|
|
|
באחת הפעמים שנפגשנו הגיעה ההזדמנות לעמוד יותר קרוב מהשלום-שלום הרגיל, והיא פשוט ניגשה וחיבקה אותי.
בלי להבין שקדם לזה חודש רצוף של עבודת כישופים מאומצת.
אחר כך נוצרו לנו עוד הזדמנויות לנשום קירבה כזאת
ואז הרפיתי קצת.
לפעמים אני בכוונה חוזר למקומות שהספיגו אותי בטראומות, להסתובב שם חופשי, לעשות שם כבתוך שלי.
אני יודע שזה קינקי, אבל זה ממש סקסי בעיני לראות נשים בלילה בטרנינג או פיג'מות במקלט.
בוקר אחד לפני כך וכך שנים, עת עבדתי במשרה נוחה שבה אפשר היה מדי פעם להמציא תירוץ כלשהו ולהגיע מאוחר, התעורר בי דחף ללכת לים.
וזה היה מוזר כי לא אהבתי ללכת לים.
המצאתי תירוץ כלשהו ונסעתי. הפקקים בדרך גרמו לי לרצות לוותר על כל העניין, אבל כבר הייתי כלוא בהם, וגם בכבוד של התוכנית הטיפשית הזאת, אז עודדתי את רוחי במחשבה על כך שהאנשים השגרתיים תקועים בפקק בדרך לעבודה ואילו אני בדרך לחוף הים, וזה היה מועיל ולו בכך שזה העביר את הזמן.
כדי להוסיף על הרצינות דאז והמבוכה בדיעבד, לקחתי איתי את המצלמה.
אלה דברים שקשה להבין כיום, כשכל אחד אוחז בכף ידו מכשיר בעל כוח מיחשוב ברמה שאז נחשבה מדע בדיוני, ויכולת צילום מרשימה לא פחות, אבל באותו זמן מצלמה גדולה ומקצועית היתה יכולה לעשות רושם כביר, משום מה.
זה הסתדר נהדר עם זה שלא רציתי באמת לרחוץ בים, אלא רק לשהות בחוף ולשתות בירה במחיר מופקע באופן שערורייתי, משל אני תייר סקנדינבי שלא מבין את השפה, את התרבות, ואת זה שהוא מטומטם.
אבל המצלמה בכל זאת עשתה את שלה, ותוך כדי שאני מצלם תמונות ייחודיות אך בנאליות של חול וים, ניגשה אלי המלצרית והתעניינה.
אחרי שיג ושיח קצר, התברר למרבה המוזרות שהיא רצתה שאצלם אותה כך על החוף, מחייכת וחושפת טפח (עד כמה שניתן), למרות שאמרתי שאני לא יכול להבטיח לה חוזה דוגמנות.
מדי פעם אני נתקל בתמונות האלו באחת התיקיות היותר מאובקות שהעברתי למחשב שלי מהמחשב הקודם, ואליו מזה שלפניו, וכך הלאה.
ואני מתבונן בהן ומהרהר בת כמה היא היום, ומה קרה איתה מאז, והאם גם היא זוכרת שלפני שהיא היתה אמא עייפה שמחפשת מדי פעם לברוח לחוף הים רק כדי לצאת מהשיגרה לשעה קלה, היא היתה לכמה דקות דוגמנית חייכנית ומתוקה למצלמה של זר.
יום אחד קיבלתי טלפון מפתיע. זה היה יניב, וזה הפתיע כי לא היינו בקשר כבר 20 שנה לערך, עוד מהימים שעדיין לא המציאו בכלל את הטלפון הסלולרי.
יניב לא רצה לחדש את הקשר או לנהל שיחת הא ודא ומה התרחש בחיינו מאז ועד הלום. הוא היה חדור מטרה, והמטרה היתה נעלה.
הוא רצה להתנצל.
הוא חזר בתשובה, וביקש מחילה - לא על דבר מסויים זה או אחר, אלא כך באופן כללי, לטהר את לבו.
שנים רבות לאחור, אבא של יניב היה הבנאי/נגר/מסגר שכולם העריצו. כיום קוראים לזה "הנדימן", אם כי "הנדימן" היה תואר עלוב מדי עבור אבא של יניב.
