אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

התיקון

לפני 8 שנים. 15 במאי 2016 בשעה 19:51

 

פעם רביעית. אני כבר מכירה את הנוף. את ההרים שרעדו. את הכפרים. רק האנשים משתנים.
והפעם זו את.
יום אחרי יום. בעליות האלה. מכפר לכפר. מחליפות מבטים. שלום קצר.
גם את מטיילת לבד.
גילי כמעט כפול מגילך. ואת כל כך יפה.
קצת מזכירה לי את עצמי אז.
ערב אחד.
באותו גסט האוס. אחרי מקלחת מקומית. ארוחת ערב. יושבות יחד במרפסת בכפר ההוא שבו שומעים את הנהר בלילה.
דיברנו על המסלול. ועל ההרים ההם, הרחוקים, בארץ אחרת. ועל השרירים התפוסים.
הסתכלתי עליך והעזתי להציע מסאז׳.
בחדר שלי. על המיטה. עם סדין לגופך. אור ממילא אין. רק הידים שלי שעושות בך פלאים.
את קצת מנמנמת ונותנת לי להכיר אותך.
משחררת לך את הכתפיים. השכמות. הגב. יורדת עם הידים לצדדים. עד המקום שבו מתחילים השדיים הצעירים שלך. ועוד פעם. ושוב. ואת מתמסרת. מרימה טיפה את הגב. ונותנת לי ללטף לך את כל השד. לעסות את הפטמות. ושוב על הגב. ושוב מכניסה את הידים שלי לשדיים שלך. לפטמות הזקורות.
יורדת למתניים. לשה אותם כמו הבצק של החלות. את הישבן שלך.
ואז מתחילה לעבוד על שרירי הרגליים. אני כל כך רוצה להגיע אל מה שבוער ביניהן. אבל מחכה. רוצה שתהיי ממש מוכנה. וממש רעבה.
עוברת בסבלנות על השוקיים. הירכיים. מטפסת
פנימה, בין הירכיים שלך. מתקרבת טיפה. ומתרחקת.
אני שומעת את הנשימות שלך. מתקצרות. מתרגשות.
שואלת אם את מרשה לי.
את לוחשת אלי מתוך העונג הרעב. ומביטה בי במבט רעב ומצועף.
אני טובלת את האצבע ברטיבות המתוקה שלך. מחדירה אותה עמוק. הגוף שלך נענה לי.
אני מחליטה לתת לך את מה שאת מבקשת.
ומעיפה אותך עם האצבעות שלי למחוזות שלא הכרת. נותנת לך לגמור. אצבע אחת על הדגדגן. והשניה חודרת בתוכך. לדעת אותך עם האצבעות שלי. לזיין אותך עם הידיים.
אחרי שתגמרי כמה פעמים. אכסה אותך בשקט. אתן לך נשיקה קטנה. ואלחש לך. לילה טוב ילדונת.

לפני 8 שנים. 4 במאי 2016 בשעה 20:52

לזאב... 

