קרוב, רך, נהמה של סיפוק ושביעות רצון כשעור מתחכך בעור, כשיד אוספת את החזה שלי בחיבוק כף, כשהגב שלי מוקף בכולך.
אני בטוחה כאן.אני שמורה, אני במרכז פנס תשומת הלב, אני מוארת ומאירה.
אני באבל. אני מכירה את האבל, אני יודעת לחיות איתו. קשה לוותר עליו. יש לי המוני מילים ואני שותקת אותן מאוד. אין בהן תועלת, הן לא יביאו לשינוי המצב. להיפך, הן רק ישבשו את הסטטוס קוו, יביאו לריחוק.
עוד מעט אצטרך לבחור אים להמשיך ככה, לסבול, או לשלוף את עצמי מהבוץ אליו הכנסתי את עצמי. אני באמת עדיין לא יודעת לאיזה צד אפנה.
לרגע הייתי מוארת עי פנס תשומת הלב שלך. אהבתי להרגיש ככה. ואז הפנס כבה, נפנה הצידה, נדלק להאיר על חלק אחר בחיים שלך. ננטשתי, עומדת, עדיין מחכה להרגיש את האור והחום אופפים אותי שוב.
כמה זמן תוכלי להחזיק ככה. כמו על גב סוס, גב זקוף אבל ידיים רכות, ירכיים לחוצות לאוכף, מרפקים קרובים לגוף. בלי אוכף ורסן היה קל יותר, הכל ישיר ופשוט, רגליים חובקות בטן עגולה, אצבעות נמסות נאחזות ברעמה, נשענת קדימה וצעקת ומיד העולם הפך לפסי צבע זוהרים חולפים במהירות, כל הגוף שלך מתאים את עצמו לגאלופ ואת הופכת לנקודה של הכרה, רוכבת כמלווה, מטען נישא לאן שתגיע הדהרה.
חשבת שתצליחי לצאת מזה בלא פגע. מסתבר שיש פגעים חדשים, שלא הכרת עד כה ולא אספת תוכנית להגן על עצמך מפניהם.
אז לשם מה הכמיהה, המילים שמצטופפות בכל מקום בגוף, גולשות מעבר לשולחן האגן, מוצאות מפלט ברגע החיבור, מתפוררות שם.
לפני 6 חודשים. 19 במאי 2024 בשעה 22:31
שייכות היא מילה עבור הרי אדום.
היא אבק מלח, סמיך.
היא בדם וזיעה משותפת
בלי ציניות לרגע, היית מאמין ?
אתה שייך לעצמך. אולי זהו הברזל.
ידעתי שתהיה מסוכן לי. אני ערה, ערה מידי. כל מה ששמרתי מאחורי דלת סגורה, מתפרץ עכשיו שמח במיוחד. זה הקול היחיד שיוצא ממני, ירוק מיער, מהוואדי מעל עצם הסטרנום. לא זוכרת מתי הרפיתי ככה לשחרר שליטה . כל מה שאת צריכה זה לבקש. אני שונאת לבקש. זה מעצבן, זה מרגיז אותי. מה העניין שלך איתי ? הסקס ככ טוב ? האפשרויות בחוץ לא טובות מספיק?; יש ימים שאתה מרותק. מה אני מנסה להגיד בכל זה ?
שידעתי. כמו העכביש, ידעתי ובכל זאת.
הייתי מוכנה, רק כדי לדבר שפת סימנים ליחיד.
סמכתי מידי על עצמי. נהייתי יהירה. דיברתי אבל נתתי לאמת למשוך לי בשרוול, להזכיר לי שלא לחשוף אותה מידי. זה בסדר, ממילא זה לא המקום שלה.
תעשני משהו, הגרון שלך מתייבש, שתי מים כדי שתוכלי להחליק יותר בקלות את הזין שלו בין השפתיים שלך. וכשזה קורה, לאט, סנטימטר אחרי סנטימטר, כל הגוף שלך מצטמרר מעונג והכוס שלך רטוב כמו מגלשת קצף.
תכף הוא ידפוק לך את הגרון, ידיים אוחזות בלסת שלך ברכות אבל אין שום דבר רך בזין שממלא את הפה שלך.
תכתבי
יכול להיות שיש מילים שאסור להגיד אותן ? שמא הן תהפכנה אמת ?
המוח שלי היה ריק ממחשבות. היה בו חלל עצום ולבן וריק.
