הויה דולורוזה של חד הקרן

http://www.youtube.com/watch?v=Navl4fYI-Zk

בוער לי,להעיר אותו.
לעטות על עצמי את השימלה מחדש, ללבוש שוב בושם ירוק, להתניע את מאזי ולדהור לרחוב הנחבא השקט כל כך שקול שיר וגיטרה נשמעים בו כמפולת
הרים נוסקת.
לעלות במדרגות, להתנשם, לגשש אחרי האור, לחכות שיכבה, להיכנס פנימה, רעש תיקתוק העקבים יעיר אותו, מטושטש יצא מחדר השינה, מבולבל לראות אותי.....
לאחוז בכתפיו חזק,ציפורניים מובילות אותו אחורה, זוז, המבט המבולבל הזה אני רוצה אותו כל כך שכואב לי, לדחוף אותו חזרה למיטה, להניח
על ראשו את הכרית, לעמוד מעליו, צופה בחזה העולה ויורד, במתח בגוף, אני שקטה ומתרגשת, הוא סוער וכמה.........

ואז מה ?

אני מעורבבת,מעורבלת, באתי אלייך כדי לסיים את כל זה. הפערים בינינו בעצמך אמרת,נראים גדולים מידי ועם משבר האמון שיצרת, נדמה היה לי שאין בכך
תוחלת.
הפתעת אותי , ציפיתי שתכחיש, תכעס, שתגיד לי לא, ומה פיתאום, שתשקר במצח נחושה וחלקה. במקום זאת, לקחת את ידי בידך וכיבדת אותי עד בלי די.
וכמו נשפנו שנינו באותו גחל עמום של התחלה, שוב לבתה האש, עינייך לכודות בעיני, על כל שאלה תשובה, זה קשה גם לי ואני לא מרפה, נשימה בוא נצחק על זה אבל
בסוף אתה תענה לי.
ואתה נותן לי, אתה מראה לי קטעים מעצמך ואני מלאת יראה מאומץ הלב שלך וממה שאתה מניח בידיי, הלב שלי דופק, גם שלך, ואנחנו מתנחמים, חיבוק
חזק,מצמית, ואח"כ מצח למצח מדברים בלחש, אף אחד לא שומע כי רק שנינו שם, העיניים, אני לא יכולה להוריד ממך את העיניים, המבט שלי סכין ניתוחים
בוהקת,אני לא רוצה לרצוח אותך, רק רוצה להוציא את הלב שלך החוצה, כדי שתוכל לראות כמוני כמה יפה הוא פועם.

אני חושבת,אני לא ראויה לזה,אני חושבת,מי אני בכלל,אני חושבת,אני לא יודעת מה אני עושה,אני חושבת, אני עלולה להזיק לך לעוות אותך להחריב אותך לפגוע בך.
אני מפחדת לפגוע בך.

אנחנו טווים חוט, מתוכו אנחנו רוקמים עוצמה וברק יופי והוד. וכל מילה שאני כותבת כרגע לא מצליחה להאיר לי במאית הואט איך בדיוק אני מרגישה. כי אין לי
מילים לתאר באמת את הכוח הזה שמטלטל את כולי, מוח וגוף גם יחד. אין לי מילים להסביר לעצמי מה בדיוק נפתח בי דווקא מולך , ולמה אלוהים יקרה שלי, למה
דווקא מולך ?! מאיפה מגיעה הפסיכית הזו, מנערת שארית תרדמה מכתפיה, נחיריים רוטטות לקלוט כל בדל שינוי בהלך הרוח, כולה כוח ועוצמה יורה ברקים
ורעם בגוו ואני רוצה לרסק את המקלדת אל הקיר כי אין לי מילים טובות מספיק כדי להסביר לעצמי. ססאמק ערס.

רבות ביקשתי לעצמי,סופות רבות של תאווה ויד מושטת לתוך אופק מרוחק,רחוק,זר ומסקרן ומפחיד עד אימה. אז נשארתי רוח רפאים,מרחפת ממעל, ספוג קטן
של מידע וקינאה צורבת.....אני לא יודעת להתמסר,ככה,כמוך.לדלג תוך דריכה על הפחד, לקפוץ בגוף מתוח וידיים מורמות אל תוך התהום באמונה שיש שם יד
שתתפוס אותי ברגע האחרון ובגללה, בגלל בעלי היד הזו, זו כבר לא תהום ואין צורך בקפיצה ואפילו את הפחד אפשר למסור.

