לפני 17 שנים. 22 בנובמבר 2007 בשעה 15:33
לפני שבועיים מלאו שנתיים לתקיפה (עליה אפשר לקרוא בבלוג זה בפרק "זהירות, פורנוגרפיה"). הפתיע אותי, אבל הייתי די מעורערת באותו היום וגם עצובה. אני לא זוכרת איך הרגשתי לפני שנה באותו התאריך.
במקביל, אני מנסה להית יותר פעילה גופנית (כן, גם אני מהבחורות האלה שלא מרוצות מהמשקל שלהן - למרות שאני יותר ויותר מרוצה). במסגרת זו החלטתי שאני רוצה ללכת הליכה ספורטיבית בערבים. הקרבה לפארק הירקון מאפשרת לי סביבה נעימה עם ספורטאים רבים לממש את ההחלטה הזו. אבל הרקע של התקיפה גורם לי לחששות כבדים ולמעשה אני נמנעת מללכת בחושך לבד, אפילו בפארק הירקון המואר-לעילא, אפילו באבן-גבירול, אפילו ביהודה מכבי. אני לא נשארת בבית בכל מחיר. אני יוצאת לאימונים בדוג'ו, למשל (וגם הערב אלך), ואני נפגשת עם חברים בשעות לילה מאוחרות. אבל משהו תופס לי בחזה כשאני הולכת לבד, ואני חוששת. ופעם לא הייתי כזאת. פעם ממש לא הייתי כזאת. אולי אפילו ברמה "לא-בריאה", אבל מעולם לא חששתי לבטחוני האישי, אולי גם במצבים בהם דווקא הייתי אמורה לחשוש. לא בגלל זה היתה התקיפה. לא הסתכנתי. אבל בערב אני מעדיפה להיות בשניים, ולא לבד. והמחשבה על לצאת ללכת בירקון, או בכלל, בערב - גורמת לי ליותר סטרס מהנאה.
את הדברים הללו סיפרתי אתמול בתסכול לפסיכולוגית ר'. ר' שאלה אם הסמיכות ל"יום השנה" היא שהעלתה בי את המחשבות הללו, או שזה כך כל הזמן. בהכרה מצערת נאלצתי להודות שזה כך כל הזמן. לא כמו שהיה פעם, לא כמו שהיה מייד בהצלחה (גרוע), אבל כך כל הזמן. מה שהשתנה זה שאני מודעת לזה עכשיו, אולי בגלל יום-השנה.
אחת המנטרות של פסיכיאטר ידוע המתמחה בפוסט-טראומה, איתו עבדתי (למרבה האירוניה) כשהיתה התקיפה, היא: "צלקות, לא פצעים פתוחים." ועוגיעוגי כתבה בפוסט שלה "היה והותקפת" (אפילו שלא נאנסתי בכלל) שהדברים לא יחזרו להיות מה שהם. ומה שאני מסרבת לקבל, אמרתי לפסיכולוגית ר', זה שהדברים לא יחזרו להיות מה שהם היו. אני לא אוהבת את השינויים האלה בי, אולי אפשר לגדול מהם אבל אני לא מרגישה שזה קורה לי, אני רוצה להיות מה שהייתי פעם, היה לי אז טוב, הייתי על דרך המלך, וכל מה שקרה מאז רק מפריע לי, מפריע לחיים התקינים שלי, גוזל ממני אנרגיה. כל היום אני במלחמה של מה שאני צריכה לעשות מול מה שאני רוצה לעשות, כל יום מחדש אני מפסידה במלחמה הזו, וזוכה במנת-יתר של תסכול ורגשות אשם. כל בוקר אני עושה המון תכניות, ובערב סופרת את ההפסדים, מוסיפה את מה שלא הספקתי היום לרשימה המתארכת של מחר, עד שהרשימה כל כך ארוכה שרק לקרוא אותה זה כמו ניסיון להבין איך עושים לינק מהבלוג. ז"א, המון זמן ובלי סיכוי להצלחה.
אני מסרבת לקבל את זה שאני אחרת, שאני יהיה אחרת, ושככה זה יהיה. אני מרגישה שאני מתרגלת לפרסונה הזו, שאני לא אוהדת, של זו שמפחדת ללכת לבד בחושך, של זו שמדמיינת תסריטים ממש גרועים בכל פעם שמשהו לא קורה לפי התכניות, של זו שמשקיעה את מיטב האנרגיה שלה בלהשתלט על המחשבות החודרניות שמעצימות את התסריטים הגרועים הללו, במקום באהבה, בזוגיות, במין ובקריירה.
