היא סיפרה לי דברים פשוטים בפרטים, שאחותה כנראה סיפרה לה.
וביקשה גם ממני לספר לה גם.
להשלים עוד חלקיק של פאזל ממה שהיה החיים של אחותה. מהדברים הפשוטים והאינטימיים של חיי אחותה.
בהתחלה הייתי קצת בשוק שש' שיתפה אותה בכאלה פרטים ספציפיים ואינטמיים. ואחרי זה חשבתי לעצמי מי אני למנוע ממנה לדעת. מי שם אותי לשמור את זה לעצמי.
והורדתי מחסומים.
ושיתפתי הכל.
ושמעתי אותה ובכיתי איתה.
ובסוף שלחתי לה את כל ההקלטות שהיו לי בקבוצת הווטסאפ המשותפת. שומעים שם את שניהם. אבל בעיקר את ש' צוחקת. ומשחקית. ורכה. ומביעה רצונות. וחיה. ממש ממש חיה.
ובסוף שאלתי אותה את מה שלא הספקתי לשאול את ש. למה היא ש והוא ש והן ש ו ש ודווקא הוא ר.
וקיבלתי תשובה.
דברים פשוטים.
במסיבה אתמול, יצא לי להחליף מילה מהירה איתו, ולהודות לו על הקשר שהוא עשה בינינו.
ולהודות לו גם שבזכותו ובזכות המסיבות שלו, היה לי העונג להכיר אותם.
למעשה, זו הייתה המסיבה הראשונה שהייתי בה מאז תחילת אוקטובר. ואני שמחה שהלכתי. ושהייתי שם איתך.
היה לי כיף בזכותך.
בזכות הדברים הפשוטים דווקא.
התגובה שלך לאיך שהייתי לבושה,
לתשומת הלב שלך כלפי במרחב שכזה ולאורך כל הערב,
שהחזקת לי את היד.
ושספרת איתי לאחור.
ותפסת אותי.
לפעמים זה ממש ממש קשה- לתפוס אותי. ריגשית.
והרגשתי יפה, ממש ממש יפה, שם איתך.
והיום, כשהכנתי את צהרים, פתאום חשבתי שזה סופ"ש של סוף שנה אזרחית. ושגם שנה שעברה אתה היית זה שהרמתי איתו כוסית לשנה החדשה.
ואחרי שקמתי מהשנץ הארוך הזה ששקעתי לתוכו אחרי שנסעת, חשבתי גם שבאיזשהו מקום, עם הזמן והדברים שעברו עלי- קצת התבלבלו לי מושגים של "כיף" או "הנאה" עם מושגים כמו "אושר".
והסופש הייתי מסופקת ומאושרת.
מדברים פשוטים.
וגם היה לי גם רגוע וגם כיף.
וחשבתי על כמה זה עדין, המארג הזה, בין לא לוותר על עצמך, ובין להתפשר. וכמה בעצם זה גם יכול ללכת ביחד, אם רק שני הצדדים מנסים ושואפים.
זה לא תמיד כיף, וזה משאיר אותי מתוחה וקצת מכווצת בכל פעם שאני בורחת לי או שיש תגובה, אבל במקרה הזה כנראה אין ברירה. הפער קיים והוא לא קטן וללא מאמץ משותף לא יבנה פה גשר. ואני רוצה מאוד שהוא יבנה.
גם המאמץ המשותף – ניכר. זו לא רק אני שמתאמצת וזה חשוב לי.
לא כיף לי הקליפות האלה, אני שופכת לה את ליבי. ובטח אחרת לא יהיה כיף לו. ואני מסבירה לה שמבחנתי זה גם לא הדבר היחיד, ושהאתגר הגדול עוד יגיע, ושאני מפחדת ממנו.
והיא אומרת לי דברים שאני כבר יודעת.
ואני מסבירה לה דברים שגם היא יודעת.
והיא אומרת לי עוד דברים שאני יודעת.
תבונה ורגישות, ורגישות ותבונה.
ומה אני אגיד לה? שאני כבר יודעת? זה נשמע דבילי כל כך להגיד את זה והרי הדברים תמיד נראים לנו גדולים יותר ונוגעים יותר פנימה כשהם שלנו.
"זמן" היא אומרת לי.
גם את זה אני יודעת.
זמן.
אני מתרכזת בדברים הטובים שגורמים לי לחייך. על אף המיתון. כלכלת השפע במציאות של צנע. הגדרה מחייכת.
אני באמת מתרכזת בדברים הטובים כמו שלא התרכזתי בהם מעולם.
יש נשיקות של שלום ושל חיבה. נשיקות מתוקות שמופרחות בהנף יד כמו מילים קטנות שנשלחות אליך.
מתוקות כמו ריח של כביסה, וכמו רעש של צעדים קטנים של פעוט שרק למד ללכת על גבי הריצפה. טק טק טק.