אבא של יניב בנה במו ידיו חצי מהדירה שלהם. חדר אמבטיה מפואר, ריצוף של מוזיאון, מטבח מאוד יפה ומשוכלל, ארונות, אצטבאות בשילוב של עץ מתכת וזכוכית, וגולת הכותרת - חדר השינה שהוא בנה לו ולאמא של יניב. מיטה, ארונות, חיפויי קירות - הכל ברמה שאין מעליה, ובעיצוב שאין דומה לו באף חנות.
אבל בשלב מסויים, כך התברר לי מאוחר יותר, היא ידעה שהוא נפגש עם אחרות. היא ידעה, והם רבו וניתקו קשר.
אבל הם המשיכו לחיות יחד בדירה המיוחדת הזאת, ואני ראיתי הכל כשהייתי בא ליניב.
הייתי מתבונן בחדר האמבטיה עם השיש הבוהק והדבר המוזר הזה שנקרה "בידה", בוהה בגוף המלא והבוגר של אמא של יניב, ומציץ למיטה הייחודית שאבא של יניב בנה ורק אשתו ישנה שם, והיו לי הרבה מחשבות שמשלבות את כל אלה.
אחרי כמה שנים, שמעתי שאבא של יניב נכנע לסרטן, ושאמא של יניב עברה לגור ביישוב קטן ומרוחק. אני לא יודע מה עלה בגורל הדירה, אבל בכל זאת מדי פעם עוד הייתי שוקע בדמיונות על אמא של יניב שם.
ואחרי עוד כמה שנים קיבלתי טלפון מפתיע מיניב, שרצה לבקש מחילה.
במבט של ביוגרף, אני חושב שלמרות שהייתי ילד מאוד סקרן מינית - כזה שבוהה בתבליט הפות על הג'ינס של המורה ביסודי, או הולך לבית הספר שעה מאוחר מהנדרש כי השכנים ממול החליטו לפצוח בפעילות מינית בדיוק ב-7:45 (ר' כאן), או כזה שהולך לחבר ומחטט קצת בסל הכביסה של אמא שלו - הייתי בסיכומו של דבר מאוד תמים כשזה הגיע להזדמנויות אמיתיות.
כשמישהי מאוד יפה התחילה איתי בכיתה ט', אמרתי תודה למחמאה שלה ורק אחרי שנה חיפשתי אותה כדי להגיב כראוי, לשווא.
כשמישהו מבוגרת ממני כבר ממש התנפלה עלי באיזה אחר צהריים (בנסיבות שזה לא המקום לפרט אותן) באופן ממש חד משמעי בעיסוי לשון לשקדים שלי, הרגשתי שאני מעט מגזים כשאני מגשש לאט ובזהירות לפטמות שלה.
הרבה מההתנסויות שלי, גם המיניות וגם לא, נראו לי בזמן אמת כצירוף מקרים בדיוני שקורה בכלל למישהו אחר ואני רק משתאה מעוצמת החוויה, או מעצם זה שהיא בכלל מתרחשת.
יש לי דמיון בעל עוצמות שלרוב האנשים אין, ככל הנראה כי הם לא מעוניינים בזה. יצאתי למסעות שלמים ולמערכות יחסים שלמות בכוח הדמיון, וזה כמעט היה כמו להיות שם, יהא ה"שם" הזה אשר יהא.
יש בי סקרנות להציץ, לצותת, ללמוד על הפרטיות והסודות - ובתחום הסודות אומנתי היטב במשך השנים, להיות בחיים של אחרות ואחרים מהצד, הזבוב על הקיר, הראי שמולו מתירים הכל, האוזן שסופגת ומכילה את מה שחבוי.
גבר ואישה שלא מכירים נוסעים ברכבת. האישה עסוקה בעבודה ובכתיבה. הגבר סקרן שואל אותה במה היא עוסקת.
"אני עושה מחקר", היא עונה.
"איזה מחקר?"
"אני חוקרת את הקשר בין המוצא לבין ממדי האיברים"
"מעניין. ומה גילית במחקר?"
"למשל שלאפריקאים יש הכי ארוך וליהודים הכי עבה"
"נעים מאוד", אומר הגבר ומושיט יד ללחיצה, "מובוטו כהן".
בכל פעם שערן היה רוצה שאני אבוא אליו הוא הרגיש צורך לפתות אותי.