כל החושים שלי היו מחודדים, הרחתי ברמת המולקולה תירכובות דלק אבל גם שמץ מהפרחים שניטלטלו במשבי הרוח מהמכוניות החולפות.
את הצעקות שהוא השמיע, לא צעקות, צרחות. את יבבות האימה וקריאות התפסיק, תפסיק, של האישה שהתחבאה מאחורי, מחזיקה חזק כל כך בכתפיים שלי עד ששברה ציפורן לתוכי. את הרעם שיצרה המכה של עמוד המתכת שהחזיק ביד, על פח המנוע.
ראיתי את הגרון שלו, אדום בורדו, רוטט עים כל צרחה. את הסנדלים שלי, כבר לא שחורות, מכוסות אבק אפור. את שולי החולצה הכחולה שלו, מתבדרים ברוח.
הרגשתי את הכבדות של האקדח בתוך כף היד שלי. את החיספוך של רצועת הוולקרו כשתפסתי ומשכתי בה כדי לשחרר את הנשק. את שרירי הזרוע כשהרמתי וכיוונתי אל החזה שלו. את ההקלה בכל הגוף שלי כשהידיים שלה נשמטות מהכתפיים שלי.
אל תירי אף פעם ישר למעלה. אף פעם אל תרימי אקדח ביד אחת מעלייך ותירי, תמיד תתמכי בכת עים היד השנייה ותמיד תני זווית קטנה. אימוני ירי בפרדס, המטרה אשכוליות ברום העץ, עורבים, חולדות, אני ומוניר בתחרות קליעה בפחיות כמו קאובויים רק שהוא שולף מנרתיק חגורה ואני מנרתיק ירך ( ומתלוננת שזה לא הוגן כי יותר קל לו וככה הוא גם יותר מהיר ממני, אבא שלי ואבא שלו צוחקים עליי, ואבא שלו מבטיח לי שעדיף לי להתרגל כבר מעכשיו)
שברים ורסיסים מכאן. הוא לא עוצר, ממשיך להכות ברכב, מרוצה לראות את הפח מתעקם. אני צועקת טאווקיף יא אחי אל אזיזה, קאפן, קאפן , עצור אחי היקר, מספיק, מספיק. אני לא רוצה לירות בך. הוא מסתכל עליי ועל האקדח וצורח, הפה שלו רחב כמו מערה. עמוד המתכת, הוא מרים אותו מעל הראש ומכה בקרקע, ממשיך לצרוח. הוא צועד לעברי, מרים את העמוד מעל הראש, אני צועקת קאפן, אבדי בעידני, תפסיק, תתרחק ממני, מרימה את האקדח למעלה, מעל לראש שלי, בזווית, סוחטת את ההדק, מרגישה בכפות הידיים את הרתע מכאיב לי, טיפות זיעה זולגות על המצח שלי, מכוונת את האקדח חזרה לחזה שלו, הוא זורק את העמוד לריצפה, עומד בוהה בי ומחבק את עצמו.
ניידת משטרה.ואז עוד אחת.
היא בוכה ורועדת ואני מחבקת אותה וביד השנייה שותה מים קרים מהבקבוק. אני רועדת בעצמי וטוב לי מים קרים. אני דוחפת אותה ממני כשעולה בי גל של חום ובחילה, רצה אל המעקה, מקיאה את כל ארוחת הבוקר מעבר לו.
אני נשענת נתמכת על המעקה, הדמעות שלי נוטפות לריצפה.
בכניסה לגינת הכלבים , הלהקה רצה אל הדלת לברך אותנו כשאנו מגיעות. בזנבות נרגשים, בטפיפה,בזרבוביות סקרניות. אני משלחת אותם כאחד. כל ערב זה קורה וכל ערב החדשים נפעמים, וואו, איך עשית את זה ? בעיניים פעורות ואוזניים מתוחות. אילו סיפרתי להם את האמת, היו מתגלגלים מצחוק אל מתחת לספסלים.בחיי שצחקתי איתם בפעם הראשונה.
