דטרמיניזם

הרבה פעמים נשאלת השאלה על ידי נשלטים הם ה"שולט" והאדם הם אחד?! 

או שמה, יש הפרדה בין הפרסונה (שולט) לבין האדם. 

לנשלט/ת -

מה היה קורה לדעתכם נשלטים/ת אם אותו אדם ששולט בכם היה מתגלה כשונה מהפרסונה של אותו "שולט" שחשבתם שהוא? .... 

כמה זה היה פוגע באותו דימו של אותו שולט, והאם הייתם מרגישים נוח להמשיך להתמסר לאותו שולט באותה מידה כבעבר..? 

לשולט/ת - 

האם אתה מסוגל לשמור על פרסונה שאינה הולמת אם האדם שאתה, או אפילו לפעול בכיוונים מנוגדים ( להציג את עצמך כאדם מוחצן כאשר בפועל אתה מופנם וכו'). ?

לדעתי, על השאלות האלו יקום ויפול דבר.. 

"פער הציפיות" - מונח שמוכר לכולנו בחיי היום יום, כולם מכירים אותו כולם מושפעים ממנו והרבה פעמים אנחנו שוכחים שגם ביחסים של שליטה הכלל הזה חל.. 

פער הציפיות הוא הדבר שיוצר הרבה פעמים אכזבה תסכול תחושה של הצלחה והגשמה עצמית.. 

דוגמה (במקום העבודה)-

אם אני מעריך את עצמי ברמה מסוימת כנראה שאני אשאף לקבל שכר שמשקף את רמת הערכה העצמית שלי. 

אני חושב שפער הציפיות זה אחד הכי חשובים שצריכים לקחת בחשבון בהיכרות בין נשלט/ת לשולט/ת 

ובעיקר, בין שולט לעצמו... 

קווי מחשבה  (לשולט/ת)-

1. אילו איכויות אני מביא לדינמיקה? 

2. איך אני מתעל את הידע שלי בחיים לעולם השליטה?

3. איך אני דואג לא לייצר רושם שלא תואם את היכולת שלי?

4. על מה אני צריך לעבוד ולחזק כדי להתפתח? 

5. איך אני בונה מהלך שבו אני הופך להיות מוביל ומשמעותי אל מול הצד השני..

ושוב כמו תמיד מפתיע איך כאשר אנחנו מפתחים את הכישורים שלנו בתחום השליטה, אנחנו מפתחים את עצמו ואת היכולות שלנו בחיים בכלל.

#מקבץ_לימודי

למה זה כל כך חשוב לנו להראות כנורמליים בעיניי אחרים ?!

הרי המילה נורמלי הנה שיקוף המשמש בדיבור היומיומי לתיאור "ממוצע" (בעצם התנהגות ממוצעת) 

אני יכול לומר, שאף פעם לא הייתה לי שאיפה להיות ממוצע בשום תחום בחיים, לא בהשכלתי ולא ביכולת השתכרותי וכו'.

ככל שידוע לי, גם על אף אחד מחברי לא היה שואף להיות ממוצע, בשום תחום.

והנה הרצון להיות ממוצע, הופך יותר ויותר להיות משאלת לב של רבים. 

אני חושב שכל הצורך הלא טבעי הזה נולד מתהליך שמכונה בתחום הסוציולוגיה הבניה חברתית. 

הבניה חברתית מתייחסת לתהליכים שבאמצעותם מפרש הציבור דרך צינורות ההשפעה (בעבר מוסדות הדת, היום המנהיגים והמדיה) אירועים, אנשים, ערכים ורעיונות ומקנה להם ערך ועדיפות.

ואולי, בעולם אחר ... לעסוק בתחום השליטה היה שבשגרה ממוצע (נורמלי) ביותר ומי שאינו היה עוסק בזה היה נתפס כמוזר. 