אחכה לך ברחוב הומה. 
חצאית קצרה. חוטיני. עקבים. גופיה ובלי כלום מתחת.
נקווה שלא יהיה קר באותו הערב...
אתה תסתובב סביבי במעגלים, כמו נמר סביב האיילה. הגוף שלך מאסיבי וגדול. הגוף שלי דקיק. מספיק רחוק כדי שלא אראה אותך. מספיק קרוב כדי לראות שהגופייה שלי שקופה...
כשתהיה בטוח שהאיילה מספיק עסיסית בעיניך. תתקרב אלי מאחורה. תעמוד צמוד אלי. אשתדל לא להיבהל... תלחש לי משהו מתוק, שארגיש את הבל נשימתך על העורף.
ניתן אחד לשני כמה שניות לבלוע אחד את השני במבטים. בכל זאת, אנחנו כמעט שני זרים...
ואז יתחיל המשחק... אתן לך להוביל.
עם יד עדינה וחזקה מונחת על הגב התחתון, מעל הישבן, תיקח אותי לחדר.
הבטחת לנשק את הצוואר לפני שאתה נושך...
תעמוד מאחורי. תרים את החצאית. תיתן לי להרגיש את הזקפה מתחככת באגן שלי. יד אחת מגששת אחר הפטמות, והשניה מצמידה אותי אליך וחודרת לבדוק כמה אני רטובה.
כשתרגיש שהאגן שלי נענה לך בתנועות עדינות, ושאני רוצה ממך יותר. תכופף לי את הגב על המיטה, תרים את החצאית ותתחיל עם ספנקים...
תשמע אותי גונחת מהפתעה ועונג.
אחר כך ארצה להפשיט אותך, הבטחת שמחכה לי משהו שווה במיוחד. תחזיק לי את השיער תוך כדי שאני יורדת לך. תקבע את הקצב.
עם הידים החזקות שלך תשכיב אותי על המיטה. תפשק לי את הרגליים ותרד לי. וגם תנשוך.
ובסוף... ארצה להרגיש אותך בתוכי. את הזין הבוער שלך. חודר בכח ובעצמה שוב ושוב. להרגיש אותך משתמש בכוח מול הגוף הקטן שלי. את הידים שלך מחזיקות אותי חזק. רוצה שתשחרר את החיה ותתפרק.
אחרי זה, מקלחת זריזה. אולי יישאר כח לעוד סיבוב באמבטיה.
וניפרד כמו שני זרים...

לפני 8 שנים. 28 באפריל 2016 בשעה 15:00


כמו ענף עץ עבות
שבסופו יש פרח נוטף דבש
מטפטף לי על הלשון
כמו שרביט מנצחים
שמפיק מגרוני את הגניחות הכי עמוקות
סימפוניה של תשוקה
כמו חליל קסם
שגורם לאגן שלי להתפתל סביבך
גוף של נחש מהופנט
כמו מטה ביד מנהיג
שמבקיע ממני רטיבות מתקתקה
אפילו לפני שהיכה
כמו ברזל מלובן
לשפד עליו
את הגוף הרעב שלי

לא יודעת שובעה

לפני 8 שנים. 26 באפריל 2016 בשעה 18:28

פותחת את הפה
לא יוצא שום קול
רק אד ירקרק ורעיל
מתנחשל ממני
והנה הם מופיעים בו
השדים שלי.
הם צורחים וצווחים בקול שלי
את המחשבות הכי שחורות
הכי אפלות
הכי גרועות.
מטומטמת. הם יגידו לי.
מה חשבת לעצמך.
בשביל מי את טובה.
אף פעם זה לא מספיק.
את. לא. שווה.
ולא משנה כמה תנסי.

את אף פעם לא תהיי.

 

אין להם בעצם שום קול.
זה רק המחשבות שלי שצורחות לי ככה באזניים.
רק אני שומעת.
זו אני שם, בקרחת היער. ערומה. שיער סתור. מתגוללת בעפר. נותנת להם לבעוט בי. ללעוג לי. לגלגל אותי. ללכלך אותי.
צרחות, זיעה, בוץ, דמעות. הכל מתערבב ועוטף אותי כמו תכריכים.

 

מחול שדים מטורף ואומלל. 
הם בכלל לא שם. זה רק אני.?

 

צריכה להאכיל את השדים שלי.
והפעם הקרבן יהיה קשה מתמיד.
כי איכשהו הצלחתי לברוח. אשליה מתוקה. שאולי כן. אולי כן טובה. שווה. יפה. ראויה. אפילו... מגיע לי?

 

השדים שלי נגעלים מהסוכר הדביק של האשליה הזו. אז הפעם הם רעבים במיוחד.
והם יזכירו לי את מה שניסיתי להעלים.
והם יגידו לי שוב. קרוב קרוב ילחשו לי. והבל פיהם מנשק לי את האוזן. והלחישה הזו מהדהדת לי בראש. מיללת לי בנשמה ומנפצת אותי מבפנים: לא מגיע לך כלום. אז עדיף שלא תבקשי.

לא להראות חולשה. לא למצמץ, אפילו לרגע.
ללבוש את שמלת הברזל.
ולחייך למראה הסדוקה שאני.