האוויר נושא עימו משהו נוסף הערב, חוסר שקט. קשה לי להמשיך לעמוד כאן, מוקפת בריחות המגיעים מהפרדסים ובחברה לא תואמת. במורד הגבעה כשאני צועדת בצעד הולך ומתגבר, הופך לריצה, כמעט לאמוק , והשועלה מלפניי ומאחוריי ומצדדי, המערבולת שלי מזינה את זו שלה כשהיא מבינה לאן אנחנו רצות
אדיב שמע את הפעמון ופקח עיניים, כאילו בבת אחת נשטפה השינה ממנו . הוא קם באנחה. סמיה הסתובבה לצד השני ומשכה את השמיכה מעליה. מחכה לו לילה ארוך עכשיו כשהג'ין בסביבה. לאושש את המדורה מחדש, לטחון את הקפה ולקלות כמה פיתות וענפי זעתר. להכין לה עבאיה נקיה, מים חמים ויוד לחיטוי. הוא אוסף את הבגדים המושלכים על ערימת החציר באורווה,נוחר בכעס למראה החזיה והתחתונים הנחים על אוזני עמירה הסוסה, ואוסף אותם משם גם כן.
הלילה יהיה ארוך, כן, לגבר בגילו זה כבר יותר מידי. עם השנים גם התמעטו ביקוריה. בשנים שהיא לא באה.... לא, הוא לא רוצה לחשוב על השנים האלה, על הבצורת, על הילד שמת לו בידיים, די, אין טעם, היא חזרה ועכשיו הכל בסדר. הוא ימתין גם שבע לילות אם יהיה צורך. כל לילה כזה.....שווה לו את ההמתנה. כשהיא חוזרת, לפעמים הג'ין מביאה לו מתנה. לילה אחד הרוסקי הזו פתחה את הפה ודיברה את אבא שלו וסבא שלו בשפה הישנה מהגרון הלבן שלה. לילה אחר, בזמן הבצורת, לא הפסיק לחשוב על חבורת החולדות שאינו מצליח ללכוד והן פורצות בקביעות ללול ומחסלות את האפרוחים ואפילו נושכות את הסוסות באורווה, ומצא עם בוא הבוקר ערמת חולדות ערופות ראש ומסודרות יפה, מוכנות לשריפה. אפילו כמה נחשים היא הוסיפה שם, הג'ין, וחייכה אליו ונופפה לשלום כשהגיעה לכביש הראשי, בדרכה חזרה הביתה.
וגם בימים הוא ממתין לה, שתבוא. בבקרים, כשחביב אוסף את העיזים והכבשים, הוא נושא ראשו אל הכביש, אולי היא תופיע. חביב כבר יודע ושותק בהסכמה, אבא המסכין, הג'ין כישפה אותו לגמרי. חביב, שהצלקת מהלילה ההוא מעטרת את גרונו......הוא ניסה לעצור אותם, בחיית ראסול אללה שהוא ניסה, רץ אחרי הטרקטורון והג'יפ כשהבנים החליטו לצוד אותה. בסוף הוא הצליח להתניע איזה אופנוע ששכב גרוטאה מאחורי הבית והגיע למצוא את הטרקטורון הפוך ואת הבנים מייללים מעל לחביב שדימם מחור בצוואר. אף אחד לא הצליח להסביר לו מה קרה בדיוק והג'ין לא הופיעה במשך חודשים ובלילה כשהגיעה, לבושה ושותקת, הילדים התיישבו מולה והכינו לה קפה והגישו לה במו ידיהם פיתה ולבנה וזעתר וביקשו ממנה לעשות צולחה. וחביב ישב מולה עם התחבושת על הצוואר והיד בגבס ועיניים באדמה. כשהיא קמה ואמרה לחביב לבוא אחריה לאורווה , אדיב רצה לרוץ אחריהם, אבל היא נפנתה וחייכה אליו והוא ידע שאין טעם. חביב והיא חזרו למדורה אחרי חצי שעה, היא מפטפטת וצוחקת וחביב חיוור ומזיע , ללא תחבושות וללא גבס.
הג'ין לא כישפה אותו. הוא יודע שכאן לא מעורבים קסמים, שיקויים של הזקנות או קללות של איממים. הג'ין היא חלק מהאדמה, בדיוק כמוהו. ככה הייתה תמיד, עוד כשהייתה ילדה קטנה, בת חמש, כשמצא אותה באמצע הלילה ישנה עם הכבשים. אחרי שהשוטרים שאלו אותו בקשר באמצע הלילה אם ראה ילדה קטנה משוטטת בשדות, יצא מוטרד אל הכבשים , לבדוק שהכל בסדר, ומצא אותה שם, מכורבלת בינינן ובתוכן. עירומה לגמרי. כשניסה להעיר אותה, היא נשכה אותו כאילו הייתה צפע, ישר בין האגודל לאצבע. כשהוא ממש מתגעגע הוא מלטף את הצלקת הקטנה הבלתי נראית הזו, נזכר בחדות הכאב ונרגע. היא קיימת והיא תבוא, הוא מתנחם. היא תמיד חוזרת, לרוץ בשדות ולעשות מעשים של ג'ינים.