אולי כך בדיוק זה צריך להתרחש עבורי, שאוכל לקבל, על מנת שאחרי כן אתן גם אותי.



יום שלישי. יום הולדת עוד שלושה ימים. עבודה חדשה עוד שבוע. פאקינג טו-אוב לי.

1. מה זה אומר עליי שהערב,בתוככי התחנה המרכזית הישנה ,הציעו לי שני כושים ,פרואני,חבורה של סינים ועוד חבורה של תאילנדים, לעשות לי ילד (לא כולם ביחד,כמובן) .

2. תיכף יגיע הפרק האחרון של איליי סטון ואחריו תיגמר האופטמיות בעולם.

3. יש לי פרופיל מחודש פלוס הפתעה ויזואלית.פידבקים יתקבלו בברכה (חיובים בלבד כמובן, את החרא והציניות תשאירו מחוץ לבלוג שלי בבקשה תודה)

קודם היה זה
http://www.youtube.com/watch?v=86x-u-tz0MA
ואחרי כן הלכתי לקרוא אותה,ואני עדיין קוראת,צוחקת,בוכה,מלאת פליאה.
מעולם לא קרה לי ששמעתי סופר נושא דברים לפני שקראתי את ספריו ורק אחרי שהתחלתי
לקרוא אותה הבנתי שהיא כותבת כמו שהיא מדברת - יכולתי לשמוע אותה מדברת את הספר שלה,מטעימה מילים.
אני לא יודעת לעשות את זה,אצלי זה בדיוק להיפך. מי ששומע אותי לא יכול לנחש שאני
כותבת בדיוק ההיפך מאיך שאני דוברת.והלוואי וידעתי לעשות ההיפך,הלוואי שיכולתי
לגלות במילים מדוברות את עצמי,כמו שאני עושה כשאני כותבת.

************************************************************************************************
אלה הם ימים בשקט,שיגרה ברורה ומלאכותית ושומרת דעתי מלצאת מעצמה.
אני שונאת אותה ומחבקת אותה חזק,יש ימים שאני לא מדברת עם אף אחד חוץ
מהשלום שלום בבוקר במשרד. אבל בתוכה אני מגלה לפעמים תובנות,הבזקים של
הבנה סובבים כמו טורנדו קטן בתוך עצמי,סופים בשמלות לבנות מתנופפות בגלים
רוקדים את אלוהים בתוכי למאית השניה.
ועכשיו הזמן לחבר עוד,לחבור לעוד.עכשיו הזמן לתוספת,להוסיף עוד - עוד חברים,עוד התנדבות,
עוד לימודים,עוד טיול,מעשים במקום מילים,לשתף במקום להתבונן,לבנות במקום להכין.

