ילד כותב בתוך דלי

יום אחד אני ונועם, חברי לספסל הלימודים ביסודי, פתחנו סוכנות בילוש.

אלה היו ימים של הורים עובדים וילדים עצמאיים, הורים נחים וילדים מסתובבים ברחובות חסרי אמצעי קשר אלקטרוניים, הורים צועקים מהחלון בשבע בערב וילדים מצייתים ועולים הביתה.

אני לא זוכר של מי היה הרעיון לעקוב אחרי אנשים חשודים, אבל במבט לאחור נדמה שפשרה ראויה והגיונית תהיה שאני נמשכתי פשוט ל-"לעקוב" והוא כדי לתרץ את זה לעצמו בתירוץ שאני לא נזקקתי לו, הוסיף את ה-"חשודים".

הנה כי כן, קישקשנו לוגו על פיסות בריסטולים כדי להרגיש שיש לנו כרטיסי ביקור, הגינו שפת קוד סודית, והתהלכנו ברחובות אחרי פנסיונרים שרק ביקשו לחזור הביתה מהקניות, אבל כמובן שזה היה סיפור כיסוי כי למעשה הם מעבירים חבילות סודיות לדירות מסתור.

כך עברה תקופה מסויימת, עד שיום אחד אמא שלי צעקה לי מהמרפסת בדיוק כשתפסנו משהו באמת משמעותי - עקבנו אחרי משאית שמספר סוכנים גדולי גוף פרקו ממנה ארגזים חתומים וסחבו אותם במעלה חדר המדרגות של הבניין הסמוך לזה שהתגוררתי בו.

הבטחתי לנועם שאמשיך לעקוב אחרי העניין מקרוב, והלכנו איש איש לביתו ולחביתה שלו.

מקץ עוד פרוסת לחם וכמה ירקות, עת פרשתי להתקלח, הבחנתי דרך חלון חדר האמבטיה באותם ארגזים חשודים, הפעם כאשר זוג צעיר פותח אותם ומוציא מהם בגדים, ספרים, ועוד חפצים שהם סידרו בדירה שממול.

הבטחתי לעצמי להמשיך את המעקב כבר בבוקר, גם אם זה אומר שאאלץ לאחר לשיעור גאוגרפיה.

ואכן, ההבטחה השתלמה. שכן בשעה 7:45 לערך, כאשר כבר כמעט ויתרתי ויצאתי לדרכי, שמעתי קולות חשודים, ובזהירות הנחוצה, הצלחתי להבחין דרך החלון החצי פתוח של הדירה ממול במעשה אהבים נמרץ, מסעיר ולא משתמע לשתי פנים.

כמובן שאמרתי לנועם שגיליתי שהארגזים לא שייכים לשום פעילות ריגול, ושכדאי שנעבור לתיק הבא.

ואני חושב שעם כל החשדנות שהוא אהב לאמץ לעצמו, הוא לא הבין מדוע אני נוהג לאחר מדי פעם לשיעורים הראשונים.

לאורך שנות חלדי קיבלתי כל מיני מחמאות.

רובן היו תגובה למעשה קונקרטי זה או אחר שלי, כך שהן לא נחשבות באמת, וחלק גדול מהשאר היה לומר לי שאני "חמוד".

שגם זה לא מלהיב מעבר לגיל 11.

מכאן ההפתעה שעלתה בי כששמעתי מאחורי את הקול הנעים שאומר "אתה יפה ככה".

ה"ככה", יש לציין, היה אני בבגדים מהוהים, עומד יחף על קו המים, ומביט לאופק בעודי אוחז בכוס קרטון עם קפה שהספיק להתקרר כבר.

והדוברת - צעירה שמנמנה עם חזה אסוף ושיער פזור, ומכנסיים קצרים ראויים להערכה - כל מה שמעבר לגיל מסויים שכבר עברתי, הוא בגדר לראותם בלבד - ולרוב גם לראותם בדמיון בלבד.

ליהגנו קצת על היתרונות והחסרונות של הים, על היופי של הצדפים, על החד פעמיות של הגלים, ועל כל מה שאפשר ללהג באוטומט בזמן שהראש עסוק בלהבין מה קורה פה, וחמור מכך - מה יקרה.

עד שהיא החליטה לדמות את הגלים על הרגליים לעיסוי. ועוד עם קפה, היא אמרה, זה מושלם.

מה שהיה די נכון כאמירה כללית, ודי רחוק מהסיטואציה הקונקרטית, ולכן מספיק קינקי כדי להסעיר את הדמיון, ובו בזמן לשתק את השיחה.