חוץ מהזמנים שהיא לא באה, הוא מצטמרר. זמנים קשים, שנים קשות. בטח, אחרי שהאבא נפטר ככה, הלך מסכין ואפילו לנשק לו את היד הוא לא הספיק. איזה גבר בחייאת אללה, איזה גבר. בלוויה באו כולם לתוך בית הקברות , רק הנשים ישבו בחוץ. וכשהיא יצאה, אפורה אפורה, ראו עליה שנשבר לה הלב, הנשים בכו וייללו, והיא פשוט ניגשה אליהן וביקשה שילכו. ככה, אחרי מה שאבא שלה עשה עבורם ואחרי כל השנים שהוא מכבד אותה, ככה היא סירבה לכבוד שנתנו לו. לו הם נתנו, לא לה ! השרמוטה....חלאס, עכשיו הוא כועס וזה לא טוב. אין מה לכעוס עליה, הוא יודע כמה היא נלחמה לא להיות מה שהיא, כל השנים הללו, באה והולכת, איך יהיו לה חיים טובים ? בלי ילדים , בלי גבר, רק הדבע הזה, הכלבה הזו שלה מלווה אותה לכל מקום. גם כשכבר היה גבר, היא לא באה המון זמן וכשהוא פגש אותם במקרה באיזה סופר, הגבר ההוא שלא שווה יריקה, שהריח מחשיש ואדמה רקובה, עשה לה כל כך טוב. ראו עליה , כאילו בלעה את השמש, ככה היא בערה באהבה. והוא בירך אותם בשלום ובהצלחה אבל ידע שהגבר הזה הוא זה שבלע אותה וכשהוא יקיא אותה, היא תבוא סוף סוף . כי גם הג'ין לא יכולה לברוח מהאדמה כשזו תקרא לה.
אנחנו פולשות אל השדות כאילו היינו הרוח בעצמה. השועלה מקפצת בתוך הצמחייה ואני אחריה, עם כל צעד אני מתקרבת. השיחים צורבים אותי בעור החשוף, את הבגדים אני תמיד מורידה לפני, אחרת לא יהיה במה לחזור הביתה וללכת בעיר בשבע בבוקר עטויה בעביה שחורה של בדואים, לא תמיד זה נעים. או חם מספיק. אז אני מורידה הכל לפני , לפעמים מתוך התלהבות אני רצה ומתפשטת בתוך השדות ואז אדיב נאלץ ללכת ולחפש את המכנסיים שלי בתוך החיטה.
הלילה השארתי לו הכל באורווה.
הלילה אנחנו רצות. בפרדסים ובשדות, נזהרות מגדר התיל החדשה.
אני מניחה ללילה לשקוע בי. מישהו מיילל לירח ואני מצטרפת , מנסה ללקק אותו , מנסה לשתות את הכוכבים.
אני כבר איני אני.
בחושך ממצמצות אליי החיות של הלילה. עיניים זורחות בחשיכה וכפות רגליים מטופפות יחד עם שלי על שביל. ככה הם ירוצו וילכו איתי אל תוך הלילה, ככה נרקוד בשלוליות הבוץ , והעטלפים מלמעלה יכסו אותו כמו מיטריה מפני הגשם.
ואני כבר איני אני. אני האחים שלי שרצים סביבי, אני טיפות מים, אני אדמה נושמת, אני נבטים של שיבולת השועל, אני משב הרוח והתפוז והלטאה והשועלה ואדיב ושקירה הסוסה וטבעות שבתאי ואבא שלי והילדים שמתו לפני שחיו.......
a rush of blood to the head הלב שלי עוד פועם בחזקה מהריצה, אני מחייכת אלייך חיוך רחב רחב כי כל השמחה הזו לא יכולה להישאר בפנים.
אנחננו מביטים זה בזו, הרגע הזה החל לפני עשרים שנה, נרדם ומת והתעורר לתחיה עכשיו.
אתה כל כך יפה ,עם רעמת התלתלים הזהובה שלך שמקיפה אותך , שממסגרת את עיני האיילה הירקרקות האלה שלך, עם הגוף הנערי הזה בגיל 43. אני אומרת לך שאתה יותר כוסית ממני וכמה שזה לא הוגן וצוחקת.
