מעבר להרי החושך

כתבתי לכם שלגבר שעושה באישה כרצונו, אני יכולה להאמין. פשוט כי זה פראי וייצרי וככה זה בטבע. זה אפילו לא לגמרי בשליטתו. זאת אומרת הוא יכול לשלוט במעשה. גם במחשבות הוא יכול... אבל זאת עבודה קשה. 
לכן משהו בגבר שעושה בה כרצונו נראה לי תמיד די אמין. אולי לא יציב, אבל אמין. 

לאישה לעומת הגבר, יש עוד יצר פראי. גם לה יש יצר מיני. ועוד איזה... וגם לה לא קל לשלוט בו. אבל לאישה, כמו לכל הנקבות בטבע יש גם יצר להגן על הצאצאים שלה. 

מישהי פעם ניסתה להתגבר על היצר הזה? מישהי פעם בכלל ראתה סיבה לעשות את הבלתי אפשרי הזה?!?!? (בבקשה תשאירו את הדיונים על ברית מילה וחיסונים בצד. אני מקווה שמי שעושה את זה מאמינה שזה לטובת הילד ולא נגדו)

על היצר הזה הוכרחתי להתגבר. ולמשך המון זמן. כל פעם לכמה שעות. 
והמון פעמים. 
אתם יודעים, משפחה וזה. הסבא חייב לראות את הנכדה. 
אז מה אם היא צורחת כל פעם שהוא נוגע בה. אז מה אם לא אכפת לו ממה שהרופא אמר. אז מה אם אשתו אמרה לו שהוא מכאיב לתינוקת ושיפסיק כבר.

הוא רוצה לשחק עם הנכדה היחידה שלו. אז מה אם היא סובלת. הוא יקנה לה שוקולד כשהיא תגדל. היא לא תזכור... 

אז אני זוכרת. 

וכשאני מנסה להבין מה נדפק אצלי ולמה, אני מגיעה שוב לרגע הזה. את האינסטינקט הכי פראי שלי כבשתי.

פלא שנשארתי אבק אדם? 

כתבתי שאני לא מצליחה לסמוך. לא מצליחה להאמין. אולי זה קשור גם למשהו הטבעי הזה שהחרבתי במו ידי (ובעידוד המשפחה כולה. משני הצדדים) אולי זה קשור לזה שאני כבר לא יכולה להאמין לעצמי. כי את הבסיס הכי פראי וטבעי איבדתי...

נכון?

עוד מעט אני אחזור לדברים הרגילים שלי. אבל אני צריכה קצת לחפור לי בפנים בינתיים. היו סבלניים. אתם יותר ממוזמנים לדלג על הפוסטים הארוכים והחופרים. הם בשבילי בעיקר. ובשביל מי שאולי אי פעם ינסה להבין. אולי יום אחד גם אני אצליח...

יש פה אנשימים כאלה מקסימים. 

וקיבלתי מחזור כצפוי. ובעלי כמובן לא מחבק אותי ברגעי שבר שכאלה. כי ככה זה אצלנו. גם בלי להבין למה.

ואמנם אין כמו חיבוק פיזי חזק ומועך לגמרי, אבל... 

גם חיבוק וירטואלי זה הרבה יותר מכלום. וזה מחמם את הלב.

רק שכולם בלי יוצא מן הכלל שכחו לספר לי אם טוב להם, או אם הם עושים משהו למען זה. 

לי יש כל כך הרבה ג'יפה בפנים, ואם תמשיכו לקרוא אותי אתם תזדקקו לזה. 

אז תעשו לי טובה, גם אם תקראו את הכל, תמשיכו לרצות ולהאמין שמגיע לכם טוב? תעשו משהו כדי לקדם את זה?

פשוט לדעת שלאנשים מסביבי טוב לפעמים עוזר לי לישון יותר בשקט. 

שמרו על עצמכם. 

שאני לא אכנס לערוך את הפוסט הקודם, כי אני תמיד אשכח אנשים נפלאים ואני לא אצא מזה אף פעם... 

אבל רורן הספים לי את החלומות. אז לא היתה לי ברירה... 

וגם הבטחתי לעצמי שאני לא אכנס לפה איזה יום יומיים, עד שארגע קצת. אבל אנשים פה נפלאים... רק שכחתם להרגיע אותי שטוב לכם, או שאתם לפחות פועלים במרץ לכיוון הזה. 

בטח מחר אני אגיב יותר. אולי שפוי יותר. אולי פחות. 

זהו. אני בעז"ה חוזרת לישון. פשוט הבלוג של רורן הספים לי את החלומות, ומטפורה את המציאות. 

אתם אנשים יקרים אתם. לילה זך. 

לפעמים אני רוצה לדעת מי העיז לקחת את הנשמה היפיפיה הזאת על הידיים. את מתמחה. כי ברור שמישהו צריך לקחת. אבל הוא צריך להיות כל כך חזק, וטוב ואמיץ.