אף אחת מאז לא התמסרה לעיסוי הרגליים שלי בעודי לוגם קפה על הספה. ואף אחת מאז לא קראה לי "יפה".

רק "חמוד".

הצעירים כיום אולי פחות מודעים לכך, אבל במקור קראו לטרמינל 3 "נתבג 2000".

כי בתקופה ההיא, כלומר ככל שהתקרבה שנת 2000, התפתח מעין נוהג שיווקי כזה להוסיף לכל דבר את המספר 2000 כדי ליצור רושם של חדשנות ועתידנות. ואכן, כאקט עתידני הולם, נתבג 2000 נפתח חגיגית בסביבות שנת 2004, וכולם היו מרוצים - רובם כי נקרתה בדרכם הזדמנות להיות סרקטיים וציניים בשל האיחור הצפוי הזה.

כך או כך, לא הרבה אחרי הפתיחה החגיגית זומנתי בדרך לא דרך לתת הצעת מחיר לאיזו עבודה עבור חברה שפועלת דרך קבע בנמל התעופה.
כנהוג, נקראתי לסיור במשרדי החברה ובשטחים התפעוליים הרלוונטיים כדי לקבל מעט רקע ולאמץ את הז'רגון הנכון בהצעת המחיר ובשיחות המו"מ הצפויות לאחריה, ובסיכוי נמוך גם לשלב העבודה גופא.

הוענק לי כרטיס זיהוי מיוחד אותו ענדתי על הצוואר כמיטב מסורת ה-VIP, והוא שאיפשר לי להתהלך במסדרונות צדדים וסודיים אותם פשוטי העם לא זוכים לראות לעולם, ולא יודעים על קיומם במבנה הגדול והמסובך של הטרמינל החדש.

שם ראיתי חדרים נסתרים מהעין, מחילות אפלות עליהן שומרים דרקונים מכונפים, ורכבי חלל שנשדדו בידי הממשל באירועים שהוסתרו היטב מהציבור.

אבל הדבר הכי מפתיע היה לראות בפינה מרוחקת של אחד המשרדים את בת הזוג הקינקית שלי דאז.

כלומר, זאת לא באמת היתה היא. רק אישה עם בערך אותו מבנה גוף, וחמור מכך - אותה חולצה ייחודית, שכנראה נרכשה מאותו מדף סופעונה.

הבטתי בה במבט משתאה, למרות שלא היתה חלק מהמפגש שלשמו הוזמנתי, וכל המציאות קפאה והשתתקה לדקות ארוכות, או כך היה נדמה לפחות.

יש לי תכונה כזאת - כאשר אני רואה מישהו שדומה בעיניי למישהו, אני בשבריר השנייה מטיל עליו את כל מה שקיים במישהו המקורי: תולדות חיים, תכונות אופי, והעדפות מין וקינק.

ולכן מיד ידעתי מה הכפילה ההיא אוהבת ורוצה, באופן כללי וגם בזה הרגע, כשהיא מביטה בי ומרגישה את האנרגיה המוזרה הזאת, ולא חלילה מביטה בי ושואלת את עצמה "מי האדם המוזר הזה ולמה הוא בוהה בי ככה?"

כל האירוע הזה גרם לכך שאחרי שחזרתי הביתה היה ערב מאוד סוער וקינקי במיוחד.

וזה היה פיצוי מסויים על כך שאחר כך לא קיבלו את הצעת המחיר שלי לעבודה הזאת.

בכיתה ח' הצטרף ילד שאמרו לנו שהוא עלה מצרפת, אבל משום מה לא היה לו מבטא צרפתי, וגם לא מרוקני, אלא רק קללות עסיסיות בחרוזים שהוא למד מאבא שלו וטען שהן בצרפתית ושהמשמעות שלהן היא דברים כגון "אתה מסריח מהפה כמו פרה מהתחת".

כך או כך, שמו של הילד הזכיר שם של זמר מפורסם ומוערך. מבלי להיכנס לפרטים ארמוז רק ששמו הפרטי של הילד הוא לאון ושם המשפחה הוא כשושלת המשרתים בקודש בבית מקדשנו.

בזמננו החופשי השמענו או פיזמנו לו שירים עד שהיה מזעיף את פניו, מכווץ את גבותיו ואומר ללא מבטא אבל בנחרצות מעורבת בספק עצמי: "מה אתם באים לשגע אותי להגיד זה אני זה הוא?"

