סחלב

או מטולטלת או מטומטמת.

תנו לי קצת זמן להחליט.

סחרחרה נוראית מסתובבת כמו משוגעת מאתמול להיום, לא מניח לי לרדת ממנה.

רוצה, לא רוצה

מתאים, לא מתאים

פעם למעלה, פעם למטה

צעקות, טענות וכמעט מכות.

אנחנו לא מתאימים?

אנחנו לא שחור ולבן

אנחנו שני שחורים בתנועת התנגשות חזיתית.

עומדים על קו הזינוק ומתווכחים מה יהיה אחרי שנזכה בגביע.

הלוווו....

למה הוא לא מצליח להבין שאני בסך הכל צריכה שמישהו יחליט בשבילי כבר!

כל הנקודות כבר מתחברות לקו
משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו?...

הוא ניצב מולי, בתנוחה הידועה
הפנים שלו מטושטשות, אני לא רואה מבעד לערפל
היד שלו מושטת לעברי, היד הזו אוחזת בסכין קצבים מושחזת היטב
הוא מכוון את הסכין לחזה שלי, חותך באיווחה אחת
חודר בין הצלעות וחושף לב פועם.
הוא אוחז בו, לש אותו באצבעות שאין בהן בושה,
הוא מפורר את הלב שלי לפיסות קטנות, ורדרדות
בודק בעין בוחנת כל פיסה, מבקש לדעת הכל, מבקש למחוק את העבר, להעלים זכרונות, מחשבות ומילים.
קורא אותי, סורק לפני ולפנים, מרגישה ערומה, חשופה, פגיעה.
תקנאי לי! הוא דורש, מתעלם לחלוטין מרגשות שאינם קיימים, מנסה לסדר את הפאזל שבי לפי רצונותיו.
ואני, כמו דבורה, נמשכת לדבש המתוק הזה, מזמזמת את הלחן הידוע, פורשת את הרשת.

בחרתי לבלות את הערב הזה לבד.
הבית חשוך ושקט, רק אני והמחשבות נמצאים כאן עכשיו.
מנסה לברור מביניהן את המחשבות עליך, עליו, על ההוא... מתקשה להפריד, לא מסוגלת להחליט.
רכבת ההרים המטורפת שאני נמצאת עליה בזמן האחרון רק מגבירה מהירות בכל יום שעובר, אני מנסה לרדת, מנסה לקפוץ ממנה ולו במחיר חיי, אבל בכל פעם יד נעלמת נשלחת ומעלה אותי עליה בחזרה.
יש סיבה ששלחתי גם את החוקי מהבית. רציתי להתמודד עם עצמי, להסתכל בעיניים לזו שמביטה אלי מהמראה, העיניים שלה קצת עצובות, היא ראתה כל כך הרבה ובכל זאת לא ראתה כלום.
אחת מבינינו מחכה לטלפון ממך, השניה כבר התייאשה מזמן. לא תפתיע אותה?

בשעת לילה מאוחרת הוא יוצר איתי קשר.
הפעם הוא פחות מסתורי, מרשה לעצמו לספר כמה סודות על חייו, על משפחתו.
מסביר, מתנצל, מבין.
מנסה לרגש אותי במשפטים שמתארים אותנו, מיוזעים, מתגלגלים בין הסדינים הלבנים
מנסה לפתות.
לקינוח הוא מסיר את המסך מאחוריו מתגלה סיפור שמכווץ לי את הלב, אני מתקשה להיפתח והוא לוחץ על הנימים הכי דקים וצפויים לדמם שלי.
מזכיר לי את הצופה המיוסר שלנו שעמד בצד בדמעות כשאני התפתלתי וגמרתי כמה פעמים, נסערת אפילו יותר מהמעמד המשולש.
מזכיר לי את הערב ההוא, שגנחתי מהנאה ישר לתוך הטלפון, בשיחה טראנס אטלנטית, כשהוא מענג אותי ומענה את השומע.
עדיין נשארת קשוחה. השתניתי, הפכתי לאישה אחרת.
אחרת, אבל משתוקקת לחזור.

אני מתגעגעת אליו.
הוא יודע את זה, הוא מרגיש, הוא מטייל פה וקורא אותי בין השורות.
הוא לא עושה כלום.
כמו תמיד, אני זו שעושה את העבודה,
מנערת את הפירורים, מסדרת את הפינות, מנקה פאנלים ושולחת מסרים, לא ממש סמויים.
אני מתגעגעת אליו. כמו תמיד.
לא נואשת, ישנם אחרים שטורחים למלא את תיבות ההודעות בכל אפליקציה אפשרית.
רוצה.
יותר ממנו.

ואז, בדיוק ברגע הזה, אני מזהה נימה של קנאה בקול שלו.
ובאותו הרגע ממש, אני נכבית. כמו מנוע שנגמר לו הדלק והוא דומם באמצע כביש מהיר, מניח לשאר המכוניות לעבור על פניו.
וקנאה, זה בדיוק הרגש שגרם לי לוותר עליו, לאותו האחד שהתאים לי, שהקימורים שלי ישבו בדיוק על השרירים שלו, זה שהלשון שלו ליטפה את הדגדגן שלי במפגש הראשון שלנו, זה שהלילות הארוכים צפו בשיחות שלנו, בעימותים שהובילו לסערת טייפון משתוללת. זה שישב בראש השולחן כמו מלך שצופה בגיחוך בנתינים שלו, וגרם לעולם שלי להתהפך.
ואני מתעבת את הרגש הירוק הזה.

יודעת שאין דרך חזרה
אבל אני אזדיין איתו אנאלית גם הערב

אוהבת להביט בו פורק את השיריון שלו כשהוא בתוכי
אוהבת להרגיש את היד הגדולה שלו מוחה לי את הדמעות
ובמיוחד אוהבת איך שהוא הופך אותי ביד קלה, מחדיר את עצמו לתוכי עד שהסערה עוברת ורק אז סוער בעצמו.
לא אולטימטיבית, תקלטו כבר!

כשמשעמם לי וצפוי לי

אני הולכת

ואם הוא יתקשר הערב,

יכול להתחיל פה משהו חדש

מתפרקת

ניצוצות שמתחילים באור גדול נופלים לרצפה באוד עשן שנמוג לאיטו

התלהבות שהיתה בה המון תקוה נעלמת לתוך חשכת הצהרים, לאיטה

אני מנסה לשלוח יד, היא חומקת בעצלתיים

השחור הזה שהיה הרקע לתלתלים הזהובים בולע אותי לתוכו

אני נשאבת לבור שתחתיתו לא קיימת במרחב הזה

אינשטיין היה חוגג למראה שלי.

שוכבת על המיטה, הקור עוטף אותי בשמיכתו העבה, המלטפת

החור הפעור בחזה שלי משיר טיפות אדומות כבדות

כשיגמר הנוזל, אגמר גם אני.

היה להיכנע לך אחרי מאבק.