העניין בנורמליות, זה נזילות המונח ראו לדוגמה: חירות הגוף לעבדים בארצות הברית, שיווין מגדרי וכו'

כלום ושום דבר
המילה כלום והצירוף שום דבר מציינים בתודעתנו 'אַיִן' ו'אפס'.

לפיכך יש התוהים אם בניסוחים כגון 'לא אכלתי כלום', 'לא ביקשנו שום דבר' אין שלילה כפולה ומיותרת.

למעשה גם כלום וגם שום דבר – שאותם ירשנו מלשון חז"ל – אין בהם שלילה כלל. 

כלום פירושו 'דבר מה', 'משהו מזערי'. על גיזרונה של המילה הועלו השערות שונות. למשל יש הסוברים שמדובר בגלגול של הצירוף 'כָּל מְאוּם' או של הצירוף 'כָּל מָה'.

יש הדוחים את כל ההשערות שניתנו עד כה, וגיזרונה של כלום נותר אפוא עלום.

המילה שום שבצירוף שום דבר היא למעשה צורה אחרת של המילה שֵׁם. היא מוכרת בימינו גם בצירופים על שום, בשום אופן ובמילת הסיבה משום (אבל לתכלית: לְשֵׁם). הצורה שום משמשת בספרות חז"ל בהשפעת הארמית. בצירופים דוגמת שום דבר, שום אדם המילה שום (=שֵׁם) משמשת במשמעות 'כלשהו', 'איזשהו'. 

כבר בספרות חז"ל המילה כלום וצירופים דוגמת שום דבר משמשים בעיקר בהקשרים שיש בהם שלילה. למשל: "שלא חיסר בעולמו כלום" (ברכת האילנות), "אין בכך כלום" (משנה דמאי א, ד), "ואין מכיר שום אדם" (תוספתא דמאי ה, ד), "שלא היה בהם שום דופי" (בבלי שבת קמו ע"א). עם זאת אפשר למצוא זעיר שם זעיר שם גם שימושים אחרים. למשל: "שמא עשה כלום" (משנה נזיר ה, ג), "הנהנה כלום מן העולם" (ירושלמי ברכות ו:א, ט ע"ד). בימינו המבנים החיוביים נדירים עוד יותר, וברגיל ביטויים אלו משמשים במבני שלילה בלבד.

השימוש הרווח בביטויים כלום ושום דבר בהקשרים שליליים הוליד שימוש בהם לשלילה גם בהשמטת מילת השלילה: 'כלום', 'שום דבר' ואף 'שום כלום' במקום 'לא כלום' ו'לא שום דבר'. כך למשל בביטוי הרווח 'הכול או כלום' המשמש לצד 'הכול או לא כלום' באותה משמעות. השימוש בביטויים אלו לשלילה רווח בעיקר בדו־שיח במתן תשובה על שאלה, כגון 'מה אכלת? – שום דבר', 'מה עשיתם שם? – כלום'.

אין פלא אפוא כי ביטויים אלו נתפסים בתודעתם של רבים כמציינים שלילה מיסודם.

במקרא מובע אותו עניין במילה מְאוּמָה (ההגייה במלעיל). למשל: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה" (בראשית כב, יב), "וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ" (שופטים יד, ו). כמו המילים כלום ושום גם המילה מאומה מציינת ביסודה 'משהו', 'דבר מה', וכמותן היא משמשת במשפטי שלילה ונתפסת כמציינת שלילה.

אם כך, בין הכלום לשום דבר, שוכנת האמת... 

אנחנו יוצקים את הערכי העולם שלנו לתוך תבניות של מילים,

פני התקופה משנים את ההקשרים,

אנו משתנים בהתאם לאותם תבניות שהגדרנו זה מכבר... 

אנחנו לא אנשים של עקרונות (אמת) אלא רק שבויים בתבניות שבנינו לעצמנו. 

אנשים תמיד אוהבים לראות את עצמים כאינדיבידואלים, פורצי דרך, בעלי חירות מחשבתית מוחלטת שלא מושפעת מהסביבה.

