בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אתנחתא

"אין לך פריצות גרועה מן החשיבה"
לפני 18 שנים. 4 באפריל 2006 בשעה 15:09

סיפור שהמתין להיכתב. איך ראיתי אותך, איך הייתי איתך, איך חיבקת אותי כמו שאף פעם לא חיבקו אותי, ביאוש ובתשוקה ובלי חום. איך כבשנו יחד עשרות בתי-שימוש ואסלות, בדם, ביזע ובדמעות. את סיפור שהמתין על צווארי, פוצע. אף פעם לא היו לי רעיונות טובים. לך יש. את נסעת לחוץ לארץ, ליצור, אבל בעיני היית מושלמת מכדי ליצור, אמרתי שאין לך מה לתת לאומנות שלך. איך נעלבת ממני והתווכחת וצדקת, באמת היה לך סיפור חיים קשה, עמלת קשה כדי ליצור אותו, אבל אין זו האומנות שלך. את סיפור חיים אלטרנטיבי.

יהיה משעמם לקרוא אותי, אמרת לי, אז תעבדי עד שתהיי מעניינת אמרתי ולקחת אותי ברצינות. מאז לא ראיתי אותך יותר. בלילה זחלת מתחת לשמיכות שלי ולא נתת לי לראות אותך, שרוטה ופרועה ונוהמת, עוד בית-שימוש אחד, עוד אסלה, עוד זוג נעליים שבוססו בדרכים ולא תנעלי שוב. השארת אצלי את כל הנעלים, הן כיסו את הרצפה וקופסאות נערמו על הכיסאות ולא הרשית לי להסתכל עליך יותר. נגמר, אמרת, את תסתכלי רק במה שמעניין אותך, וכיסית לי את העיניים. בוקר אחד כיסית בשיער את הפנים ואני יצאתי מהחדר ונעלתי אותך בפנים. חזרתי רק כשהיה בוקר שוב, וכבר לא היית. חיה פצועה חיכתה לי מתחת למיטה, עיניה השחורות מכוכבות באושר ובדם.

לא רציתי לסיים את הסיפור בחלוקים לבנים ובאזיקים וברחתי וכוכבייך רדפו אחרי עד הרחוב. אאאאאהההההה צרחת וצרחתי והרחוב נסע מתחת לרגלי, עצים התנפלו עלי וחבטו בי, איך יכולתי, הייתי יכולה, המדרכות האפורות נמשכו מתחת לרגלי ופני נצנצו בעולם של זריחה ושקיעה ועיני היו שייכות לך, עדיין הן שלך, אם תנקרי את עינייך תהיינה לך שלי. קינאתי קנאה שגרסה אותי לשבבים, בעצמי לא מבינה למה, אקדחים רצו במוחי ומסורים על פנייך, נשיכות.

חזרתי. איך חיבקת אותי, איך נשקת לי, איך הבטחת לי אלף הבטחות, סידרת הכל, שמיכותיי ישרות מתוחות על המיטה, איך בכית. גרפנו את כל מה ששלך לתוך שקיות זבל גדולות והשלכנו אותן לפח האשפה. בבוקר רטטת בחלון כשמשאית-הזבל בלעה את השקים יחד עם קליפות ונוצות וניירות, ותחבת עצמך באסלה בלעדי, איך יכולת, היית יכולה כבר אז. שערותייך התנודדו על פנייך וכוכבייך הפריחו אדומים בלחייך, תגידי לי מה לעשות, ביקשת, תגידי, ולא היה לי רעיון. שוטטנו ברחובות ובסחי מחזיקות ידיים, מצטערות, מחפשות בשבילך חוויות, אולי ילדות אחרת. את מושלמת, אמרתי ולא האמנת לי, מה שמושלם סופו שיעלם. לפתת אותי, שמים זבו דם משריטות ציפורנייך, אין לי מה לתת, צעקת, אין לי פגם בנפש, צרי אותי. היית חימר בידיי.

לחדש, זה הרעיון, אם לא נושא חדש אז צורה חדשה ואם לא צורה חדשה אז מדיום חדש ואם לא מדיום חדש אז תוכן חדש ואם לא תוכן חדש אז סיפור חדש ואם לא סיפור חדש אז לא צריך בכלל, סימן שאין לך מה להגיד. צווחותיך גוועו פנימה. לא נכון, זה משהו אחר, לא רק מתוך מגרעת. רק מתוך פגם, התעקשתי, מתוך עניין ובהתמדה. ההתבוננות אינה מספקת, רק מתוך הכאב, והטחתי ראשך באסלה. נאבקת, שרטת, צבטת, ימי בתי-השימוש המאושרים שלנו הלכו ותכפו, שערותינו ידעו את החרסינה ועדיין פנייך כרוכות בזיכרוני בלבד. אבל אין כאב כשטוב, התחננת על נפשך ואני לימדתי אותך מתי כואב וטוב, מתי טוב כשכואב ואת לא הצטיינת וכוכבייך דעכו. נואש, אמרתי, הקירות כבר זועקים במקומך. אל תתעקשי על הרע, את כולך טוב, אם אינך לומדת המתיני בפשטות לידיעה. פגע רע, תכננת, אבל פרח עלה מגנך ועטף את קוצייך הקטנים, ואני בעיניי חרבות.