*************************************************************************************************
אני חולמת עליך לפנות בוקר.חלומות מדכאים,מעליבים משפילים בעצם זה שאתה
מופיע בתוכם. בכולם אתה מופיע כמי שמסרב לי,חסר אמונה,אתה מפנה לי את גבך,
הולך פיזית או נעלם בתוך שתיקה.אני קמה מיד אחרי כן,מיואשת,מאוכזת,עייפה
כאילו עוד לא ישנתי,קרעים של אותו חלום חגים בי כמו זבובים.
אני רוצה לסיים את זה. (כן,אני יודעת,זו בעצם הסתיים על ידך,לא אגנוב לך את
הבעלות על הצעד הזה)
פגעת בי.הכאבת לי.לא בכך שסירבת לי אלא בזה שנעלמת. צימצמת נוכחות לאט לאט,
שבוע אחרי שבוע עד שיום אחד התעוררתי והבנתי שנעלמת מעבר לפינה והשארת
אותי עומדת תוהה היכן אתה, לבד.
לפני הכל,הייתי חברה שלך,השתדלתי בכל מאודי לעשות את מה שאני יודעת כחברה - לעודד,לעטוף,לשמח,להשתתף,לחבק. ציפיתי לקבל את החברות שלך גם כן.
ידעתי שזה לא הולך מידה כנגד מידה,שלא תוכל להיות חבר כמו שאני כחברה.אבל
ציפיתי לבייסיק'ס,שלפחות תשמור על המהות של המושג.והייתי צריכה אותך,אי שם לפני
חודש,הייתי צריכה כל פיסה של טוב שהעולם יכול להעתיר עליי ,וידעת,ידעת שאני מצפה לזה
ממך כי ביקשתי במילים מפורשות.
ובכל זאת החלטת ללכת.
פעם אמרת לי שאתה מעדיף להיות זה שנפרדים ממנו מלהיות זה שנפרד.שאתה מביא
את המצב למקום שמי שמולך כבר שונא אותך ולא יכול אחרת מאשר ללכת ממך.
אני מניחה שזה מה שעשית גם כאן.
כל יללות הקורבן שלך על כך שהחברים הכי טובים שלך תקעו לך סכין בגב,שתמיד
הבגידות הכי מכוערות הגיעו ממי שכינית חברים..... ואני לא הבנתי,לא הצלחתי להבין
איך דברים איומים שכאלה נעשו לך ולמה,למה מגיע לך.
אבל עכשיו אני מבינה. מי שמפנה את גבו לאחר שלא יתפלא שאותו דבר נעשה גם לו.

אתה לא חבר שלי יותר.אני מבינה קצת יותר מי אתה וסולחת לך הרבה - אבל אתה לא
חבר שלי יותר. לא אהיה לך יותר אהובה,נחמה,שעשוע וחברה.אני משחררת אותך
מתוכי,אני מניחה אותך בפינה שלך וסוגרת את הדלת אחריך ולא מביטה בעינית.
יש לי דברים אחרים לעשות 😄

כמה התגעגעתם אליי ? ומי בא לאמא?
לא,אמא לא שיכורה,רק לא ציחצחה שיניים לפני ששתתה בירה.
לפעמים עדיף לעשות באנג'י כשאתה מבוטח עי סוכן מפוקפק שלא היית מוכן לבטח אצלו את הקפיצים של המזרן שלך,מאשר לשחק פוקר.
פוקר זה משעמם.
אני מעדיפה סקס.סקס קבוצתי עם כל שחקני הפוקר.או עם אחד מהם שברח הרגע בצרחות.אבל זה מפני שהוא צריך לשירותים.
יש לו זין שאני רוצה ליצוק בגבס ולהעמיד על האח שאין לי.
יש לו זין שאני רוצה לצקת בסיליקון ולמצוץ אותו כל הדרך לשינה.
רפיל
לידו אני כבשה נכנעת,אפילו התלתלים מתיישרים לי.גם למטה.
כל הרעש האנושי מסביב מפריע לי,למטה,כשהוא מעליי,מחוברים פעמיים,ככה,אוטומטית רגליים פשוקות ואני קרקס מלא מים ואקרובטים צונחים מטה
אין לי רשת ביטחון כי הוא לא יודע.ונילי מומר.
כשאני רוקדת,כל העיניים עליי,כשהוא רוקד איתי,כשאנחנו רוקדים,אין אף אחד מלבדינו.אפילו ברגעים הכי קשים שלי אני שוכחת כל מה שמסביב כי הוא רוקד איתי.