לפעמים אני רק רוצה לוודא שהוא אכן כזה.
שניה אחר כך אני בטוחה שהוא כזה, ורק רוצה ללמוד.
ולמשך שתי שניות נוספות אני מקנאה.
קודם בו. ואחר כך בה. ואז בשניהם.

יש להם חיים, והם גדושים ועמוסים ומלאים. ואני רק מתחפשת לאדם עסוק. מתחפרת בצל של עצמי. כאילו שזה ייתן לי משהו בחיים. כאילו שזה ייתן משהו למישהו.

ואז אני כבר לא מקנאה.
יודעת שחיים כאלה היו גדולים עלי.
שמזמן הייתי נגמרת.
שגם ככה אני כמעט. וזה משתק אותי.

ואז לעוד שבריר של שניה אני כמעט ובוכה.
וזה כל מה שרציתי.
אבל אז זה עובר.

כתבתי הרבה היום.
בטח זה כי אני מתחילה את הפסיכוזה של תחילת מחזור. או אולי פסיכוזה אחרת?
כרגע בא לי לחבק את כל העולם, את המתמחה, את הדב, את האיש עם הפנים האדומות, את שדה, את האחות של החבר המוזר, את שר ברוח, ותמונה ועוקד, ואדון שיודע ואת הברווז, ואת איזי טריפ. ויעלת. ומבוזבז והאנוי היקר ושרקייה, וסכיזי ואשליית האפס ונימפוניה ו... והבת שלי עוד רגע פה אז אני אפסיק כאן. את כל האנשים האמיתיים פה בכלוב הייתי רוצה לחבק, ואז לוודא שהם מונחים במקום נכון ושטוב ונעים להם. שהם מסופקים ורגועים.

ואולי אז הייתי בוכה או נחה בשקט?

לפעמים אני נהנית להיות קטנה וטיפשה.

הבעיה היא שעם כל הטעויות והשטויות שאני עושה, אני יוצאת גם מגושמת. 

פיל בחנות חרסינה.

וזה בכלל לא קשור לגודל פיזי. 

אני נהנית לקרוא פה. ונהנית להיות חלק. 

כי כשגבר משתמש באישה להנאתו, זה אמיתי. 

ואני אוהבת אמת.

וקשה לי להאמין.

משהו דפוק אצלי...

נראה לי שעליתי על משהו.

במוסד בו למדתי, היה קטע כזה עם אמון.

יש אמון, אין אמון, מבחני כבוד וכאלה. 

אבל שם רק שיחקנו באמון.

אולי אפשר לקרוא לזה לתרגל על יבש.

המדריך שהערצתי, זה שהיה לנו בכיתה ח'... עבד קשה כדי לגבש אותנו. או לפחות ככה זה הרגיש. מצאתי את עצמי לתקופה מסויימת חלק מחבורה שאני יכולה לסמוך בה על כל אחד ואחת בעיניים עצומות. רעות קוראים לזה? גיבוש? הוואי של קיבוץ? אחוות אחים? 

 זה היה סוג של אינטרס אישי של כל אחד ואחת מאיתנו שלכולם יהיה טוב. כי אם לחבר שלי לא טוב, אז גם לי לא. 

ככה פשוט וחלק כזה. תמים. 

עברנו הרבה מאז, וכמובן התפזרנו. אם כי עדיין, אם מישהו מהחבורה יבקש ממני עזרה, כנראה שאעשה מעל ומעבר כדי לעזור. 

אבל אף אחד לא ביקש.

ומה עכשיו?

לא יודעת איפה בדיוק בדרך, אבל האמון שלי בעולם אבד.

לא מאמינה שאוהבים אותי. לא מאמינה שרואים אותי עד הסוף. לא מאמינה שאני ראויה לאהבה. לא מאמינה שאפשר בכלל להבין אותי. 

אני לא סומכת. לא באמת.

אין לי אמון בעולם.

גם לא בבעלי. 

לא עד הסוף. 

אולי זה התחיל מפעם שבעלי לא ראה את המצוקה שלי.

אולי מהעובדה שהחבורה שהיינו קצת התפזרה. אולי כי המדריך עזב בסוף. 

אולי זה בכלל התחיל ביסודי כשאמא שלי דיברה עם המורה למרות שהבטיחה שלא.

ואפילו הפסיכולוגית שהלכתי אליה, ועשתה רושם טוב ממש, ואפילו הראתה כאילו היא מבינה קצת... גם היא שברה בסוף את האמון. (זאת שנתתי לה את המספר והבטיחה לא להתקשר והתקשרה)

וזה מעייף לחיות ככה.

ואני כבר מחפשת איזו כף יד גדולה לשים בה את כולי ולהרגיש בטוחה.

אבל זה די בלתי אפשרי עם ההרגשה הזאת שלא מרפה ממני. 