גופי מחורץ בסימנים מאדימים, ציפורנייך מגואלות בדם, עינינו שטופות ואת מרוטה, מדובללת, נבעטת בכוחות עצמך אל מדרגות מלוכלכות, כך יאה לי, נוגשת ונחבטת ואינך חשה כל כאב. חבלים רודפים אותי, מפתחות בלי מנעולים, תיילים חלודים, ואת הולכת ובוכה, עדיין מסרבת להאמין במה שאת כבר מאמינה. הולכת כושלת, מזוודה בלי תקוות, בלי בכי נואש, בלי אמון וספקות. כשהמטוס ייקח אותו אלייך את תירקי על חלונו, אין לך דמעות, אין לך שלום בשבילי אבל עיניי איתך. כשתאכלי תחשבי עלי, בבית-השימוש תחשבי עלי, עם כל טבילת-מכחול תחשבי עלי, אני אהיה בך עם כל היסוס וחרדה, קנאתי תירדף אליך ממרחקי מילין, אלוהי הסבל שמעל תערוכותייך.



לפני 18 שנים. 30 במרץ 2006 בשעה 8:56

לאן להמשיך מכאן.
אני מרגישה שאני צריכה הרבה אומץ בשביל לספר את מה שאני צריכה לספר (קודם כל לעצמי).

זה גומל בי וזה יכתב כאן בקרוב.
אתמול הלכתי הלוך-ושוב, הלוך-ושוב, באותה הדרך, וחשבתי, ועלו בי רעיונות רבים, ולרגע אחד הייתי נלהבת לממש אותם. זה החזיק רק רגע אחד; אבל זה גם משהו. בקרוב זה יחזיק יותר.


מזל, מזל, מזל אהובי שאתה איתי. אין לי מושג מה הייתי עושה אחרת.



וכשאני אחזור, זה יהיה בגדול. חכו חכו תראו מי אני.



לפני 18 שנים. 26 במרץ 2006 בשעה 8:00

"I am sailing stormy waters"








לפני 18 שנים. 24 במרץ 2006 בשעה 14:01

"העצבות כמו כוס היא ובה יין מר
מענבי הנשמה"



http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=3774&blog_id=8695









לפני 18 שנים. 21 במרץ 2006 בשעה 9:21

היום אני עצובה וזה ככה כבר כמה ימים.

והיום דווקא צריך לחגוג. ולי אין חשק.

והיום סוף סוף סדנת הקשירות של teacher, רק שלא יבטל לנו שוב. או בעצם, שיבטל. ככה לא ארגיש אשמה שבעצם בכלל לא בא לי לבוא.

דברים נחמדים עומדים לקרות היום, כל היום, אבל כל מה שאני רוצה זה לישון.
בעצם, גם זה לא בא לי.

היום, רשמית, הכל טוב מסביב.
ורע לי.















לפני 18 שנים. 7 במרץ 2006 בשעה 11:36

כותבת עבודה ומתייחסת לסופרים כאל "יוצרים", אבל שוב ושוב אותה שגיאת-הקלדה גורמת לי לכתוב "יצרים", ואני חושבת, המקלדת שלי פרוידיאנית או שאני מקלידה באצבעות נוטפות אמת שאני מנסה לשכוח.
מה שחסר לכתיבה שלי זה ה-passion, הדחף לעשות אותה, אי-היכולת לעשות אחרת.
אני דווקא יכולה אחרת. אני יכולה בקלות לא לכתוב.

אבל, נו, הייתי רוצה לומר שהיצירה היא חלק ממני, שאני לא יכולה אחרת, שאני לא יכולה לא לכתוב, שה-passion שלי הוא ליצירה כמו של כל סופר סוער מתחיל.

אז אותם "יצרים" שהקורא קורא אותם, ויוצר אותם מחדש אצל עצמו בשביל עצמו ובמשמעויות שלו (כן, אני מסובכת עם עבודה על סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם) - אנא הניחו לי. עזבו אותי במנוחה כדי שאוכל כבר לעצום עיני בשקט.
או
ש
שתפו אותי ביצר, שטפו אותי ביצר כדי שהתשוקה הזו תגרום לדהירת אצבעותי על המקלדת על כל שגיאותיהן, אבל לפחות זה יגמר, בסיפוק, סוף סוף.