יש נשיקות של דאגה. שמחליפות פעימות מהירות ונשימות כבדות בחזה. ונשיקות של אנחת רווחה.
יש נשיקות של שקט. ויש נשיקות של לילה טוב.
ויש גם נשיקות של עצבות גדולה ואבל.
יש נשיקות של חברים. ויש נשיקות של געגוע.
אבל בעיקר אני אוהבת נשיקות של תשוקה.
ואני רק רוצה שנשק אותי כאילו אתה מנשק לי את הכוס.
אני לא אוהבת שיורדים לי, אבל איך שאני אוהבת נשיקות של תשוקה.
תשקיע עם הלשון שלך, תיקח פיקוד על האיזור- תיקבע את העומק, ואת איזורי הלחץ ואת המשך.
תפסק את השפתיים שלי עם שלך, תינק את שלי בעדינות ותלקק,
תתפוס את השיער כאילו אתה נאחז בעור שמסביב, תלטף את הפנים כמו שהיית מלטף את הירכיים הפנימיות ואולי גם את הבטן התחתונה. תניח אצבעות על הצואר, כאילו אתה חודר איתן פנימה לתוכי.
גם זה, כמו עוד הרבה דברים אצלי, נובע מחסך בדברים שמניעים את הנפש. כאלה שהם מחייכים בגלל שהם פשוט שם, ולא צריך לעבוד קשה עבורם. כי אחרת אני מפחדת. בלעדיהם אני מפחדת. ואני לא רוצה לחיות בפחד.
ככה אני בנויה ותמיד הייתי כזו. מיליוני פוסטים רגשניים להחריד, חמים, ובועטים מאהבה כנה מוכיחים את זה לא פעם.
לא יודעת אם זו מגרעה או יתרון.
אני לא מאלה שמשחקים משחקים. אף פעם לא הייתי..
כי האמת שזה דורש אומץ לפתוח את הלב, ולא פעם זה גורם לו להקרע לגזרים. והוא אכן נקרע בעברו, נשבר לרסיסים קטנים , שנאלצתי לאסוף בידיים מדממות.
(תעשה לי טובה קטנה, ותלחץ על פליי קודם. תמתין קצת למילים, ורק אז תקרא. זה פוסט שקוראים עם פס קול)
אני אוהבת מגע.
וזה ממש מוזר כי אני לא אוהבת מסג'ים.
אבל מגע של גבר שאוהב אותך, ועוטף אותך- זה אחד הדברים שמנגנים לי כל כך חזק בנפש. אולי יותר מבדסמ. אולי בגלל זה בשילוב עם בדסמ זה כל כך ממכר עבורי.
אולי כי לא חיבקו אותי מספיק כשהייתי קטנה. גם לא כשגדלתי.
אם הייתי צריכה להמר למה אני ככה- הייתי מהמרת שזו הסיבה- חסך מאוד גדול.
אולי זו גם הסיבה שאני צריכה מילים חמות. כי גם זה לא היה לי הרבה.
וכמה שאני לא אוהבת להודות שיש לי חולשה למילים. לא רק ל"אני אוהב אותך" אלא גם ל"את חשובה לי". מלמדת את עצמי להקשיב חזק יותר למעשים. על אף החוסר באוזניים. המעשים אמינים יותר. והם בולטים.
יש לי חולשה לגבר שישן לידי במיטה, צמוד אלי, בחיבוק. נוסך בי בטחון בלילה. עוטף אותי חזק. מעביר את ידו על בית החזה, על מותן, על טוסיק, וחזרה.
יש לי חולשה לאינטימיות שמפתחת.
להתעורר יחד.
להריח אותו, להסניף ממש.
לנשיקות קטנות ועדינות על העור.
בחושך. באור.
הוא יכין לי כוס קפה בבוקר כי נשארתי קצת במיטה, לנסות להאריך קצת את תחושת חום גופו שנותרה. קפה חזק מדי, אבל בכוס לא גדולה מדי , כמו שהוא יודע שאני אוהבת.
אני אוהבת מגע כזה. רך ואוהב. כשאני יודעת שהוא שמור לי. כשאני יודעת שאין אף אחת אחרת שהוא מעדיף שתיהיה שם איתו, ושזו תחושה הדדית. כשאני מרגישה בטוחה איתו.
כי הרבה פעמים אני לא מרגישה בטוחה כלל.
גם כי גם אני לא עשויה פלדה. וגם כי יש לי בסיס לפחד.
ועשיתי סיבוב גדול מדי וארוך. חויתי ותנסתי ואני יודעת מה רוצה וצריכה. דייקתי את עצמי. ולמדתי לדבר עדין יותר ונמוך. נמוך זה לא בהכרח חלש. נמוך יכול להיות אכבר חזק, אם הוא נאמר אחרת.