סחלב

אף פעם לא עמדתי בהם, והצבת בפני המון כאלה.

נכשלתי בכל פעם. התווכחתי, התרעמתי, סירבתי והתחמקתי.

אבל לא שכחתי.

ועכשיו, הלילה משתלט לי על כל פינה טובה, חושך קריר ונעים והזכרונות מציפים אותי.

למדתי ממך המון. ילדה מעריצה שמתבוננת בעיניי עגל כחולות באיש שלה, הכרת לי זוויות חדות, פינות מעוגלות שהתערבבו זו בזו. האישה שאני היום היא תוצר שלך.

תתקשר אלי. החיים לא אותו דבר בלעדייך.

הגעגוע רומס ברגל גסה כל פינה טובה, הלב מבקש להרגיש מחדש.

תתקשר.

חשבתי שאני נלחמת בך.

היום הבנתי שאני נלחמת בעצמי.

פיצול
אישיות, גם כן.
מתפצלת, פונה לכיוונים נגדיים ולא נחה.
לא עוצרת גם כשתמרור אדום, גדול ונוצץ נחבט לי בפנים והופך אותן לעיסה חבוטה ודומעת.
עצובה בעיקר. ההבנה החטיפה לי סטירה היום, היא כועסת, היא צועקת עלי כבר הרבה זמן אבל אני לא מקשיבה.
אני מקשיבה רק לך. בעצם, אני שומעת ממך רק את ההברות שאני מעוניינת בהן, התת מודע שלי מסנן את הדחייה שבאה ממך, את חוסר הענין ואת שאט הנפש שלך.
אני לא רגילה לזה וזה ההסבר היחידי שאני מוכנה לתת לעצמי.
אני רגילה למבטים, לחיזורים, להפצרות ולנסיונות שכנוע. אני אפילו עמידה בפניהם.
אתה פשוט לא רוצה ולא משנה עד כמה אני ארצה.
ניסית לשבור אותי, הצלחת במשימה כמו גדול, אבל הפירורים שנשפכים ממני עכשיו לא יצליחו ליצור את מה שאתה רוצה, גם לא את מה שאני רוצה.
והגוף שלי, שזועק למגע, לכאב המשולב בעונג, לחדירה לתוכו במעט האלימות שאני זקוקה לה, הגוף הזה משתוקק אליך אבל כבר מבין שלא יקבל אותך.
אני אחד לפני פוסט פרידה. לא פרידה ממך, פרידה ממני שזקוקה לך.

בוקר כזה שמפציע מחוייך אחרי לילה פצוע. אשמורת שמבינה, שכבר לא בועטת, כזו שצוחקת לי בפרצוף ברשעות ומניחה ללב שלי להתקשות מקור.

לו רק יכולתי לבצע הוראות כלשונן, לו רק יכולתי להתעלם מהרצון שלך להכניס אותי לשיגרה, מעין רוטינה כזו שתבטיח שלעולם לא אשכח את מקומי, את מקומך.

הבוקר אני מבינה.

ולמרות שאני במקום נמוך ביותר מבחינת שרשרת המזון, אני בהחלט מודעת לעובדה הכואבת שהבעיה אצלי ושאולי יום אחד מישהו ירים את הכפפה ויתקן אותי.

ואני עומדת מולך, מבינה הבוקר את המניעים, את ההתעלמות ואת חוסר התגובה. 

אותך כבר הבנתי מזמן.

כבויה. 

זו ההרגשה הכללית עכשיו.

לא חושך, לא אור זועק

רק אפלולית עכורה ואפורה.

אין לי מטאפורות מדהימות

הלשון שלי רכה וחלקה

מחוסרת זימה.

הביטחון העצמי שלי כבר לא מזהה את עצמו

והאגו מתהפך בקברו.

ככה רצית אותי?

חשופה, ערומה, נטולת פוזה

אבל גם חפה מכל ענין מסעיר או מרגש.

מרוקנת, משעממת, מתה.

הקשת שלי איבדה את צבעיה

ואתה,

אתה מכיר את מתג ההפעלה שלי

ואפילו אתה לא טורח.