לדעתי גישה זו אינה נכונה. 

אולי בעצם כל קיום האנושות עד היום והאבולוציה של המין האנושי נשענת על התארגנות בקבוצות אשר מאפיינות אותנו כחלק מ- לאום/דת/אנג'נדה וכו'.

בהתנהלות החברתית שלנו אנחנו הרבה יותר דומים ללהקת זאבים,

ללהקת הזאבים יש שבע דרגות, זו חברה אשר מאורגנת בצורה מצוינת, שבה כל אחד מבין את הזכויות והחובות שלו.

הניהול לא מתבצע בכוחנית, הכול מאורגן בצורה מדויקת, אף אחד לא מחזיק אף אחד, ומאיזושהי סיבה כולם בוחרים בקיום משותף.

הגדרת הדרגות החברתיות בלהקה כמעט ולא קשורה למין ולגיל מבוגר. 

מנהיג – זו הדרגה החברתית הגבוהה ביותר. הוא נושא באחריות על כל הלהקה. המנהיג מחליט החלטות לגבי הלינה, הצייד, ההגנה, הוא מארגן את כולם וקובע את הדרגות בלהקה.

עדיפות לגבי המזון שיש לו, הוא משתמש לפי שיקול דעתו. לדוגמה, נותן את החלק שלו לגורים אם חסר מזון. המטרה שלו לדאוג לכולם, והגורים הם העתיד של הלהקה.

אם מנהיג רעב ואינו מסוגל לנהל את הלהקה, אז כולם יהיו בסכנה, לכן הזכות המועדפת שלו למזון אינה שנויה במחלוקת.

מעניין שלמנהיג עצמו אין זכות הגנה, הרי ברגעי סכנה רק הוא מחליט החלטות אחראיות, ושאר חברי הלהקה רק מבצעים את פקודותיו.

לוחם – בדרגה הזאת יכולים להיות זאבים משני המינים. אם זאת נקבה, אז היא לא אמורה להיות עסוקה בחינוך הצאצאים.

הלוחמים הם הצוות של המנהיג, המספק הגנה ומזון ללהקה. 

לוחם בכיר – הוא מארגן את הצייד ואת ההגנה, הוא מועמד לתפקיד המנהיג במקרה של מוות שלו או אי יכולת לנהל את הלהקה.

אימא – זאבה בכירה שיש לה ניסיון בחינוך הגורים. את תפקידה כאימא היא יכולה לבצע כלפי ילדיה, וגם כלפי הילדים של אימהות פחות מנוסות. הולדת צאצאים אינה מגדירה בצורה אוטומטית את הזאבה בדרגת האימא. כמו בכל דרגה, כאן דרושה התפתחות מנטלית מסוימת, יכולת להחליט החלטות הנחוצות לחיים.

אימא בכירה – בעת הצורך יכולה לתפוס את מקומו של המנהיג. אף פעם לא נמצאת בתחרות עם הלוחם הבכיר. את הדרגה הפנויה תופס מי שהכי ראוי, ומסוגל לנהל את הלהקה. 

חונך – חונך את הזאבים והזאבות הצעירים, שאינם מועמדים לדרגת הלוחם, הדור הצעיר שגדל. הם נמצאים תחת חסותן של האימהות, מבצעים את ההוראות שלהן, ומקבלים ניסיון בחינוך ולימוד של הגורים הגדלים. 

דוד – זה גבר בוגר, שאין לו משפחה משלו והא עוזר לגדל ילדים.

מאותת – מתריע בפני הלהקה על סכנות. את ההחלטות מקבלים חברי הלהקה האחרים.

גור – זו דרגה שישית, אין לו שום אחריות חוץ מלהקשיב למבוגרים, אך מקבל זכות מועדפת למזון והגנה.