או שזאת אני שלא מרפה.

וכל פעם כשאני כן אני מגלה שזאת היתה טעות. 

אתם לא צריכים להגיב. רק רציתי להגדיר לי מחדש את הפלונטר שלי. לדייק אותו עוד קצת. כי אם לא פה, אז איפה כן... 

הסופ"ש הזה דווקא התחיל יחסית נקי וטהור כזה.

היה יום קצת עמוס בעבודה, אבל נהניתי ממש.

בערב יצאתי עם חברות, מצאתי את עצמי מכריזה באמצע רחוב עמק רפאים של חמישי בערב שאני שוביניסטית אז אני לא צריכה ספרים על העצמה נשית, ואף אחד לא התעלף.

יום שישי התחיל בפעילות בבית ספר של הגדולה...

כל התאוות והתשוקות שלי בסופ"ש הזה הסתכמו בעיקר בשוקולד חלב וגלידה. התגברתי חלקית ואכלתי שוקולד מריר.

והעיקר, לא חשבתי סקס/מין/חיי-אישות.

נכנסתי לרגע לכלוב כדי לוודא שמתמחה קטנה עדיין נשמעת מאושרת (אני יודעת שזה כבר גובל באובססיה, אבל אני לא מצליחה להפסיק לדאוג לה. חוצמיזה, קראתם אותה? היא כותבת מהמם! בטוחה שאם עוד לא התמכרתם גם אתם תתמכרו) עוד קצת שוקולד וזהו. בזה הסתכמו התשוקות והתאוות שלי לסופ"ש הזה.

או לפחות ככה חשבתי.

המרק שהכנתי לליל שבת היה מוצלח ממש. מרק עגבניות עם אורז.

הילדות הלכו לישון מאוחר, וכשהן סוף סוף נשמעו ישנות, הלכתי למיטה, קראתי קריאת שמע, ברכתי המפיל והתכוננתי ללילה מלא חלומות על מורות שמרוצות ממני ומצ'פרות אותי בשוקולד.

ואז הוא בא.

הזכיר משהו על עונג שבת.

כבר הייתי חצי ישנה וההכרה היתה כבר חצי מעורפלת.

מצאתי את עצמי שוכבת על הצד, בלי בגדים.

אמרתי לעצמי, זהו, זאת ההזדמנות שלך להיות אישה טובה באמת. או להיות חור. או איך שתרצי להגדיר את זה. תני לו, את ממש לא צריכה להנות מהעסק, או בכלל להיות נוכחת בו מלבד בגופך. את שלו. מה אכפת לך...

באמת שלא היה לי אכפת.

רציתי לישון כבר.

הבעיה היא שכנראה לו כן היה אכפת.

ספנקים ל אממממ... ישבן. זאת פרקטיקה די מוכרת.

אבל הוא החליט שהידיים שלו קרות מדי, ושאני לא שימושית כל כך כשאני על אוגמנטין 875 שני כדורים פעמיים ביום. (ניסיון מר משנה שעברה. תודה ששאלתם)

הרגליים שלו היו כל הערב בתוך המכנסיים, כך שהבירכיים היו די חמות. אז הוא התחיל לבעוט בי בישבן בעזרת הבירכיים שלו.

לעזאזל.

זה העיר אותי.

וחירמן אותי אותי כמו שכבר לא האמנתי שאפשר. בטח לא בסופ"ש הזה, שכל תאוותיו היו שוקולד.

בסוף מצאתי את עצמי מתחננת שיחדור כבר ואותו אומר שעוד לא ועוד לא... עד שכמעט התפוצצתי.

כנראה שמתישהו שנינו קרסנו ונרדמנו. כי אחרי זמן לא ידוע מצאתי את עצמי שוחה במיץ של שנינו מתעוררת לקול בכי של הבובה הקטנה שלי. כמו מסוממת מצאתי איזה חלוק והלכתי לכסות אותה חזרה. שלא יהיה לה קר. 

 
אחר כך כבר היה קשה להירדם והראש שלי כבר לא היה בבית ספר ושוקולד, אבל הוא ישן שנת ישרים, והשאיר אותי לפנטז עליו עד שאצליח להירדם.

במקרה הזה נראה לי שגם על פי ההלכה כנראה מותר לי.

סופ"ש טהור, כבר אמרתי?

והפעם חבורה של ילדות בכיתה א עושות יומולדת אצלנו בבית. 

זהו.

אני חיה.

עדיין.

החיוך של הבת שלי היה שווה את הכל.

רק חבל שהיא בכתה כל הדרך למקלחת כי היא רצתה לקשט איזו מחברת או משהו כזה.

(טענה שאלו שיעורי בית. זה נגמר רק כשהיא התקשרה למורה)

קשים חייה של אמא של שולטת. 

אבל לאט לאט היא לומדת איך לשלוט. וזה נהדר!

לילה זך!