יומנה של חצופה

אני חושבת שאני מגלומנית. 

אם אני חושבת ככה זה אומר שאני מודעת ולא חולה לגמרי. 

מצד שני ברור שאני מודעת אני הרי תמיד מודעת ומי ידע אם לא אני. 

שיט. 

בזמן האחרון אני מקבלת הרבה תגובות מחמיאות על הבלוג שלי. 

על התוכן ועל הכתיבה. 

אפילו עלה בי רעיון נועז כזה לפרסם חלק מהחומרים שלי. 

אז רציתי לומר פשוט

תודה

ובזמן שאני שוכבת על ברכיו כמו ילדה רעה שיש להחטיף בישבנה, הוא מחדיר אצבע אחת, יורק, ואז מוסיף עוד אחת, בודק. ממלמל כמה אותו הוא רוצה להכניס, כמה יפה לי להתרחב, מפליק לפעמים ותמיד מחזיר לי את היד לדגדגן כשהיא בטעות מפסיקה לשפשף. 

כשהופך אותי עם הישבן מופנה אליו כלפי מעלה, אני יודעת שהזמן קרב, שאני מוכנה לקראתו ועוד תכף הוא יתקרב. 

וכל הזמן אני רק חושבת כמה אני נהנת להיות כזו עבורו. וכמה אני שונאת להיות רק זה בשבילו. 

כי כשאני הולכת, מלאה בזרע שלו שעוד בישבני, אליו מגיעה בת זוגתו, שכנראה פשוט לא מוכנה לתת את אחוריה ,ואיתם את כבודה, עבורו. 

יש לה הרבה דברים להתבייש בהם,

מתיחות קטנות של מוסריות ליוו אותה כל חייה,

ודווקא אחרי הבצל תצחצח את שיניה

לא מבושת הריח, אלא מבושת האכילה.

מתחת לזרם המים החמים היא מפקפקת בהחלטתה ממקודם להכניס את הבחור החמוד שפגשה מוקדם יותר באותו היום אל ביתה. אמנם הוא כבר הלך אך דווקא כשהיא לבד המחשבות מתחילות לצוץ.

כשביקש תודה, ובירך על הכנסת האורחים אחרי המסע שלו בעקבות עצמו מהמדבר הרחוק היא התרברבה שאין על מה, ויש ביכולתה לזהות אנרגיות חיוביות, היא הרי יודעת את מי אפשר להכניס אל ביתה ומי לא. בין היתר פירטה לו את כל נקודות המוצא שהיו לה בדרך, כדי שיבין שהייתה מודעת כל עת.

בזמן שהיא מסבנת את גופה, המחשבות על השומנים שרק היא רואה על גופה מתחלפות בפחד שאולי הוא מחכה בסלון. הוא יודע כבר שהיא לא נועלת את דלת הכניסה. הראש שלה מחשב את הדרכים בה יוכל למנוע ממנה אפשרות בריחה וכיצד משאיר אותה בשקט בביתה שלה. 

כשהגיעה לקרצף את אחורי גבה, הבחינה כי דלת המקלחת פתוחה במקצת. מחזה נדיר בהתחשב ברצון שלה להשאיר את האדים החמים בתוך החדר הקטן. ישר עולה מניע לתרחיש, הרי יוכל לטעון עכשיו שהיא זו שפיתתה אותו. נתנה פתח להציץ ולרצות. 

מתחת לזרם המים החמים הפקפוק שלה,שכעט הוא פחד, הפך לפנטזיה. 

ואיך יכולה פנטזיה להישאר פנטזיה כשהיא כבר התגשמה?

המובטלים נהיים בעלי הנסיון,

הליצנים הפכו למלכים.

אלו שדעותיהם נשמעו מופרכות-

מובילי קהל היום ברשתות.

ואני עם כל ההסגר 

פורחת מתוך ההפקר

הרי לא פעם ולא פעמיים כבר ציינתי

שבין קירות כלא בלתי נראה

נחמה אני מוצאת.

אולי גם תרביץ לו כמו שעשו לה
כדי שילמד מתי לשתוק ומתי לצרוח

רציתי להעלות תמונה של הודעות שקיבלתי עכשיו מחבר שפגשתי בארהב. 

מסתבר שזה רק למנויים הזהובים. 

וחשבתי שהיום שבו אעלה כאן תמונה שלי קרב ובא..

מהנסיונות המעטים שלי להפוך את הוירטואליות למציאות,

הבנתי שזה לא בגלל הפחד

זה בגלל החיבור.

איכשהו, אני תופסת מאנשים יותר לפני שאני פוגשת אותם

ותמיד מתאכזבת אחרי זה.

סביר להניח שזה משהו בי ולא בהם,

הרי אם כלל המקרים כאלו 

אז
.

בכל אופן,

אני רוצה להכיר מישהו במציאות.

מההתחלה הכוונה.

כי כשהאנרגיה רוצה להשאיר אותי בסביבתו,

זה אומר הכל.

תרשים שלהן נמצא מאחורי, וגם על פרק כף היד, מזכירים לי

שהמוות קיים

השאיפה לכוח אינסופי מרעילה,

להתמודד עם זכרונות זו משימה קשה,

ולא להיות בולטת מדי זה לחכמים.  

העניין הוא-

שאני מתחבאת, 

כדי לא להתמודד עם זכרונות קשים,

ובקצב הזה רק הרעילות תשאר לי ולא בעל הכוח.

המוות יגיע. זו עובדה.

 וכנראה נותר לי רק לפעול על מנת שהפחד שבתוכי לא יוותר כמו שקיים. 

מישהו הבין משהו מכל זה?

כי מפחיד אותי, מעבר של וירטואליות למציאות. במיוחד דרך כאן. כי היו מקרים. ובטח עוד יהיו.

וכשעם אישה אני נפגשת, מהר מאוד הופכת מנשלטת לשולטת. 

אני אמנם מתקדמת יפה כבר בסולם הפצפון שלי אל עבר ההצלחה, ועם זאת

אני עדיין כלבה ללא רצועה.