התיקון

מכירים את משחק הילדות המלך אמר...

אז המלך אמר גוף

המלך אמר בלי להסתיר

המלך אמר שרוצה לראות הכל

המלך אמר תתפשטי

המלך אמר תפשקי. 

המלך אמר

כל הכבוד כלבה שלי... 

אז אני לא מתבלבלת.

ומנצחת במשחק. 

אולי המלך יספר לי מה יהיה הפרס. 

הצורך הזה
לכאוב.
לפתוח את מה שפצוע ומדמם לי
ולדחוף לשם חזק את האצבע.
לעמוד מול עצמי. מולך.
לקחת את זה לקצה.
לעמוד בקצה התהום הפעורה שלי
לפרוס ידיים אל האפל הזה
ולתת לעצמי ליפול פנימה
ולחכות
לראות אם צומחות לי כנפיים
או אני מתרסקת.

אתה שלם מדי. אפילו אתה
שלם מדי.
לא תבין...

בבקשה. קח אותי לשם. פעם אחת, ודי.
לבד אני לא יכולה. רק מולך.
תחזיק לי את היד. עד הקצה.
ואז תשחרר.
מבטיחה להתרסק רק מולך.

הם שני ילדים.

והשדיים שלה.

הפטמות הגדולות הבהירות.
איי, הגוף שלה
הצעיר, הנחשק, הזוהר בעלומיו.
הזין הזקור והעבה שלו בפה שלה.
השפתיים החושניות שלה סביב הזין שלו.
הכוס הנוטף שלי.
הזין שלך.
חשבתי שאני נטרפת.
משחקים בה ובי
כמו צעצוע.
חולקים ושואלים רשות לצלם, לשתף, להשתמש.
בה ובי.

התחושה הזו שאני אעשה כל מה שתגיד.

וכל כך רוצה.

המרחק הזה משגע אותי.

ואפילו שמרחוק
ואפילו שרק בכאילו
ואפילו שהכי בעדינות.

והמחשבה
לרגע
שאתה מבקש ממישהי אחרת שתצטלם בלי היד על השדיים

שאתה מביט בתמונה של אחרת
שאתה גומר ממנה...

וזה מסעיר כמו אניה נטרפת
וזה בוער כמו גחל לוהט
וזה כואב כמו הצלפה מדויקת
וזה מציף כמו שאי אפשר לנשום
וזה צורב כמו אש חשופה על עור
וזה אושר כמו לבכות.

אני כל כך רוצה.
אותה. אותו.

לראות אותך איתה. עם השדיים הנפלאים שלה. והישבן הענוג. ולתת לזה להכאיב.

זה כמו לראות אותך מחדש.

זה כמו להתאהב בך מחדש.

כמו שהיינו פעם שני ילדים. 
רוצה אותך ככה.
אותך. ככה.
תודה. היית מדהים.
לא הצלחתי להסביר כלום.

סליחה אם אני לוקחת הכל קשה מדי.

בבקשה אל תפסיק אף פעם. 

ואל תדאג. אני רק לרגע בלי אוויר.

ממך. 

מקווה שלא יימאס לך ממני.

פנים לא מוכרות
בוחנות אותי.
מה הוא חושב.
מתקרבים.
שפתיים רכות ומפתיעות.
לשון מלטפת.
העור שלו נעים לי
אני מעיזה ללטף חזרה.
מגע בוטח ויציב
כשהלב שלי מפרפר מהתרגשות.
ידים ענקיות. מובילות. מחפשות.
מציירות עלי תשוקה. וסקרנות.
גוף ענק ומפתה
לשים את עצמי בתוכו.
לתת לו ממני.
חיוך אמיתי וכובש
שמגיע אי שם מבפנים
ומחביא בתוכו גם רוך וגם זימה.
עינים בהירות חדות מבט

סוקרות, בוחנות
וגם הן מחייכות, וזוממות. לטרוף.
מחכה לביס הבא...