אנחנו עומדים ומביטים, על המים, על הגדה שממול.
אתה מביט בי, אני רואה מזווית העין. אתה אומר לי שאני יפה , את יודעת כמה את יפה ? שואל בחצי חיוך וחצי פליאה.
נשימה עמוקה עמוקה , ממלאת ריאות, מריצה את הדם, כפות רגליים יציבות על האדמה. הנה אני באה.
בשקט אומרת לך לרדת על הבירכיים. מחווה עם האצבע המורה ועם כל הגוף, מדגישה את הציווי.
אתה מופתע, מחייך,אני בטח מתבדחת, אתה מנסה להתקרב אלי, לוקח צעד ועוד אחד . כשאני לא מגיבה ולא מחייכת חזרה, אתה נבוך. מנסה שוב והפעם אני לוקחת צעד לעברך, אנחנו עומדים צמודים, אתה גבוה ממני ואני צריכה להרים את הראש כדי להביט לך ישר בעיניים ולהגיד שוב , רד למטה.
אני יודעת שאם תנסה לגעת בי תתחשמל עכשיו. המערבולת הזו יש לה ריח וכוח וזה נישא באוויר והכל משתתק מסביב.
אתה מביט מטה, שוקל את האפשרות. אתה מחייך שוב, נותן לי פתח להתחרט, לחייך אליך ולמחות את הרגע הזה מההיסטוריה. בתשובה אני נוטה קדימה,נצמדת, חיכוך מקרי ויש בי צמרמורת, אבל את המבט שלך אני ממשיכה לאחוז בשלי. אני ממתינה ונותנת להכל להישפך לי מבעד לעיניים, אם יש בי נשמה הרי היא חשופה מולך ברגע זה.
לא הבנתי שאני עוצרת את הנשימה עד ששיעול מכריח אותי לקחת אוויר, אני משתעלת עלייך, מכסה את הפה עם היד,נשענת עליך, גומעת אוויר בין טלטלות שיעול וכיחכוחים. אתה תומך בי, ומניח לי כשהשיעול מכריח אותי להתכופף כמעט עד הבירכיים כי הצורך מכאיב לי, קורע את הריאות מבפנים.
זהו,שכך. אני מתרוממת, לוקחת שוב כמה לגימות אוויר בפה מלא, נרגעת. השועלה מציירת מעגלים מסביבנו ונוהמת, מתיישבת כמעט על הרגל שלי ומביטה אליי בדאגה.
החשמל התמוסס, הרגע אבד. אני מבוססת במקום, מביטה בך עומד שם בידיים שלובות, כן אני בסדר אני מחייכת, בוא נעלה חזרה לשביל. פונה ללכת ומקללת את עצמי בשקט, אילו הייתי יכולה לסטור לעצמי באותו רגע הייתי עושה את זה. חסרת רגישות, הנה הרסת לכם, מה חשבת לעצמך?! מטומטמת מטומטמת מטומטמת..... השועלה רצה קדימה ואחורה חזרה אליי, נעצרת ומתיישבת לי על הרגל, כמעט גורמת לי למעוד.
אני נוזפת בה והיא אפילו לא מסתכלת עליי, ממשיכה לשבת לקשקש בזנב, מביטה במשהו מאחורי
אני מסתובבת לראות על מה היא מסתכלת, ומגלה אותך באמצע הורדת חולצה. השמש שקרנית ועדיין קריר במיוחד מתחת לאיקליפטוסים ואפילו ממרחק כמה צעדים אני רואה איך אתה נרעד ומצטמרר כשהעור שלך נחשף אל האוויר הקר.
סיימת להוריד את החולצה, אתה אוחז בה ולא מסתכל עליי, מביט מטה.
אתה נופל לקרקע, מניח לרגל אחת ואחרי לשניה להתקפל תחתייך, קורס קדימה, עוצר את עצמך ביד אחת, ראש מורכן, התלתלים שלך מטאטאים את הקרקע.
הגוף שלי רועד כשאני מביטה בך, איך השמש והעלים והצל משרטטים עלייך ציורים. הרעד מתחזק, הבירכיים שלי נחלשות כשאתה מרים את הראש מזדקף ומתייצב. אתה כורע על הבירכיים ומביט בי.
אני לא מסוגלת לעצור את זה יותר, אני מזנקת אליך, מבהילה את השועלה ומעלה רסס אבק לאוויר, ותוך מאית השניה אני מולך, הפעם אתה זה שמרים את הראש כדי להביט בי.
