התיקון

ונכון שהדוב מאחה לי את הרסיסים בסבלנות הזו ובלב הרחב הזה שלו. אבל האמת היא. שאני לעצמי מתגעגעת. לעצמי שלפני הנצח. לעצמי שהלכה פעם בדרך ברורה ובלתי מצולקת. שלא שאלה על אהבה. לעולמי השלם, שהתנפץ מאז לאלפי רסיסים פעם ושוב.

מדי פעם חולמת שאחזור לשם. אבל צלקות אי אפשר למחוק, ואני הרי מבינה בצלקות.

ללמוד לקבל את עצמי ככה.

הבוקר באוטו חשבתי. מה תועלת באהבה הזו. או שאני פגומה או שהיא. אהבה שלעולם לא תספיק. שבהתחלה היא ניצוצות ופעימות ולחישות ואחרי תקופה היא רגילה ופושרת ומחפשים אחר הריגוש הבא. 

----------

אני (עדיין) אדם של שחור ולבן לצערי. והאהבה היא אפורה. חמישים גוונים של אפור. כל פעם אני חושבת שהנה הפעם אני מצליחה לחיות באפור. הלוואי שזה היה מספיק לי. וכל פעם זה מרגיש לי שקר.

קצת ילדותי מצידי. דרושה התבגרות. 

---------

אני מאמינה בהתאהבות. במשיכה. בתשוקה. אני מאמינה בגוף. בחברות. באחריות. בשותפות. בדרך ארוכה שהולכים בה יחד מתוך ראיה פקוחה. אני כבר פחות מאמינה באהבה וקצת מוותרת עליה מראש. ואולי זה רק עניין של סמנטיקה והגדרות. 

----------

נתקלתי בפוסט של מישהו שהיה איתי פעם. על זה שכולנו פה בעצם בשביל להפסיד. אז אולי לא בשביל להפסיד, אבל בשביל להסתכן. אוכלים מהר מורידים בגרון וכבר מחפשים את הממתק הבא. 

----------

הפי וולנטיינז דיי. 

אתמול בלילה. גופיה לבנה עם תחרה. תחתונים חדשים מבד נעים. רציתי שיבוא מי ויתיישב לידי על המיטה ויגיד. מה שלומך מתוקה. איך היה היום. רציתי שאותו מי ישלח יד לחיבוק תמים ויגלה את הגופיה הדקיקה והתחתונים והיד שלו כבר פחות תמימה תישלח לחפון ולחקור. רציתי גם סקס. דבר מזה לא קרה. נרדמתי רדופת מחשבות איומות. 

הפי וולנטיינ׳ס דיי. הבוקר הפסקתי להאמין באהבה. 

תמונה.

גוף גברי גדול ובוטח שוכב. חצי ישיבה כזו. עסוק באיזה עניין בטלפון הנייד, יד ימין. פנים מרוכזות עינים בוחנות בנסיון להשיג שלמות, כרגיל. המבט עוד לא מרוצה. יד שמאל, מונחת בנונשלנטיות, בלי משים, על הגוף המתרפק שערום שם. מבט נוסף מגלה שאין פה נונשלנטיות. הביטו אל האצבעות איך הן חופנות שד. תנועה זעירה שאותה לא תוכלו לראות בחד מימד הזה, תנועה שמכה גלים בגוף הערום שליד. הרגל מעט מפושקת בכפיפה כך שאפשר לראות את זכרותו חשופה לצילום, כמעט אפשר להרגיש  שעד לפני רגע אברו היה מוקף בחמימות פיה. תנוחת הגוף וזווית הרגל נינוחה כל כך במין אדנות שלא צריך לשים סוגריים בצד השם כדי להבין את משחק התפקידים פה. והיא, מונחת בחיקו. כמה טבעי לה שם. ממוסגרת בזרוע הגדולה ונתונה לחסדיו, בגוף עגול חלק וקרוב, שמתהדק בנזקקות אל הגדול החם הזה שליד. מסורה ומתמסרת. נמסרת. ההתמסרות היא תנועה של הנפש, ובגוף היא נסיון להתקרב ולגעת בו בכמה שיותר סיבי עצב. לספוג כמה שיותר ממנו דרך שטח פנים הכי גדול שאפשרי. הלחי, החזה, הבטן, הרגליים. היא מציירת את מיתאר גופו בגופה. חדי העין יראו את המקום בו מתחברות רגליה והישבנים מתכנסים. אפשר רק לדמיין את מה שנרמז שם בין הקימורים. ומי מכם שיכול להרגיש מעבר למילים, לא זקוק לרמז ומרגיש ודאי את חום גופה. פעימותיה.  ואם זה לא קסם, אז מה כן. 

עייפה בובה זהבה (וזו אני בכמה משמעויות) 

ועייף מאוד הדוב

הצללים לחדר באו

לוחשים לי לילה טוב.

כבר תקופה ארוכה שהצללים מליטים חלקים ממני. אולי מוטב לומר. מבליטים חלק ממני. 

אמרת הבוקר שאתה תוהה אם יש בכלל מישהו שרואה אותי. אולי השאלה היא אם אני רואה אותי (וברור מה התשובה).

הלוואי. שהבית לא היה כלוב. והכלוב לא היה בית. 

Fכמה דברים שעירערו אותי היום הביאו אותי לגלות בתים נוספים שלא הכרתי (בבורותי) לשיר הזה. 

לפעמים זה מרגיש ממש ככה.

 ורק בשביל המילה הֶחָשֵׁךְ היה שווה. 

הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד?

הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה,
רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יָרֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּיָה,
אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ,
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ.
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ.
הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיך.
הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.
בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת.
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.

כשאפשר לזהות גוונים בדיבור. ולהכיר צללים במבט שבעינים. כשהגוף זוכר אפילו אם הסימנים דוהים. אתה הולך בתוכי ומשאיר בי עקבות. קוסם. (ידעתי מהרגע הראשון אגב)

זה היה עוד לפני שהוא חנק אותה עמוק בגרון במקלחת. וגם לפני שהחזיק לה את הפנים הלחות מול האיבר הסמוק והתפוח שלו והתחיל להשתין לה על הפנים. 

זה בעצם היה כשהם קמו מהמיטה. הוא לקח אותה לשירותים ואפילו הסכים להסתובב כשהיא השתינה. בכל זאת, יומולדת יש רק פעם בשנה. ואז הוא אמר לה לעמוד. היא לא ממש הבינה. הוא הביא משהו מהתיק ופתח מין נרתיק כזה. היתה לו מכונת גילוח שם. הוא העמיד אותה ברגליים פשוקות מעל האסלה, שלא תעשה לו לכלוך הכלבה הקטנה. סידר כמה דברים במכונה ובדק כהרגלו שהכל עובד. ואז הוא התחיל לגלח. הוא לא הסתכל עליה לפני, כאילו זה דבר שעושים סתם ככה כל יום. דבר שבשגרה. היה רק שקט והזמזום של המכונה ולא היה לה במה להחזיק גם לא בעצמה. מדי פעם עצר, הסתכל כמו שמסתכלים על חפץ. או על יצירה. אחר כך במיטה הוא ביקש סכין. הוא גילח אותה לאט מסתכל מקרוב במבט שהיא כבר לומדת להכיר בלי למהר בסבלנות הזו שלו. עד שזה יהיה טוב מספיק. והיא מביטה אל נקודה בלתי קיימת בחלל ונושמת טיפה מהר מדי ותוהה על היצור קסם הזה. 

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר 

אתה מתיר את הקשרים