אני מסרבת.
אני אומרת את כל זה לפסיכולוגית ר', והיא אומרת שהדברים יכולים לחזור להיות כמו שהם היו, ואפילו טובים יותר. כמו שמלת השבת של חנה'לה, שגם כתמי-הפחם נעלמו ממנה וגם עוטרה בכוכבים. ר' אומרת שהצלקות לא חייבות להישאר פעילות, ושהחיים יכולים לחזור להיות מה שהם היו, עם עבודה מתאימה ועיבוד מתאים. היא אומרת את מה שאני יודעת, שיש אנשים שצומחים מתוך האסונות שקרו להם ומעצבים את חייהם לטובה מחדש ולמרות הכל.
אני יודעת, אני אומרת לה, אבל אני שונאת את זה. גם אם בסוף יצא מזה טוב, אני אומרת לה, עדיין עדיף שמראש זה לא היה קורה. גם אם בזכות התקיפה אני אהפוך לאדם עשיר רגשית פי מאה, עדיין עדיף שהיא לא היתה קורית. אני את המסע האישי שלי עושה ועשיתי גם בלי זה, ואני לא צריכה את זה בשביל לקחת אותי קדימה. גם אם בעוד עשר שנים יהיו לזה יתרונות, עדיין עדיף שזה לא היה קורה.
אני מבינה מה את אומרת, אומרת הפסיכולוגית ר', ומשתתקת. היא שותקת איזה זמן, ואני חושבת שאני רוצה סוף סוף לשאול אותה מאיפה הצלקת האיומה שיש לה על היד, שבגללה היא לא יכולה לאחוז כמו שצריך בעט בו היא כותבת לי קבלות ואת החלומות שאני מספרת לה.
ואז מספרת לי ר' שקרה לה משהו קשה ואיום לפני שנים, ושהיא כל כך גדלה והתפתחה כתוצאה מתהליך השיקום הארוך שעברה, וכל כך שמחה ומודה על כוחות-הריפוי העצומים שגילתה בתוכה, שהיום היא לא חושבת שהיא היתה מוותרת על החוויה הזו. אני מבינה מה שאת אומרת, היא אומרת לי. אבל אני לא הייתי מוותרת על זה.
אני שותקת כי קשה לי להגיד לה את מה שאני באמת חושבת. ואז היא שואלת אותי מה אני חושבת, ושואלת אם הכבידה עלי בסיפור שלה.
לא, אני אומרת לה, אבל את יודעת שמה שסיפרת לי עכשיו שקרה לך הוא בשבילי פנטזיה מינית.
אני מדברת איתה על קנאה ואשמה ועל הידיעה שבמציאות מה שאני מפנטזת עליו הוא בכלל לא משהו שכדאי לעבור, אבל עדיין לפנטזיה הזו אני כמהה בכל נימי נפשי והנה עכשיו היא מספרת לי כיצד היא חיה אותה. ואני מרגישה גל אדיר של קינאה וגם את חלציי מתחממים, ואני מרגישה אשמה שהיא מספרת לי על פגיעה שהיתה לה ואני רק חושבת איך אני עכשיו מסלקת את זה מהמחשבות שלי, איך הערב אוכל לאונן במיטה בלי לחשוב על הפסיכולוגית ר'. אני נזכרת בפרק של דהרמה וגרג שהם מזדיינים בחדר-נעוריו ואמא שלו פתאום קוראת לו, והוא ממלמל שמעולם לא חשב שהסיוט הזה אכן יתגשם פתאום; בכל מחיר אני מנסה להסיח את דעתי מכך שהלילה, כשאספר לעצמי את הפנטזיה האהובה עלי בעוד אצבעותי משוטטות יחד עם הויברטור, ר' עלולה לחדור לתוכה, למלא אותי ברגשות אשם אמיתיים, ולא כי התכוונה לכך.
לקינוח שיחתינו אני סוגרת חשבון עם משפט שאמר לי עליה פסיכולוג אחר, ששתינו מכירות, ואנחנו קצת יורדות עליו וזה עושה לנו מצב רוח טוב. אני יוצאת אל האוטו שלי מעודדת, מרגישה שהבונדינג בינינו התחזק, כמה שאני אוהבת אותה ושהיא באמת אוהבת אותי.
אבל איזה סיוט היה הלילה אחרי הפגישה הזו, אוננתי אשמה בטירוף כמו שלא אוננתי מאז שהייתי ילדה.