תמיד הוא סיפר לי בקול נרגש על משהו חדש שאבא שלו הביא לו במתנה מהנסיעה האחרונה לחו"ל. ובימים ההם, יש לדעת, חו"ל תמיד היה חו"ל מסתורי ונשחק ולא מדינה בשם מסויים, ומתנות מחו"ל תמיד היו דברים שלא ידענו שאפשר בכלל לחלום ולרצות אותם, כי הם כלל לא היו זמינים לרכישה בארץ.
והיתה להם גם מרפסת ענקית, כך שבקיץ יכולנו לשבת שם ולהרכיב את הלגו-טכני מסוק הענקי, או להסיע את הג'יפ בשלט רחוק אלחוטי ולשגע את החתולה המסכנה של ערן, או בימים קרירים יותר לשחק במיטב חידושי האלקטרוניקה שאבא של ערן מילא בהם את הבית.
אישית ידעתי להסתפק גם בקופסת הלגו הפרטית שלי, שעד עצם היום הזה אינני יודע מאיפה הגיע האוסף האקלקטי של הלגו שהיה בה, או באותן שלוש מכוניות צעצוע שלי - האחת מפלסטיק ושתי האחרות ממתכת - או בבגדים ממיטב אופנת בית רומנו. הביקורים אצל ערן היו נעימים כמו טיול שבסופו אני חוזר אל המקום השקט והבטוח שלי.
אבל מצד שני, כדי להעריך יותר את המקום הזה חייבים מדי פעם לצאת לטיולים.
וכשגדלים מעט יותר, אפשר גם לצאת לטיולים שכוללים גם לינה וארוחת בוקר.
כך למשל, באחת הפעמים שאבא של ערן שהה בחו"ל. שיחקנו עד הערב בכל מה שהיה אפשר, בעוד ערן תוהה מדי פעם בקול מה יביא לו אביו במתנה הפעם כשיחזור, ואילו אימו מטגנת לנו חביתות וטוסטים עם חמאה, בין לגימה ללגימה מכוסית ליקר כלשהו שהיא מזגה לעצמה.
אחר כך ראינו יחד איזה סרט מצוייר בטלויזיה הצבעונית, וכשאמא של ערן הצטרפה אלינו אחרי המקלחת היא גם הניחה בינינו קערה מלאה בפופקורן חם.
ואז, כשהיא עשתה את זה, ראיתי את השד שלה.
השד, כולל פיטמתו הרחבה, התיישר עם קו הראייה שלי ככה בחטף, לרגע, מבין פתחי החולצה הקצרה, אבל מאותו רגע הוא כל מה שראיתי, למרות שכביכול צפיתי במסך ועניתי לשאלות המתלהבות של ערן אודות שמתרחש שם בסרט.
בלילה כבר הוטרדתי ממחשבות אחרות, ולמרות כל הצעצועים החדשניים התקשיתי להרדם בבית הזר ההוא. אך העייפות בסופו של דבר הכריעה, וראשי נפנה אל נים ולא נים, חולם ומתעורר חליפות.
נשימות ולחישות הן הדבר האחרון שילד זקוק לו ברגע כזה. קפאתי ורק העיניים שלי התרוצצו אנה ואנה, מחפשות את ההסבר שיניח את דעתי, כפי שמחפשים בסרט מתח. ערן ישן לידי, החתולה גם נימנמה בשקט, והקולות - אותם קולות מתנשפים ולוחשים צד בשיחה שאין להבין את טיבה - המשיכו להדהד מאופק אחד החדרים.
עד שנפסקו והשקט חזר.
מקץ כמה שניות הבחנתי דרך פתח החדר איך בקצה המסדרון נפתחה הדלת בחדר של ההורים של ערן, והשקט המבורך התחלף בצעדים במסדרון, שוב דלת, שוב שקט, שוב דלת, ואז סוף סוף השקט חזר - ולא הופר עד הבוקר.
"איך ישנתם?" שאלה אמא של ערן עת פסענו במסדרון לחדר האמבטיה הגדול כדי לצחצח שיניים. "היום אבא חוזר", חזר ערן להמשך השיחה מאתמול, "מעניין מה הוא יביא לי", בעוד אני משפיל את מבטי אל ערימת הכביסה בפינת החדר ואל התחתונים הנשיים השחורים שמונחים בפסגתה.
עופר לא ידע לבכות.
מאז שנכנסנו לכיתה א', אני זוכר את החברים שעלו איתו מהגן אומרים בגאווה מסויימת שעופר אף פעם לא בוכה.