נכה – לא באמת נכה, אלא פשוט זאב זקן שמקבל זכות למזון והגנה. הזאבים דואגים לזקנים שלהם

בהרבה מובנים אני רואה את המעגלים החברתיים של הרבה אנשים נבנים בקרוב למודל זה. 

אולי פה בעצם נעוץ יצר השליטה הכל כך טבעי? 

כמה פעמים אמרתם את המשפט

אם הייתי יודע אז את מה שאני יודע היום הייתי עושה את זה אחרת...

זה אולי אחד המשפטים היותר נפוצים, לדעתי אפשר ליישם את המשפט הזה בכל רגע נתון.

שחררו את הראש, ותטוסו לעתיד, 5 שנים מהיום. 

דמיינו את נתיב ההתפתחות האישית שלכם: עבודה, זוגיות, בריאות, בכל תחום שתבחרו.

נו, אוהבים את מה שאתם רואים ?...

לא אוהבים, מעולה. זה בדיוק הזמן לשנות. 

מה הייתם עושים היום כדי שעוד 5 שנים לא תראו את מה שראיתם כרגע, שינוי מקום עבודה, שינוי דינמיקה בזוגיות, תחום הבריאות ?...

זה מדהים כמה התודעה שלנו נזילה אנחנו חיים את העתיד בתוך הווה. 

ואנחנו יכולים בעזרת העתיד להשפיע על העבר, שבעצם הוא, הווה מתמשך..

קו מחשבה מעניין.

בבית הספר שלמדתי בו (שנות ה- 90 הטיפוסיות) היה נהוג להגיש חיבור למורה ללשון.

הכלל היה כאשר יש 3 שגיאות כתיב בעמוד נדרש לכתוב את העמוד מחדש.

מקרה אחד זכור לי טוב, תלמידה לכיתה הגישה את החיבור למורה, בבדיקה זריזה המורה ציין בפניה כי יש לה 5 שגיאות בעמוד הראשון.

התלמידה נתבקשה לחזור למקומה ולשכתב מחדש את החיבור בדייקנות גבוהה יותר.

היא הביטה בי, נאנחה וחזרה לשולחנה (כן, גם היא הייתה מהתלמידים הנכשלים של הכיתה, כאלה שקיבלו חותמת לקויות למידה - ADHD)

ראיתי אותה מתאמצת ומשקיעה בעת השכתוב, לאחר זמן מה חזרה למורה הפעם היו בחיבור 7 שגיאות והכתב היה מסורבל יותר מבפעם הראשונה.

המורה שלח אותה שוב חזרה למקומה לשכתב מחדש את החיבור, בציפה לדייקנות גבוהה אף יותר.

היא הביטה בי נאנחה אנחה כבדה מקודמתה. 

וחזרה לשולחה.

כשהגיע השכתוב ה-3 הוא היה גרוע מהשני ובשגיאות רבות יותר.

בשלב זה שאלתי את עצמי שאלה שהמורה היה צריך לשאול את עצמו זה מכבר.

להן מנסים אנו להגיע, והאם לשם אנו מגיעים לשמה ?

זו שאלה מהותית, כמו במצבים אחרים בחיים, כן גם בבית הספר המורים נלכדים בקלות באותה מלכודת : 

האמצעי הופך למטרה בפני עצמה.

אני רואה התנהלות זו שגורה בפי רבים עוד בחייהם הבו(ג)רים, לא פעם מנסים להשיג מטרות בדרכים לא נכונות...

רוב הילדים בבית הספר נכשלים...

לחלק לא קטן הכישלון הוא מוחלט.

רבים נכשלים למעשה, אם כי לא נכשלו באופן פורמלי. הם מסיימים את הלימודים "בהצלחה" רק מכיוון שהחליטו להעביר אותם.

מדוע הם נכשלים ?

ככל הנראה חלקם מפחדים, משועממים ומבולבלים.

אך רובם פוחדים בעיקר מכישלון, מכך שיאכזבו את המבוגרים אשר אחראים עליהם.