(בריטני ספירס בגירסת אלקטרו האוס מלווה את הרשומה הזו,אגב).
גלאם טראש,כי זה מה שזורם לי בורידים,קצב של שמונה,וחתיכה ממני ניתנת לו כל פעמים שהוא מבקש.
אף פעם הוא לא מבקש,הוא מניח אוטומטית שהיא תינתן לו.
והוא צודק.
***********************************************************************************************************************************************************
בן זוגי האחרון (בדיחה) מיסיונר בשירות עצמו נואם באוזניי ,יודע יותר טוב ממני,זונה מול זונה.
פני פוקר,הא הא,גדול ליידי גאגא.
עייפות גדולה,כבדה ברגע שהוא עולה בי,אבל הוא עוד לא מניח,עדיין שם,עד שאסלק אותו או עד שאשלים,עם עצמי,שנתתי לו,שהייתי מוכנה.
אבל יום אחד הדלת במוחי תיסגר גם כן,ברעש אדמה ואניח אותו בחדר ההוא,האור במנורת הפלורסנט יהבהב פעמיים ואז יכבה.שלא להידלק שוב.לעולם.
לחיים.
אני מעמידה את עצמי למשפט.ידיים מתאגרפות מול,לא מוכנה,לא אני רציתי בזה,לא ביקשתי,לא רוצה!!!!!!!!
אני רוצה את היד שלו מלטפת את מותניי ,מועכת את הבשר הרך,תנועה כל כך ידועה,כל כך מוכרת,כמו לחזור הביתה.היד והעור,והצעקה,והלשון האילמת,ואלפי החדרים באחוזה שהיא אני.
חריף על הלשון,בגב הלוע,ראש צמר גפן.
אבל מישהו שומר עליי.
רציתי להתלונן ויצא לי שיר אהבה.
אז כולם אשמים והאהבה שלי כלואה.ובשירותים,עם הנייר ביד,מבט לכוד על היד שפורמת לאט ומסירה,אצבע רטובה מרוק שנלקק מלשון רחבה על שפתיים בשרניות,אור כותרת,רק לראות ולא לגעת,אני עושה מקום עי ריווח ירכיים,מעליי יד נשענת על ,אני מסוגלת להכל,לסבול הכל,להיות לא כלום,להיות הכל,נדהמת בוהה בזרזיף שמשוטט ליד ומעל,טיפה אחרונה,ה,משולש צל המסדרון והדלת נאנחת.
זה מעולם לא קרה.מעולם לא ראיתי,מעולם לא שמעתי,

אני לא האדם לקבל ממנו עצות אבל אם יש עצה אחת שכדאי לקבל ממני היא זו - קרלסברג. חרא של בירה.
אבל העולם,שלי.

זהו,הלך.
אני לא יודעת מה לעשות חוץ מלכתוב.לא בא לי לבכות למרות שהמעמד מחייב. גם לא להטביע עצמי במינון מסוכן של אלכוהול סמים וסקס.גם בקול לא בא לי,הטלפון לא ישמיע את קולי לאיש.
סופית,הוא הלך.אמר לאן אבל מילותיו הן בדרך כלל כזב.עמדתי נטועה בתחילת המסדרון מקשיבה לקול הארונות הנפשקים,לרישרוש שקיות נאגרות.והלך.
מה יש לי חוץ מפליאה? כמה חרדתי מקול הדלת הנטרקת.מהשקט שאחרי כן.וכעת,פליאה. זהו,זה הכל? בלי תופים וחצוצרות? בלי גשם ?
ומה יהיה עכשיו? אני ניצבת במדבר,חם ודומם.מסביבי חול וטרשים עד לאופק.
אני יכולה להתיישב,לדמוע עד אפיסת כוחות,עד הלילה,עד יבואו זאביי ולהישאר כך עד הבוקר,עוד יום ולילה וכך עוד ועוד.
אפשר גם ללכת.לאן? תמיד בי מצפן נסתר,הצפון בי זורם.כך,אי אפשר לאבד הדרך הביתה.
אבל אין לי בית,אז לאן אלך?
מלטפת קלידים,קשה לכתוב.אין זרם,אין מבוע,מילה בטיפה,טיפה של מילה.משחקת באותיות. לא קר ולא חם לי.
בעת מאית השניה בה הלכה הדלת וסגרה פרק בחיי,רציתי להושיט היד ולהשליך התמונה הממוסגרת לריצפה.רציתי לשמוע את הזכוכית נשברת.ואחר כך כטורנדו אדיר לשוב ולרוץ ברחבי הבית ולשבור ולנתץ כל מה שאפשר.
איך זה יהיה מחר? ומחרתיים ? ובעוד שבוע?
לאן אלך?