החדר הלבן הקטן כמעט ערום מרהיטים, ספה קטנה בריפוד קשה נשענת על אחד הקירות, רוח קרה מנשבת מחריץ החלון הפתוח, פורעת לי שערות, גורמת לצמרמורות במורד הגב.
אני מרגישה איך מבעד לבד הדק של החזיה הפטמות שלי נכנעות למספר הקטן של המעלות ומזדקרות בחוצפה לא ראויה.

ואז הוא נכנס, פוסע בצעד בטוח עם החלוק הלבן שלו, ביד ימין הוא מחזיק משהו, אני מנסה לא להביט בו, מנסה לדחות את רוע הגזירה.
אני פה מרצוני החופשי, נהגתי עד כאן, אפילו הרדיו באוטו זימר שירי שבת, חניתי ועליתי במעלית. אף אחד לא הכריח, באמת, רצון חופשי. גם לבשתי את השמלה השחורה הקטנה, כפות הרגליים שלי כבולות בנעלי עקב חדות, לרוץ זו לא אפשרות.
אבל אני לא בטוחה עכשיו, הלוואי שיכולתי להיעלם, או לפחות להפוך לבלתי נראית.
הוא מתקרב, אני הרי היחידה בחדר, ברור שהוא הגיע בשבילי, אני עדיין לא מעיזה להישיר מבט אליו, לא רוצה לראות מה הכין עבורי.
הוא עומד מולי, העיניים שלי קבועות על הרצפה הלבנה, אני מרגישה את הנוכחות שלו מסביבי, יכולה להרגיש את הפחד העמוק משתלט לאט לאט על כל תא אצלי במוח, עכשיו אני מבינה שהוא מחזיק תיק עבה ביד, הוא מניח את התיק על המקום הפנוי לידי ומתחיל לדבר.

אני ידועה כאחת שבורחת.
מתעבת שיגרה, לא מחבבת מניפולציות, מחברת את הכנפיים הצחורות שלי ונוסקת.
ממתינה לראות היכן אנחת.
בעיקרון נמלטת על נפשי מכל מה שמחבר אותי, כל מה שקושר ידיים ורגליים ומונע ממני ללכת בחופשיות.
ניסיונות לעטוף אותי יוכתרו ככשלון מוחלט.
גם עטיפת זהב נוצצת ביהלומי אהבה היא עדיין חומה, ואני הקטנה לא מצליחה לראות מעבר לקירות החוסמים והנצנוץ מסנוור את הכחול שבעיניים.
אז אני בורחת.
הפעם ברחתי ממה שנקרא על ידי חזאים משועממים: "סופה", השארתי אותה מאחורי בהחלטה של רגע ועפתי למקום חם יותר, רווי באדי אלכוהול וצחוק של חברים טובים.

רק ממך לא הצלחתי לברוח.
רק אליך אני מבקשת לחזור.

אני חולה.
אני כותבת לו במילים קטנות, באותיות יבשות, בלי סימני הקריאה הקופצניים שאני כל כך אוהבת. כמו מגישת חדשות שמעפעפת בריסייה מעל המהירות המותרת, מקריאה את המילים היבשות.
חולה.
החזה שלי בוער, העיניים מבריקות, כל תזוזה מעבירה זיק של כאב מהמוח לאיברים, כל נגיעה בעור מחדדת את הסיכות הקטנות שדוקרות אותי.
חולה.
לא מחפשת אמפטיה, מתעבת רחמים עצמיים, יודעת שגילויי חיבה יהיו מוגזמים עכשיו.
תקעתי את עצמי מתחת לברז המים הרותחים במקלחת כדי לחמם את הגוף מבחוץ ושתיתי תה ששרף לי את הלשון כדי להתחמם מבפנים.
רק החור הזה שפעור אצלי בשיפולי הבטן נותר קר, עזוב ואומלל, אבל זה כבר חומר לפוסט אחר.
עכשיו אני מתמקדת בניסיונות בליעה של כדור אנטיביוטיקה 9 מ"מ, כמה דקסמולים וסטרפסילס לימון אחד.
בתקווה שאחרי כל הארסנל הזה אני אצליח להתעורר בבוקר.