לפני 8 שנים. 25 באפריל 2016 בשעה 8:06

כותבת מהר

שלא אתחרט

חייבת להקיא את כל הרעל הזה.

אולי תהיה לי מנוחה מהשד לרגע. 

 

אולי לשם הכל הולך

או משם הוא מגיע

כל המשחקים האלה

והמרדף האינסופי

להיות יותר

ויותר

ועוד קצת.

איזה מפגרת. ופאתטית. ילדה קטנה. 

 

להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שככה בסדר.

שככה יפה.

שככה טובה.

שככה מספיק.

 

רק איתך. לרגע. בגיל 20.

וכבר מזמן לא.

 

 

 

לפני 8 שנים. 21 באפריל 2016 בשעה 4:47

הראי שלי

נסדק.

ואני עדיין רואה בו

אותך.

אחד ויחיד.

 

------------------------------------

תודה למי שעמד איתי על החוף בלילה ולא ביקש כלום. 

לפני 8 שנים. 19 באפריל 2016 בשעה 22:50

הקסם

מתפוגג

בעשן.
נעלם
נסגר
נעטף
נעצם
נרמס

נמחק

מתרחק

מתפרק
מיטשטש
מתלכלך
מתגלגל על הארץ
כחפץ אין דורש.
כמו ליצן עצוב.
כמו זונה על הכביש.
כמו בור שנפער בלי סוף.
כמו פצע. 


עדיין נדהמת
ומסנוורת
אולי אפילו יותר מדי.
שוב נפקחת
ולא נענית.

לא כואב.
מאוד מפתיע.

 

לפני 8 שנים. 19 באפריל 2016 בשעה 14:38

מאסטר

הצלחת לבלבל אותי הפעם. 

ואם לא מעניין אותך

עם כל מה שעומד לקרות היום 

אז אולי... 

 

לפני 8 שנים. 15 באפריל 2016 בשעה 20:56

כמו ניצן אל הפרי שיפתח בו

כמו הסיפור אל הסוף שייכתב לו
כמו הסערה אל השקט שייולד בה
כמו צדף אל החוף שיטמן בו.

כמו האביב אל הקיץ שיצהיב בו
והקיץ אל הסתיו שישיב רוח
כמו השביל אל העיקול שמעבר לו
כמו המבט. אל האור שייפקח בו.

כמו הגוף. אל היד המלטפת
כמו השפתיים. אל התשוקה הנוטפת
כמו... הפעימות. שדוהרות בי.
כמו כל מה שנפער בי. ונפתח לי. ונפקח בי. ונברא בי. ונרעד בי. ונרטב בי...
ומפרפר. ונוטף. וקורא. והומה. ושואג. ומתרגש. ומרגיש.
אליך.


איך אפשר כל כך להתגעגע
למשהו שעוד לא היה
אבל כבר ממש קיים.
למשהו שכבר קרה פעמים אין ספור
או שבכלל עוד לא נברא.
לרגע מרגיש כמו משחק מראות מתעתע.
אתה שם באמת?

וזה חי בי. ופועם.
ואני בזה נבראת. וקיימת.
ומחכה. רק כשיהיה אפשר.
ולא הורסת שום דבר. מבטיחה.

 

 

לפני 8 שנים. 15 באפריל 2016 בשעה 1:52


בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. 

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף
וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶק שֶׁלְּךָ
תְנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

 

-לאה גולדברג

 

מאסטר אחד ויחיד

אהוב, חבר,

ראי.

 

כל כך הרבה דברים בשיר הזה מצלצלים לי אותך.  ריח יַלְדוּת... ועוד המון. מחייכת. 

 

רוצה להגיע אל החוף שהוא אתה

להשביע את הגעגוע שהומה בי

לראות איתך בחושך את כל הדברים.

 

והסליחה. היא כנראה מעצמי. ולפעמים זה הכי קשה.

 

ימים כאלה... לא קלים. רחוקים.  מחשבות מתרוצצות.

הלב רץ. וחוזר.

רצוא. ושוב.

מתגעגעת. רוצה לגעת. ולדעת. 

תודה שאתה. ראי.