אני עומדת כל כך קרוב אלייך, נעלי הספורט שלי נוגעות בברכיים שלך, אתה יכול להריח אותי כי האף שלך נמצא סנטימטרים מול, ואתה רואה כמה אני רועדת. גם אתה רועד, אני רואה .
כמו התעוררתי מנשיפת דלתות האוטובוס שעצר בתחנה, אחרי שנשמט ראשי על כתף אקראית, כך אני מרגישה, מתעוררת במיצמוץ עיניים, מסונוורת
מכחלחלות הבוקר, מהקור הלח.
ואני בכלל נוהגת במאזי.
כך זה מרגיש, החודשיים הללו, ואולי החודש שקדם להם, הכל חמוץ כזה, תחושה של החמצה נפערת בי, כמו גיליתי שנרדמתי באמצע הסרט והנה עכשיו,ערה
והסוף איננו, וכבר לא תהיה פעם ראשונה לגלות אותו.
הכל החמצתי, במו ידיי , מפחד ובושה, מכעס וצער. לא אמרת לי שאתה אוהב אותי, לא הכרחתי אותך להגיד שאתה כן גאה בי,שמח שבכל זאת נולדתי
בת ולא בן, כמו שהבטיחו לך. ולדבר אליך כבר אי אפשר. בהתחלה,אל ערמת העפר הקטנה שכיסית אותך, אליה הרגשתי קירבה. כשראיתי את המצבה , שנאתי אותה
ומאז כל פעם שאני באה, אני נאלמת דום, ונותנת לאמא ללטף אותה.
אתה מת ואני עצובה וכל העצב הזה מצטבר בי , לאן שאני לא נושמת, אני ספוגה בכובד הרטוב והמסריח הזה, אנשים נעים ומפנים לי דרך, אישה גבוהה
משפילה את העיניים שלך מטה, אפופה בריח הזה, של העצב.
נשאר לי הזיכרון הזה אבא, אתה רועד מחולשה במיטת בית החולים אחרי שהרמתי את המטר תשעים שלך עם העצמות הבולטות והשרירים הרפויים מהכיסא בחזרה למיטה, מסדרת את החולצה מלמטה, שלא תתקמט, פצעי לחץ, מי מפחד מפצעי לחץ כשהוא עומד למות, הפנים שלנו באותו גובה, היד שלך רועדת, מושטת
אל הלחי שלי, קצות האצבעות מלטפים, אמרת לי תודה בעיניים מלאות ולחות.....
למה לא אמרת עוד ? למה הזדקפתי כל כך מהר,אל תגיד לי תודה על דברים כאלה,התגלגלת על הגב, בהית בתיקרה, עוד לילה של פחד ותיסכול ציפה לך.
לא הצלחתי להציל אותך,לא עשיתי מספיק,יכולתי לעשות כל כך הרבה יותר.סליחה אבא,סליחה, על הכל.
ובכל זאת שילחתי אותך, כולם עזבו את החדר,לדקה או שתיים, בית החזה שלך געש בדם הממלא את הריאות, פלטת דם שחור קרוש, לחצתי לך את היד, אותן קצות אצבעות ואמרתי שיהיה בסדר, שאתה יכול לעזוב, תשחרר, אנחנו נהיה בסדר, ואל תפחד ואל תדאג.והלכת.
בגבי הרגשתי את שמש החורף מגששת מרחוק, ובמסדרון עגלת האוכל של ארוחת הבוקר התגלגלה ברעש מגשים וסכום, ואתה האפרת כמעט מיד, בעיניים חצי עצומות.
אני מתגעגעת אלייך נורא, ולראות את אמא פורף בי את כל הסכרים, ואני כועסת עליה שהיא כל כך מזכירה לי, רק בזה שהיא שם, נושמת צעיף אלמנות ובדידות חדשים, מהודרים.
עכשיו אני מתעוררת, להבין כל מה שהחמצתי, כל מה שאיבדתי,כל מה שאיבדנו יחד. אתה חייב לעזור לי,תמיד עזרת, אמרת בעצמך בחלום האחרון שאולי זה מפני שלא נפרדנו כמו שצריך, היית צעיר והיה לך עגיל מזהב וניצוץ חכם, זקן,וערמומי בעיניים, כמו תמיד. גם את הניצוץ הזה ירשתי ממך ?
אני מחכה.
