pointless end.

קוראת מעט,

מבינה שהחששות והחשדות פגשו את המציאות.

הכל מדופס שחור על גבי לבן,

ה"לשדר עסקים כרגיל", עובד.

אבל מבפנים כמו לבה רותחת שהייתי שמחה לשפוך אותה במקום המיועד 

הכי בא לי לקחת פלאקט שחור ולכתוב באותיות  גדולות אדומות ומדממות:

"כאן עובדים רוצחים"

כמות הכעס, האכזבה, הכישלון, הבדידות,

הדמעות ממקום של  הגלגל שאי אפשר לגלגל אחורה

המקום של חוסר הגינות וחלל ענק.

של חוסר פורקן.