אותם מבוגרים שתקוותיהם וציפיותיהם מוגזמות ותלויות מעל לראשי הילדים כענן שחור.

אז איך הפחד מכישלון בילדות ואסטרטגית התמודדות שלנו משפיעה עלינו בצורה ישירה בחיינו הבוגרים?

2 דוגמאות לאסטרטגיות מובהקות שילדים שחוו כישלונות אימצו לעצמם :

א. הרבה תלמידים שחשים כישלון ולא יודעים איך להתמודד איתו, מה שכן הם למדו שהמורים נוטים לשאול את התלמידים עם הפנים המובכות בכיתה, מתוך הנחה שאותם תלמידים לא יודעים את חומר הלימוד. לפיכך ישנם תלמידים שיאמצו חזות של ביטחון (עצמי) מופגן כדי למנוע אפשרות לפניה אליהם. 

ב. ניחוש תוך כדי הסתכלות -  הרבה ילדים שנשאלו שאלות בכיתה (והיו מסוג התלמידים הנכשלים) ניסו לנחש את התשובה הנכונה תוך כדי קריאה המבט שפת הגוף וקבלת "אישורים" מהמורה תוך שאלת שאלות עקיפות.

זה מאוד מעניין איך השנים הראשונות שלנו כילדים במסגרת לימודית מעצבים את ההתנהלות היום יומית שלנו במישורים רבים שמשפיעים עלינו ברמה הרגשית.

"אסטרטגיות הימנעות מכישלון", השתכללו עם השנים והפכו אותנו לחסומים להתמודדויות עם קשים, לא פעם הדבר גורר קושי במקומות חדשים, יצירת קשרים חברתיים ראשונים וכו.

בהרבה מובנים שליטה יכולה להיות חשיפה איטית - טיפול בדפוסי התנהגות ישנים (כמעט אוטומטים) לעזור לקלף שכבות ולעשות אוטוסוגסטיה חיובית לחוויות כישלון שמלוות (מנהלות) אותנו עוד מהילדות.. 

אחרי הרבה פניות מצד אנשים שביקשו המלצות על מוזיקה 

מצ''ב מספר סטים של טכנו שיעשו את העבודה יופי (כיסוי עיניים לנשלט/ת רק ישפרו את זה)?

סטים של מיטב הרזדנטים מהמועדון מספר 1 בעולם  "Berghain" 

ישנו עוד אדם שרציתי לדבר עליו אבל שכחתי את שמו שכחתי את מראהו.

אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים. שהיה במרחק של גוף אדם מפני האדמה.

שקרב ורחק. שהלילה כסה עליו והיום האיר אותו ודברים מעין אילו.

זהו האדם המדויק ביותר שאנו זוכרים. ועל כן אנחנו מתגעגעים אליו 

כל הימים ומפני שאיננו זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר.

האדם הזה הולך אתנו לכל מקום ואלמלא הוא היינו מתים משברון לב.

ואם הדברים האלה נדמים למשהו כהתחכמות שיבחן את עצמו.

האדם הזה הוא הגבורו של ספר חיינו, שאנו כותבים דקה דקה, שעה שעה.

אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.

החלק העצוב ביותר בכמיהה לאושר הוא, כי עמוק בפנים אתם יודעים שבשלב זה אינכם מסוגלים לחוות אותו (לשאת אותו לאורך זמן).

הנאה קיימת בכל הרמות : נפשית (הרוחנית), הגופנית, הרגשית והמנטלית.

אולם, הנאה נפשית אשר מנותקת מהתפקוד היומיומי היא אשליה. 

לכן, אנו נדרשים ללמוד לשאת את מצב האושר,

הדרך היחידה לכך היא קבלה, לקבל את כל מה שחבוי במעמקי הנפש כעת :

כאב, קטנוניות, רשעות, שנאה, סבל, אשמה, פחד וחרדה. 

על כל אלה יש להתעלות.

זה הצעד הראשון לאושר...