אני כולי ליאות מתוקה, מתנמנמת. עוברת מהמיטה, להתכרבל על הספה, עם הספר והענבים, בינות לבגדים נקיים
בינות לתלתלי האבק והכלים שממתינים בכיור המטונף.
בעירום חלקי, אני מתענגת על המגע של הכל, קמטי הסדין, חלקות הציפה, חיספוס החול מתחת לעקביי, האוויר שמערבל המאוור
לעברי, האף הלח והמדגדג ששולחת בסקרנות השועלה הקטנה לתוך מותניי
אמרתי לך אתמול שאני לא אוהבת יותר, כבר. ענית לי שאתה שמח עבורי ושלך זה היה לוקח שנים. כמובן, שום אמת לא נאמרה שם.
אנחנו הרי מדברים במסרים, בקודים אפלים, חידת חמיצר בלתי נגמרת ששולחת את המוחות של שנינו לשחק פינג פונג של אסוציאציות
עד שנמצאת התשובה הנכונה, בצהלה של צחוק.
אלה היו התנים, יותר מכל, שהבהירו לך עד כמה אתה קרוב.
עוד לפני שיצאנו לדרך, כבר זימרו אליי החבלים בתא המטען. בתוליים, הנחתי אותם בתמימות לפי עידן ועידנים. בלילה הם ליחששו לי,
עזרו לי לטוות את הדרך. כשנהגתי, שיכורה, מעל לקולות הרדיו, שמעתי אותם. רציתי להוליך אותך למעבה היער, לקשור אותך, לעקוד אותך, להקריב ולסמן אותך....
נדמה לי שכעסתי, רציתי דם ונקמה.
בבת אחת, מתחת לחצי העצים הנורים מעלה, מתחת לשמיים המתבהרים לעוד יום, כשאבק האדמה עולה באפי, שככתי. כבה בי הכל.
ובכל זאת, המשכתי, מכוח האינרציה, פתחתי את תא המטען, שיחררתי את הקשר הראשון, כבר ידעתי שלא יהיה בזה צורך ובכל זאת, הייתי מבולבלת, איך
אני ממשיכה כשאני ממוססת את החשק שלי במו ידיי ?
זה לא היה קל, לא הייתי מרוגשת, מבולבלת כנטולת כיוון, הנחתי לך להרים לי את החצאית, להוריד ולהשליך ממני עוד כמה פרטי לבוש אל האדמה, אפילו עזרתי לך
להתכוונן אליי, בתנוחה נוחה לשנינו. במטווה עשרת המטרים של החושך המואר בפנסים, המוח שלי רץ בין רחש מנועי המכוניות שחלפו מידי פעם בכביש,
תחושת האבק בין אצבעותיי מלפיתת מכסה הפח של מאזי, לשאלה מה אתה רואה שם, מאחוריי.
נכנעתי, הגוף לוקח אותי עמוק, כולי רק עור , זיעה, חום, אנחות . לאן שלא זזת, זזתי איתך, מה שלא אמרת לי נענה בכן, רק כן, כן תמשיך.
אחר כך הפסקנו, תשושים. בגולמניות ובברכיים רועדות אני מסדרת את החצאית ואתה לא מוריד ממני את הידיים, ממשש אותי בגעגוע.
הרדיו משתתק פיתאום, סוף סוף אני מביטה לך בעיניים, ואז, הגיעו התנים. בבירור, כחמישים מטר בחורשה הקטנה מתחתינו,
עיניים נוצצות בחושך, מייללים לי ברכה ושחוק.
אוטומטית ברכתי חזרה, אולי רציתי לזעזע אותך קצת, להדהים, צחקתי עוד לפני שהתחלתי. הם שרו לי , שרו לשנינו, ברכה ואזהרה
ושחוק בטונים מתחלפים, הבוגרים קודם ואחריהם הקטנים יותר.
רק פעם אחת והבעת הזעזוע , הפחד והתדהמה על פניך, נסכו בי את עצמם. נבהלתי, נזדעזעתי ונמלאתי כוח, בו זמנית.
מכשפה.
הריח שלנו הטריד וסיקרן אותם, מתקרבים, סקרנות וסלידה מתערבבות בהם,נמשכים אלי, אלינו.
ושוב ויתרתי על עצמי, שבתי ועטיתי את הקטנה שוב, מחובקת וצוחקת בך, ובפנים רוקעת רגל, מתוסכלת, שוב מתחבאת, להיות נורמלית בכל מחיר
על מנת שלא לשלם, אותו מחיר.
לא משנה,אין זמן לזה עכשיו, כשאנו מאוששים, כשהגוף ממשיך לקרוא. ושוב, אולי חצי שעה או שעה או שעתיים, הזמן אבד, העולם אבד, אין בו קולות יותר
חוץ מאלה שאנו מפיקים זה מזו. במעומעם אני יודעת שאני שמחה שאני יכולה להישען על מאזי ושהברכיים כואבות לי ושאני צועקת ושכל מכה
מהדהדת כמו יריה בואדי. כן , אני לא מפסיקה להגיד כן למרות שיש לי מילים נוספות, כל כך הרבה מילים נתקעות לי בגרון והיחידה שמתגלגלת משם היא כן.
לפני 14 שנים. 21 באוגוסט 2010 בשעה 15:54