בד תשמרי למשרד
(גילוי נאות - כותרת שלו)

בוקר, שבת, יום מנוחה? לא לדעתו.
טעית? תשלמי. תצלמי
(מדי פעם יוצאים לו חרוזים)
אז הפכתי את חדר השינה לסטודיו, אביזרים, שמיכות פרווה, ובעיקר כיכבו שם חלקי גוף שלי, מציצים מבין הבדים.
את הבדים תשמרי למקום אחר, הוא עונה כמעט מיד, תגישי לי אותך נטו.
אני נאנחת אנחה מוסווית היטב, מסירה מעלי עכבות, חששות, מורידה בעיקר את חומת הנבוכות והבושה, ניצבת מול המצלמה בראש מורם, זו אני, זה מה שיש, את זה דרשת ואת זה תקבל.
מצלמת שוב ושוב, לא בוחנת את התמונות, שולחת אליו, בלי סינון, בלי פילטר, בלי הסוואות.
המפלצת דורשת את נתח הבשר שלה, גלוי, חשוף ובצבעים טבעיים, היא רעבה והציפורניים שלה נשלפות, אין הגנות.
אבל מה קורה עכשיו? הרעב האינסופי הזה מדבק, עכשיו אני זו שתאבה להשביע את רצונו, הגוף שלי בוער מתאווה, אני מכניסה את עצמי למקלחת, מניחה למים לשטוף מעלי שאריות של אבני חומה מתפוררות, מתעלסת עם בועות הסבון שמתעקשות ללטף לי את הפטמות הזקורות, מצלמת.
אומנותי מדי, הוא קובע, חורים כלבה, חורים!
היאוש שולח אותות מצוקה, אבל הזיקוקים שמתחילים את דרכם בין הירכיים שלי חזקים יותר, אני כורעת על רצפת המקלחת, נכנעת לציווי, אין יותר בושה, אין יותר לחיים בוערות מסומק, יש אותי, בדיוק בזוויות שהוא אוהב.
את מתקדמת, הוא רושף, עוד!
בטיפות שזולגות לי מהשיער לאורך עמוד השידרה אני כורעת על ברכיים, מניפה תחת באויר ונשענת על גב המיטה, המצלמה יורה מטח של תמונות שמגיעות אליו כמעט מיידית.
השליפה לא מאחרת לבוא, תסבירי לי, הוא שואג, את החושך בתמונות!
זהו, אני מתמוטטת לתוך ערימת הכריות, דמעות בזוויות העיניים, באצבעות רועדות אני מבקשת "צלם אותי אתה, בבקשה"
מרגישה את המתח באויר, הרבה זמן עובר עד שהוא מתרצה, מצא חן בעיניו הרעיון.
אני אצלם, וזה יהיה בוטה. ככה הוא אומר.

הייתי מולו באופן הכי חשוף שיש, ניצבתי לפניו בתנוחות שאף עין של גבר אחר לא שזפה מעולם, ביצעתי הנחיות שלו, פקודות שאף אחד לא העז להנחית עלי, הנפש שלי התפשטה למולו עד השלד, בוטה הוא אומר? אני מרימה ראש, לא מעיזה עדיין להסתכל לו בעיניים ואומרת: כרצונך.

קיבלתי משימה: שכתוב.
כתבתי פוסט. ארוך. קרעתי אותו בציפורניים מטופחות ממעקי קרביי וכמו ב 99 אחוז מהפוסטים שלי הגשתי אותו אליו, לאישורו.
הוא לא אהב.
תשכתבי.
איך כותבים מחדש אירועים שקרו במציאות?
איך ממלאים אחר רצונה של המפלצת שנתתי את גורלי בידיה?
ברור לי שהמשימה הזו תעלה לי בכמה לילות ללא שינה, בדמעות רחמים עצמיים וגם בזעם שיעלה ויעלה עד שיגלוש ויכבה את האש.
ממילא אני פה רק בשבילו, ממילא אני כותבת רק עבורו.
והוא יקבל את מה שדרש.
ברור.