לפני 18 שנים. 23 בפברואר 2006 בשעה 7:48

לפני שפגשתי את אהובי, יצאתי עם בחורים אחרים (כן, כן).

חברתי ל' סידרה לי דייט עם אחד ממכריה, ומהסיפורים שלה עליו זה היה נשמע שזה זה, עוד לפני שנפגשנו הבטן שלי פרפרה והתרגשתי נורא. שיחת הטלפון שהיתה בינינו לפני הפגישה רק העצימה את ההתרגשות הזו.

בלילה שלפני הפגישה חלמתי "עליו", על הבחור הזה, שעוד לא הכרתי: חלמתי את הדייט, איך הכל זורם ונעים בבית הקפה, ואיך הוא מלווה אותי הביתה. ורגע לפני שבדלת הוא רוכן לנשק אותי, ולחתום בכך שאכן הדייט היה נפלא וזהו, אנחנו ביחד, הנייד שלו מצלצל. הוא משוחח שיחה לא קצרה בפנים רציניות, ואומר לי, "אני ממש מצטער אבל אני חייב ללכת." במקום להמשיך את הנשיקה לה התכוונו, הוא מלטף את פני, והולך.
ובחלום נשארתי ליד דלת הבית, מרגישה נהדר. כי ידעתי שזה זה; כי ידעתי שהוא יחזור. כי היה לי ברור שהוא לא משחק בי, כי הכוונות שלו היו ברורות. בחלום נחתה עלי חמימות של ביטחון.
ועם התחושה הזו התעוררתי בבוקר, והיה לי כל-כך טוב כל אותו היום. משהו בחלום הזה אמר לי, שאני בדרך הנכונה.

כמובן שמהדייט האמיתי לא יצא כלום - בחור נחמד, אבל זהו.

אבל התחושה הזו, החמימה,, תחושת הביטחון ש"בחור החלום" העניק לי, נשארה איתי. הדרך התבהרה. עכשיו ידעתי מה אני צריכה ומחפשת.

ומה הנס?
שאנחנו יחד.
שום דבר לא מערער את תחושת הביטחון שלי. הביטחון שלי באהבה שלנו עוזר לי לפרוח בתוך הקשר, ולקשר שלנו להתפתח.

מה שאני לומדת מהחלומות שלי הוא מה שאוכל להגשים.

לפני 18 שנים. 20 בפברואר 2006 בשעה 6:57

אמש הסתובבתי עם חברתי הטובה ל' בשכונת גאולה בירושלים, בחיפוש אחר בד-צמר למעיל. נו, והמקום המה תלמידי ישיבה, עילויים וגם בנים בכורים לרבנים.
ואז
קרוב ליכולת לממש
הבנתי
זו לא הפנטסיה שלי יותר.

לפני 18 שנים. 16 בפברואר 2006 בשעה 11:10

באחת הנסיעות הראשונות שלי לירושלים (כאדם בוגר ולא בטיול שנתי) איבדנו י' ואני את דרכינו בעיר העתיקה. י' פנה לשני חרדים שעברו לידינו, ושאל איך מגיעים לשער יפו. בחורי ישיבה - הם תמיד נראים לי מבוגרים מכפי גילם. בלי היגיון ציפיתי שהם לא ידעו לדבר עברית, או לפחות יענו במבטא אידישאי בולט. אבל הם הסבירו לנו בעברית צחה את הדרך, מסתכלים רק על י' ולא עלי. י' אמר תודה וגם אני אמרתי, בקול רם מדי, "תודה לכם". ואחד מהם העיף בי מבט מהיר, גנוב, אסור, שהשאיר אותי נטולת-נשימה: תחת הכובע ובין הפאות היו שתי עיני תכלת מדהימות, צלולות, ומבט אמיתי ובהיר שחדר לתוכי.
"רגע..." אמרתי, פונה אליו, אבל הם כבר נעלמו, נבלעים בין האנשים.
י' הוליך אותי לפי הסבריהם אל שער יפו, ואני כל הדרך חזרתי ואמרתי, "ראית כמה הוא היה יפה, הבחור הזה? הוא בטח לא חרדי מתמיד, בטח חוזר בתשובה, נכון שזה קטע שהם דיברו עברית (לא, אמר על זה י', לא, זה לא קטע), אולי היינו צריכים לנסות לדבר איתם יותר, זה דווקא מעניין לדבר עם תלמידי ישיבה..."