השיער הקצר הבהיר
כמו הצבע של החיטה הבשלה בקיץ
להעביר בו את היד כשאנחנו מתנשקים.
הידים הגדולות החזקות
האצבעות הלופתות
להחזיק אותי חזק כשאני רועדת
שלא אפול.
הגוף הגדול
גדול ממידותיי
להכיל אותי
לעטוף אותי
שתמיד יהיה יותר ממך
שתמיד ארגיש לידך קטנה.
וגם אם ארכב עליך
ואקח אותך לתוכי
אאנוס אותך אלי
הידים שלך תמיד יחזיקו אותי
טיפה יותר חזק...
השפתיים המשורטטות
מדויקות
בתוך פרצוף מזוקן וסקסי להפליא.
תמיד ארצה עוד מהשפתיים האלה.

מהחיוך הזה. 
אבל העינים

עם הקמטים הקטנים מסביבן. 
כאילו שהים מסתכל אלי מתוכן.
כאילו השמים מחכים לי במבט שלך.
כאילו אני באמת משתקפת בתוכן
כמו ראי.

חתיך שלי.

אתה יודע למה לא חבל
על כלום?

כי הייתי בטוחה שאתה ישן
אחרי גמירה מעולה
וחולם חלומות מתוקים.
ובגלל זה יכולתי להיות עם הבית שלי
מצחיקה, נעימה,
שירים בחרוזים.
קצת להיות ילדה.

אהובי,
החבר הכי טוב שלי,
מאסטר,
אדוני,
ראי סדוק.

תודה שהיית כזה חבר בבוקר
ושחיבקת כשבכיתי.
ושעזרת לי למצוא כוח.
ותודה שעשית אותי כזאת זונה מושלמת אחר כך...

לא חבל.
כי נספיק להגשים את כל הפנטזיות.
אחת אחת.
לאט לאט.
חיים שלמים.
מבטיחה.

יש שיר ילדים כזה
קוראים לו חבר בתוך ראי.
זה הולך בערך ככה:
״אז אמרתי לו נדמה לי
שאתה מאוד דומה לי
והוא אמר
בדיוק אותו דבר.
...
עצמתי שתי עינים
(ואני לא יודע אם גם הוא עצם
כי לא ראיתי שום דבר)״

איתך. חבר. ראי סדוק שלי.
אתה כל כך דומה לי
ורואה אותי. ואני אותך.
וגם כשאני עוצמת עינים
אני יודעת שאתה שם.

הצלחת לפתות אותי היטב. בפיך.
במילותיך. בשפתיים. בלשון.
אבל רק כשהתחלת לנשוך הבנתי שהצלחת לצוד אותי. לחלוטין. בתנועה של הגוף, התבקעה ממני איילה רעבה ומתמסרת, כמו גוזל שבוקע ומתחיל תנועותיו הראשונות ברעב עצום.
לא האמנתי שאצליח. להתפשט, להתערטל, להסתכל על עצמי במראה, לפשק (מול המצלמה...), להתמסר, לרצות כל כך.
נשכת אותי בכל מקום (כמעט).
הידים הגדולות והחזקות שלך ליטפו, הפליקו, הניחו אותי, החזיקו, צבטו, משכו, אחזו בכח, פישקו, עינגו, הרעידו...
אתה על הגב. לשכב מעל גופך הערום הענק, ולתת לך להרגיש את הגוף שלי מתפתל מעליך, מלטף.
לרדת לך (בלי שביקשת...) ולשמוע אותך טיפה מופתע...ולהרגיש את הזין שלך מתקשה עוד יותר ומתעבה לי בתוך הפה.
לשמוע (לראשונה) הוראות, ולבצע בדיוק מה שאתה אומר.
לקחת אותך לתוכי, כשאני כבר כל כך רעבה, ואתה נותן לי רק טעימה קטנטונת, ואחר כך אומר: עכשיו תלקקי את המיצים שלך ממני...
לתת לך להרים אותי. להיתלות עליך כשאתה בתוכי ולרכב עליך לרגע.
ולהרגיש אותך מזיין כל כך בכח, קצת נותן לזאב שבך לצאת החוצה כשאני מפושקת ומתמסרת, ככה חזק שהייתי צריכה להחזיק את הקיר מאחורי... ואחר כך אתה שואל בחיוך. את בסדר.
כבר מזמן לא הייתי כל כך בסדר. כל כך אישה.