הנה כי כן, הכל היה יכול להימשך על מי מנוחות, עד שיום אחד בהפסקה יצא שדיברנו - אני, לאון, ועוד מישהו שהיה שכן שלו ואני לא זוכר כבר מי הוא, כי כל תפקידו בחיי היה להיות השכן של לאון באותן דקות בודדות ושם זה הסתיים.

ובאותה שיחה פתאום שאל אותי לאון:

"אתה הזדיינת פעם, זין בכוס?"

נאלצתי להודות שלא. הוא חזר על הביטוי "זין בכוס", ובתגובה חזרתי על תשובתי השלילית.

וכדי להוכיח לי שהוא כן השיג את ההישג הזה, הוא אמר שהחבר השלישי ילחש לי באוזן את הפרטים, ואז הוא ילחש לי, וכך אדע שהמידע אמין וטהור, שהרי הצלבתי מידע משני מקורות שלא שמעו זה מזה מאום מעולם.

והחבר רכן ולחש לי "עם אתי, בקומה מינוס אחת".

ואז לאון בכבודו ובעצמו רכן ולחש לי "עם אתי, בקומה מינוס אחת".

אחרי שנים לא רבות היה לי חבר טוב שגר באותו בניין קומות, ובכל פעם שהייתי בא אליו היה מתנגן לי בראש המשפט האלמותי "עם אתי, בקומה מינוס אחת", ולפעמים גם "זין בכוס".

אחרי עוד שנים מעטות אותו חבר התאבד שם בבניין הזה, אבל זה כבר סיפור אחר.

היתה לנו אורחת במשרד. אני לא יודע מה יותר משעמם במצבים כאלה - השיחות על ענייני העבודה, או הסמול טוק המחויך לעייפה שעוטף את כל זה בזמן שכל הצדדים של האירוע רוצים רק ללכת משם, לחזור לפרטיות שלהם ולהיכנס שוב לאתר פורנו או פורום קינק כלשהו.

כך או כך, שלב הסמול טוק הפעם התגלה כקווי עבר שמשום מה לא נפגשו עד עכשיו רק כמהתלה של הגורל, כי אני והיא גדלנו ממש באותם רחובות, למדנו באותם בתי ספר (אם כי בהפרש של כמה שנים), ואפילו הייתי לזמן מה חבר של איזו חברה שלה מהכיתה.

כל האירוע הפך מאוד מוזר כשבזמן שכל שאר המשתתפים כבר פרשו מזמן כל אחד לאתר הקינק החביב עליו, אני והיא עוד עומדים במטבחון המשקיף אל הגשם שהפתיע את כולם השבוע ומחליפים זכרונות בנסיון נואש למצוא בכל זאת את החיבור שהיה לנו אז, ושנינו כנראה מריצים בראש את ה"מה היה קורה אילו", ושנינו כנראה בוחנים בדמיון את הבעד והנגד, ואני שהדמיון שלי חזק יותר מזה של כל אדם בעולם, כבר נוסע איתה לחו"ל ומעניק לה שם במקלחת כהרגלי את אורגזמת חייה.

בסופו של דבר קו החיים הוא אוסף הנקודות שחמקו מלהיות הנקודות האחרות שהיו יכולות להתחבר, ולקו הזה מתחברת גם הנקודה הזאת של הדייט המאולתר במטבחון באיחור של כך וכך עשרות שנים, וכל מה שקורה ביני לבינה מאז בדמיון העל שלי.

בואי לים יחפה.

בפועל כבר עברתי לדירה שלה, אבל עדיין היתה לי הדירה שלי, והיא הפכה לדירת אוננות. הייתי מודיע לעבודה שלא אוכל להגיע, ושוקע ליום שלם של אוננות ממושכת ורצופה.

הייתי הולך ללימודים בבוקר כאילו הכל רגיל, ומשעין את הסנטר על כף היד שזה ייראה שאני גם מקשיב וגם רציני וחושב, אבל האצבעות היו מתרוממות ומתקרבות לאף, וכל השיעור הייתי רק מריח ככה את המיצים שלה שנשארו עלי.

בסוף כל ערב אני מותש רצוץ. כל הגוף שלי מתפרק על הספה. אני נלחם בנים ולא נים, ולרגעים הנים מנצח. ונשארים לי סרטים מנגנים והתכתבויות פתוחות בטלפון, ואני מתעורר לכל זה שוב ושוב, והכל חלום שמתערבב במילים ששוטפות את החושך שמסביב.

אני זוכר איך ראיתי אותה עם מישהו באיזה מועדון, אני זוכר את השדיים שלה שם, ואני זוכר אחרי כמה ימים שאני בדירה המבולגנת שלה יורד לה. לא זוכר את כל האמצע.