ישבתי רוקדת על הכיסא ,נפעמת,דומעת,כשהרמקולים צורחים ויברציה.

http://www.metacafe.co.il/watch/961023/top_secret_drum_corps_basel_tattoo/[url]

אני חיית לילה.
איזו חיה?
אולי ינשוף,בגלל המשקפיים.לא,בעצם,לא.כי אני בדרך כלל עם עדשות מגע.
אז איזו חיה את?
אולי פרפר.לא,פרפרים מתים מהר,מוכתמים ומכוערם וגלמודים.אני אחיה לנצח.
את לא מצליחה להחליט? כל אדם יודע איזו חיה הוא היה רוצה להיות,ורק את לא?
לא,יש הבדל,אתה שואל איזו חיית לילה אני.....לא איזו חיה הייתי רוצה להיות.
נכון.
פעם חייתי בלילה.יותר נכון,קראתי ספרים,ראיתי סרטים,עישנתי המון,מיררתי בבכי.היה לי נורא קשה להיפרד מזה.
ועכשיו,את חוזרת לשם עכשיו?
איך אפשר לענות על זה ב"לא"? הרי אני כאן עכשיו,לא?
נכון.
זמנים אחרים,אנשים אחרים.אני אחרת.אפילו לשתות אני כבר לא שותה.לא כמו שצריך.אחרי בקבוק נזרקת למיטה,נרדמת מסוממת ומתעוררת עם צמר גפן בראש.
אז מה את רוצה?
שיהיה לי טוב.טוב באמת.
ומה את עושה בשביל זה?
נפרדת בקושי רב מדברים רעים.מלמדת את עצמי סודות שידעתי וניסיתי לשכוח.מנקה,מתכננת,לא עונה כשלא בא לי.
וזה מספיק?
לא.
רוצה יותר מזה.המון המון המון ויותר מזה.רוצה לקלף הכל על הריצפה,רוצה לצעוד מתוך החליפה השנואה הזו,רוצה להביט עליה בחמלה,לאסוף אותה,לקפל יפה,ללטף אותה לאט ולשים על מדף.בין הבקבוקים הירוקים לאבן המזל הסגולה שאנדרס הביא לי מאורוגוואי.
מה תהיי בלעדיה? חליפה ישנה,נוחה.כמו החולצות שלבשת שנים,כמו בגד הים מכיתה חית, כמו הנעליים של העשר שנים.מה תהיי בלעדיה?
אני רוצה להגיד שאהיה יפה ופורחת.אבל זה לא נכון כי גם איתה אני יפה ופורחת רק שהיא תמיד כאן,לשמור עליי.בלעדיה אהיה קצת יותר מפוחדת,חסרת הגנה.כולם יוכלו לגעת בי,למשש.פעימות הלב שלי תמיד רדפו אותי כשהם רצו שאראה את הסחורה.לא מצאתי מילים נכונות להכות בהם.מונולוג של חדר מדרגות,זה הייתי אני.
אז תתקלפי או תשארי ככה?
אני לומדת,לאט,להתקלף. וגם להגן על עצמי. זה לוקח לי זמן ואני רוצה לרוץ קדימה,מסתבכת ברגליים של עצמי ונופלת. תיכף אני קמה שוב. למדתי,העיקר לקום שוב. ולהביט בעיניים של עצמך במראה. ושאי אפשר לדרוש אהבה. אני מאמינה שהיא קיימת,בזכות עצמי. וגם,שאף אחד לא יכול לתקן עבורי,את זה צריך לעשות לבד. וגם,שאני לא כל כך בודדה כמו שפעם חשבתי.כי גם אי אפשר להיות באמת אני ולדעת איך זה מרגיש בתוכי,אם ארצה,אני יכולה להסביר.ויש מי שיבין לי. נחמה גדולה מאוד. ושאושר טוב,רק אני יכולה להביא לעצמי.
ומה איתו?
הההפפפפפפפ......אני רוצה אותו אבל לא בתנאים ששוררים כרגע.אני מחכה להחלטה שלו והוא לשלי.זה מעגל קסמים ללא מוצא ואין לנו פיתרון,לאף אחד מאיתנו.אני נורא רוצה שילך ומפחדת.אני נורא רוצה שישאר ומפחדת עוד יותר.ומשהו כבר לא יקרה כדי להראות לי את הדרך,אני צריכה להחליט,וגם הוא.
לאחל לך בהצלחה?
כן,למה לא.ובעיקר תאחל לי שאדע לשמוע את הקול שלי,שאצליח להקשיב לו ולהשיב לו. רק עכשיו הכרנו ולפעמים זה קצת קשה,הוא מדבר נורא חלש 😄