך לי את השפתיים.
המטפלת שלי לא שואלת אותי - 'מה אתה רוצה',
היא שואלת אותי - 'מה אתה צריך עכשיו' - זה מרגיש עדין יותר. מתקרב אל החוויה שלי.
בתקופה הזאת יש בתוכי איזו סערה של רגשות. המון שינויים בשלל תחומי חיים והגדול בהם - היותי עצמאי לגמרי.
עול החופש מרגש במיוחד - כי רק אני מנהל את הזמן, ויש לי כל כך הרבה ממנו.
בניתי לעצמי עוגנים רבים, שמאפשרים לי באמת לעשות רק מה שאני אוהב.
רוב בני האדם נאלצים לפגוש את החופש אחרי יום עבודה מעייף - וכך החופש מתבטא בשעות מספר עד שהם נאלצים לישון.
אני נאלץ לבחור כל היום, במשך כל היום!
זה מרגש נורא, אבל זה גם דורש ממני למידה. המשמעת הסובייטית שלי צריכה להתפתח עוד ועוד מתוך שכך.
'מה אתה צריך עכשיו?' שאלה שחודרת כל כך הרבה חומות..
אני מרגיש שככל שהאדם מתבגר יותר, המודעות למוטיבציות החבויות שלו הופכת גלויה יותר, וככל שאנחנו מתפתחים יותר - כך אנחנו יכולים גם לעצב את הפריזמה דרכה אנחנו בוחרים בנושאים החשובים באמת.
נדמה כי כשאני מסתכל לאחור, אני מגלה שהיו כל כך הרבה מוטיבציות צדדיות, מתחפרות, מקועקעות תחת העור - כאלה שלא הייתי מודע אליהן!
'מה אני צריך עכשיו? אני לא תמיד יודע. אני צריך להרגע מכל עומס הרגשות שאני חווה עכשיו. הקצב מהיר מדי, והנושאים גדולים מדי.'
'ואתה יכול להיות בשקט, בלי לחוות עוצמות חדשות'? היא שואלת.
'אני לא בטוח, אני אוהב להיות בעוצמה, גם אם היא כואבת. אבל יש לי תחושה שאני צריך לעצור, בשביל להתקרב לעוצמה גבוהה אפילו יותר!'
שתיקה..
יש איזה קול של אשמה שפורץ לו - כשאתה מכיר אנשים מרגשים באמת, שעלולים להיות חלק מהלב שלך - ואתה עוד לא מוכן רגשית לכך. 'מה אני אוותר עליהם?'
במקביל לכך, יש עוד קולות בתוכי, כי אני יודע להחזיק קשרים מעמיקים מרובים.. זה חלק ממי שאני.
מבולבלים?
גם אנחנו.
כמעט לא ייאמן איך המחשבות המגרות ביותר בנפשנו, יהיו לעיתים קרובות - דחויות חברתית בסביבתנו.
כמה נדיר לפגוש בתוך זוגיות, את קצוות הדמיונות אשר נוכחות עמוק בתוכך כשאתה ממש גורם לעצמך לגמור.
מה רב הפער בין הצורך שלנו ביציבות, בחום, בבטחון - אל מול משחקי חוסרי האונים שאנשים ספציפיים מפגישים אותנו עמם.
ברוב המקרים, בני האדם בוחרים בלית ברירה, את 'היציבות המדומה' על פני הפנטזיות שאותן ניתן לחוות כל העת בנפשם, בשניות האלה שהעיניים עצומות.
מה נדיר להתפשט באמת? לבטא את האסור שבתוכך?
כמה שכיחה הופכת להיות המחשבה אודות אנשים אחרים, מצבים אחרים - תוך כדי מעשה אהבה עם האדם שמולך?
כל כך קשה לנפש לנכוח כאן ועכשיו, שהרי המיניות מבטאת לא אחת - את הכמיהה לצלוח אימה מוקדמת.
כל כך קשה להיות.
..
ועדיין,
אני תמיד משועשע לראות את עצמי משחק באדם שמולי, לגעת לא לגעת, להתקרב ולהתרחק.. המון המון זמן. טיזינג נוראי שמעודד אובדנות.
וככה גם אני בעצמי, מפנטז לעיתים בכמיהה חבויה, שיקחו לי את האורגזמות שלי. שישחקו בהן.
להעמיד אותו, ואז להפסיק. יום שלם. בלי לגמור. להרדם. למות מרוב חיות. (:
ועדיין,
כל הרצונות האלה, האלגוריתם המשתנה הזה - נוכח בי. בתוכי. ומול כל אדם בעולם - אני מבטא את הצבעים שאנו יוצרים יחדיו.
לא נותר אלא לאהוב את הצבעים שבי.
לא נותר לי אלא לשחק בדרכי שלי.