והתמונות.
להתלבש מולך.
נשיקה לסיום.

הידים שלי תפוסות. והפטמות קצת כואבות.

זאב.

איזה מזל שנישקת אותי בלילה ההוא.

בערב של אותו היום נפגשנו בגסט האוס.
וכל לילה, לקחנו חדרים נפרדים, אבל התעוררנו לפנות בוקר באותו חדר...
אחרי כמה לילות יחד. בשקט של ההרים סביבנו. סיפרתי לך עליו. השולט שלי. שמחכה לי בסוף ההר.
רציתי לתת לו אותך כמתנה. הפתעה שאני יודעת שהוא מאוד יאהב...
באותו ערב לא ענית. גם לא אחר כך.
אבל לקראת סוף הטרק. באמצע הלילה. כשאנחנו חבוקות ומנומנמות, ביקשת לשמוע עליו.
סיפרתי לך את הלב שלי. וכנראה שסיפרתי ממש טוב. ואמרת שאת מצטרפת אלי.
סיימנו את הטרק בטטופאני. שם הוא מחכה לי.
קבענו שניפגש בערב.
את ואני בחדר. התרגלנו כל לילה להיות ביחד. כבר רעבות אחת לשניה. אז אנחנו מתחילות לשחק זו בזו. מתנשקות ונוגעות.
דפיקה בדלת ומייד הוא נכנס. אנחנו מופתעות וצוחקות כמו שתי ילדות קטנות.
הוא מנסה לשמור על מבט קשוח. למרות שאני יודעת שהוא נמס מלראות אותי איתך...
זורק לנו הוראה להיות מוכנות לצאת תוך דקה, בלי תחתונים כמובן...
אנחנו מתרגשות ומתלבשות. עוזרות אחת לשניה להתארגן, כאילו יוצאים לנשף...
הוא מוביל אותנו למטה. שקט של כפר שהלך לישון. קולות של חבורות מטיילים בכל מיני שפות. כבר חושך. ירח בשמיים ומליון כוכבים. בדרך הוא ייספר לי שהוא התגעגע. ומאיפה הבאתי לו את המתנה הזו. ואני בלחישה מספרת לו קצת ממה שהיה.
יורדים בשביל. בחסות החשיכה אני נותנת לך יד.
מגיעים למעיין. בריכה מרובעת של נביעת מים חמים.
אנחנו נעמדות קרוב, נוגעות אחת בשניה במגע חטוף, והוא מתחיל לסקור אותנו.
מסתובב סביבנו כמו נמר סביב הטרף.
אליך הוא יישלח יד ראשונה. מסוקרן. רעב. יעביר יד בשערך החום. על העורף. על הכתפיים. ירד אל השדיים המתוקים שלך שאני כל כך אוהבת. אני יודעת שזה מטריף אותך. אני כבר מכירה את הגוף שלך כל כך. ויודעת שכשהוא יכניס יד בין הרגליים שלך, מצפה לו חמימות נפלאה...
מתפשטים. פטמות זקורות ושדיים מצטמרים. זין זקור ורעב. נכנסים למים.
מתחבקים ומנשקים קצת במים. את איתו ואיתי. אני איתך ואיתו. ידים ורגליים ושפתיים מתערבבות במים הנעימים.
פתאום הוא אומר. בנות. מספיק שיחקתן. אני רוצה שתישענו על קיר הבריכה עם הישבן באוויר.
אנחנו מצייתות בדממה. עומדות קרוב. במים הרגליים שלנו נפגשות. הוא ימשש את שתינו. כל ישבן ביד אחת. יפליק לנו על הישבנים המונפים באוויר הקר. עד שיאדימו על אף הקור.
כל אחת בתורה תתמסר אליו. לכח שלו. למגע. לחדירה. מזיין אחת והשניה נהנית להסתכל על אהובתה מתמסרת. גונחת. נטחנת בכח.
אני מסתכלת לך בעינים כשהוא חודר אליך. ויודעת שהבאתי לאדון שלי מתנה נהדרת. ושגם הוא מתנה בשבילך... מלטפת ומנשקת אותך תוך כדי.
כל מה שלא עשינו אחת לשניה כל הלילות האלה. הוא יעשה בנו. את הרכות שהיתה שלנו, הוא יחליף בכח שלו. את הליטופים המענגים שלנו הוא יחליף במגע הגוף הגברי החודר. המזיין. את הגמירות האינסופיות שלנו הוא יחליף בחדירה פעם, ועוד פעם... בכל חור אפשרי. בכל תנוחה.
אחרי שעות של עונג בערבוביה של קור וחום, תשוקה וכאב, קולות נשיים חרישיים וקול גברי אחד מצווה.
נחזור מפוייסים ועייפים. ונרדם יחד, מחובקים, את ואני משני צידיו של הגבר המדהים הזה.