זה פשוט ריתק אותי. איך ייתכן שילד לא יבכה אף פעם? מניין הקשיחות הזו?
לא רציתי שיקרה לעופר משהו רע, אבל כן סיקרן אותי אם אי פעם המיתוס הזה יישבר, או ייסדק לפחות לכדי טיפטוף כלשהו של דמעות.
עברה שנה, ועוד שנה, וככל שהתקדמנו בכיתות ידעתי שהסיכוי שעופר יבכה פוחת עוד ועוד.
ואכן עופר לא בכה אף פעם.
זו הסיבה שהתחברתי איתו. כי גם אני לא הייתי בוכה, אלא שאצלי זה היה מסיבות אחרות. אני פשוט השתדלתי להימנע מריבים ואי נעימויות, ואילו עופר פשוט לא בכה גם כשלא נעים, גם כשהיה ריב, ואפילו כשהוא נפל ונחבל, כפי שקורה לכל ילד פה ושם.
מעבר לבכי או לא בכי, מצאנו כל מיני תחומי עניין משותפים, ותמיד אהבתי לבוא אליו ולשחק, ואני מודה, גם החיוך של אמא שלו והלבוש המעט חשוף שלה, בתקופה שמזגנים לא היו בכל בית, סייעו לי לשאוף להישאר שם ולחזור לשם.
את אבא של עופר לא ראיתי מעולם, אבל בימים ההם לא היה נהוג לחקור בדברים כגון אלה.
והכל היה טוב ויפה, עד שיום אחד עופר נסחף לריב עם ילד מכיתה אחרת, שגם היה גבוה ממנו וגם חדש בבית הספר - אבל לא חדש מהסוג הביישני, אלא מהסוג השתלטני.
והוא הפליא אגרופיו בבטן של עופר, ועופר החזיר לו, אבל כשהפרידו ביניהם זה כבר היה מאוחר מדי.
עופר בכה.
והבכי שלו היה מוזר.
קשה לתאר זאת במילים, מעין יללות של שיעול חנוק ומתייסר, כמעט על גבול השירה. לא כמו אף בכי שהכרתי מעצמי או מילדים אחרים.
המשכתי להיות חבר של עופר עד התיכון, ולבוא אליו ולשבת איתו ועם אמא שלו לארוחת ערב, אבל אף פעם לא הזכרנו אפילו ברמז את היום ההוא שבו הבנתי שהוא פשוט לא ידע לבכות.
היא הספיקה להתחתן ולהיות לא מרוצה מהזוגיות כבר בגיל 23, וזה מאוד הרשים אותי.
הרשימה אותי גם היכולת שלה לעבור מחוצפה מחוייכת לצייתנות מבויישת, ומאידך להיות יוזמת ולהזמין את עצמה לדירת החלומות שלי כדי להמשיך את השיחה, תהא אשר תהא.
ושוחחנו מעט, אבל לא על חיי הנישואין שלה. היא ישבה על השטיח כי יותר נוח לה, כך היא אמרה, והביטה בי והוסיפה שהיא מרגישה בית.
והיא רצתה להראות לי אותה מתקלחת. עמדתי מולה כשהיא התפשטה, חושפת שדיים עגולים ובטן שלרוב מתחבאת בשמלה שחלילה לה להיות צמודה, וגבעת תשוקה שעירה מעל לירכיים הבהירות.
אחר כך היא כבר באמת מיהרה לחיי הנישואין שלה.
אבל בבוקר היא התקשרה לשאול אותי מה ללבוש, את זה או את השני, היא תיארה את שניהם.
הכרעתי בסוגיה, והוספתי שתביא בתיק את התחתונים שהיו לה אתמול, אלה שהורידה מול עיני במקלחת ולבשה מחדש לאחר מכן, ואז ישנה איתם במיטה הזוגית כשכל זה עוד בראשה.
היא התרגשה לשאת אותם בתיק ולהעניק לי אותם, כך למדתי כשנפגשנו אחר כך בעבודה.
היא התרגשה לחשוף, והיא התרגשה לציית מרחוק לדברים הקטנים של החיים, וכל זאת בזמן שעבדנו פחות או יותר יחד - וזה מאוד הרשים אותי ומאוד סיפק.
אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם לא שכבנו בסוף.