שלוש שנים אחר כך עברתי לגור בעיר הקודש וגיליתי, שאחד הדברים ששונה משמעותית בין ירושלים לתל-אביב זה שבתל-אביב יש הרבה פחות חרדים באוטובוסים. ואז נהיה לי משחק: הייתי יושבת באוטובוס ומנסה לצוד את מבטם של תלמידי ישיבה צעירים. הייתי נועצת בהם מבטים בלי בושה, דרך הכובע ודרך העיתון שהם הסתתרו מאחוריו, נשענת קרוב מדי לכיסא שלהם, כמעט נצמדת אליהם כשעמדתי לידם בדלת. סוג של מטרידה מינית.

הפנטסיה שלי היתה להצליח ללכוד את מבטו של אחד מהם, ואז לעשות איזו תנועה - ללקק את השפתיים, לגנוח, ללטף לעצמי את הצוואר - או אפילו סתם תנועה של "בוא הנה" עם הראש, ושהבחור מולי לא יפנה את המבט, אלא ימשיך להסתכל.
רציתי שרק בכוח המבט אני אוכל לגרום לו לרדת אחרי מהאוטובוס, ולבוא איתי לאיזו פינה חשוכה, ושם להפשיט אותו בכוח החטא מהז'קט ומהחולצה הלבנה.
רציתי להצעיד את אצבעותי על חזהו הלא-מנוסה, הנרגש, הנסער מסחרחורת של תשוקה ואשמה.
רציתי להחזיק בזין המתקשה שלו בכף ידי, ללטפו באצבעותי, לאחוז בו ולדעת שהוא כל-כולו בידי, מינית, רגשית, תלוי בי פן אחשוף את קלונו, תלוי בי להשביע את רעבונו, יודע שעליו לנוס משם מיד ולא יכול ללכת בגלל עוצמתי המהפנטת, בגלל שהזין שלו בידי, בגלל שהוא מגלה עכשיו עולם חדש והוא פשוט לא רוצה, לא רוצה.
רציתי להיות זו שגורמת לנזיר לוותר על פרישותו, לתלמיד לוותר על תמימותו, למאמין לוותר על דתו.
ולא עניינו אותי ה"שבאבניקים", אלו שממילא יצאו לתרבות רעה. אני רציתי את העילוי; את בנו הבכור של הרב; את השידוך המיועד לבת הרב; את מי שכל החצר מתייחסת אליו כאל היורש הבא. רציתי שכל פלפולי הגמרא ינשרו משפתיו כשהוא ינשק אותי. רציתי שמכל התנ"ך יוותרו עבורו רק דוד וקהלת. רציתי לחוש אותו מתלבט על חייו, כשאני מדביקה אותו לקיר, ידי על חזהו, מבטי אינו נותן לו לברוח, ותשוקתינו אוחזת אותו שם.
רציתי שכשאלך משם הוא ישאר, ליבו שבור בשל העולם החדש שנגלה לפניו, אבל שלם על בחירתו. רציתי להותיר אותו אחרי אכול אשמה ותהיות, אבל בטוח שעשה את הדבר הנכון. רציתי להותיר אותו כשאצבעותיו נוטפות נוזלי-תאווה, פיו מלא את ריחותי, חזהו הנרגש אדום משריטות וכל-כולו טבוע ביופי הזה של התאווה, של התשוקה הבלתי-מרוסנת.

לפני 18 שנים. 14 בפברואר 2006 בשעה 10:37

מתייעצת עם "קוסמופוליטן" לגבי חיי המין שלנו,
ושם כותבים: לשתף בפנטסיות, לנסות להיות קינקים ולקשור זה את זו באזיקים, ללטף אותו עם נוצות, לתת לו מכות בישבן, להניח לו לתת לי מכות בישבן. להכיר לו את הויברטור שלי ולשלב אותו ב"אקט". להודיע לו שהיום "אני למעלה!", להודיע לו שהיום השליטה בידיו, להפתיע אותו בנשיכות קלות באיזורים מפתיעים בגוף, לשרוט בציפורניים...

אז מה אתן אומרות, נשות "קוסמו", מה השורה התחתונה? שהדרך לשפר את חיי המין היא לעבור לבדס"מ?


במובן מסוים כן, זה הרי מה שאני עשיתי.


*

והנה הוריאציה שלי להיום, לגיוון בחיי המין:
להתעלס בצורה שיוויונית, מקבילה, בלי שאף אחד מאיתנו למלה או למטה; להפסיק להכאיב זה לזו בשוטים, מגלבים, פרגולים - או סתם עם כף-היד; לדגדג במקום לצבוט; לוותר על אביזרי-מין מתוחכמים, לא לקשור את העיניים; לא לגלות שום דבר על פנטסיות מיניות קינקיות, פרועות וסוטות. להניח את הראש זה בחיקה של זו ולהתכרבל יחד, ולעשות מין ונילי מתוק ורך.