יומולדת שמח מאסטר. 

כשקמת בבוקר. מתפנקת כמו חתלתולה. אני כבר לא הייתי שם.
עזבתי מוקדם בבוקר. להליכה המונוטונית. המרפאת.
בכל הימים שאחרי. נפגשנו רק לרגע. מבטים חטופים וסקרנים.
העליות נהיות קשות. האוויר נהיה דליל.
התחיל לרדת גשם. כזה שמרטיב הכל. החלטתי להמשיך ללכת, וגם את. לבד על השביל, שתינו. כשאני נעצרת באיזה פינה בצד השביל, גם את. שתיקה מביכה טיפה.
פתאום את אומרת. כמה כיף היה לך איתי. ושאת רוצה שוב.
שאלתי אם היית פעם עם אישה. ואת אומרת שלא. מביטה בך במבט מופתע, וחושבת. איך היא התמסרה לי ככה...
שאלתי אם את רוצה ללמוד. העינים שלך עונות לי שכן...
לוקחת את הפנים שלך בידיים שלי ומסתכלת בעינים החומות, הנעריות, הרעבות האלה.
מנשקת אותך לאט. ואז בטירוף. בהתחלה את קצת בהלם. אבל אחר כך את מנשקת אותי בטירוף.
גשם. חולצות רטובות. נצמדות אחת לשניה. מלטפות ולומדות את הגוף.
אני שולחת יד אל תוך המכנסיים שלך. את מפשקת רגליים ונותנת לי להרגיש אותך.
פתאום אני עוצרת. ומסתכלת לך בעינים. ושואלת שוב: רוצה ללמוד? אז תעשי בדיוק מה שאני אומרת לך.
אני תופסת פינה נוחה יותר עם התיק הענק. נשענת עליו. ומורידה מכנסיים. את מסתכלת על הגוף שלי בטבעיות, ובלי מבוכה. אני לוקחת את היד שלך, ומובילה אותך לאורך הירך שלי. בסקרנות, ברעב, בתשוקה, בערגה, בריגוש. אני לוקחת לך את היד עד המקום שבוער בי אליך מאז שהייתי איתך. עם הנשימות הקצובות שלי, אני עוזרת לך להבין מה עושה לי נעים. מה את צריכה לעשות כדי להטריף אותי, ובאיזה קצב.
אני עוצרת אותך. מסתכלת לך בעינים ואומרת לך: עכשיו. עם הלשון...
המבט שלך כבר לא מופתע. הוא אומר תודה. כאילו זה מה שהתשוקקת אליו כל הזמן. ורק חיכית שאגיד לך. שאבקש.
אנחנו מחליפות תפקידים. אני מתמסרת לך. כאילו גורלי נתון בידיך. בשפתייך. בלשונך.
זו אולי פעם ראשונה. אבל הלשון שלך כאילו מכירה את הגוף שלי היטב. ואת עושה לי להתפרק. לרעוד. לבעור.
כמו פעם. איתו. מזמן.
לרגע אני גם איתו. וגם איתך. הכל מתערבב לי מול הנוף המדהים הזה...
כשאני פוקחת עינים את כבר לא שם.
רק אני. וההרים. והגשם. והזכרונות...