יומן מסע

לגעגוע יש יכולת מיסטית לגדול כל הזמן.

ככל שאנחנו יותר יחד,

יותר קרובים,

יותר 'מחוזקים לעולם'

כך גדל לו גם הגעגוע.

אני מתגעגעת לגבר גדול המימדים שמחבק אותי ועושה לי להרגשה של קטנה קטנה.

מתגעגעת לחבר שמפרגן ומחמיא, ולא חוסך ממני את דעתו הטובה.

מתגעגעת לסאדיסט שלי, שיודע להוציא ממני פחד וזעקות כאב אמיתיים. 

מתגעגע לבן זוג שלי, לבישולים, לשקט במרפסת, לסרט נעים בטיוי.

וזה מגיע לי, אדוני.

וזה מגיע גם לך.

וזה נדיר,

ויקר ערך

ואפילו שלפני רגע עזבת,

ואפילו שעוד ממש בקרוב - תשוב-

אני מתגעגעת אליך.

המון.

אני פחות מתחברת לסשנים בבוקר.

משהו באפילה של הערב מכניס אותי לסט מיינד הנכון.

סקס בבוקר, או לפנות בוקר, בכל שעה לא שעה שהיא, זה נהדר.

אבל סשן? משהו אפל בנפש שלי נזקק לאפילה תואמת של הלילה.

~~~~~~

הוא תופס אותי חזק חזק בשיער.

בדרך כלל אני מאוד אוהבת את זה, אבל הפעם הזו זה כל כך כואב, שאני מרגישה כאילו הקרקפת שלי עוד רגע מתנתקת מהגולגולת.

הוא מביא את הראש שלי אל האיבר הזקור שלו. ועוזר לי להתמקם עליו. 

אני לא מוצצת לו. אני רק פותחת את הפה. הוא מניע אותי עליו לקצב הטוב והנכון לו. ומדי פעם הוא מניעה עמוק מדי. 

הלוואי ויכולתי להגיד שאני שולטת בגרון עמוק כמו שקטרינה ויליאמס שולטת במגרש הטניס, אבל אני לא.

 ריפלקס ההקאה שלי עובד והלוע שלי מתכווץ לו על הזין. העיניים דומעות מהמאמץ. והפה מתריייר. 

הוא מרוצה.

הוא מעמיד אותי על בירכי וחודר אלי בחוזקה.

מהמכה אני נמרחת לשכיבה על המיטה.

הוא משחיל את ידיו דרך ידי, ומניעה אותי, שוב באמצעות הראש, עליו. 

אני כלי.

שעון מעורר.

כשהוא מפסיק להשתמש בי אני שכובה על הבטן במנוחה. 

עיניים עצומות.

הרבה מהבקרים שלנו מתחילים ככה וזה נעים לי לנוח כמה דקות כך אחרי.

ולכן, כשהספנקר מנשק אותי פתאום באחורי אני מופתעת מאוד.

מג'יק נזרק לכיווני. הוא לא צריך לתת את ההוראה. אני מדליקה אותו ומצמידה אותו אלי. 

והוא ממשיך לנגן אלי.

תחילה עם ספנקר ועם ידיו. 

הגוף מתחיל לעלות לקראת האורגזמה המיוחלת, והכאב מעט אותו ומגביר את ההנאה מכל התהליך הטיפוס האיטי.

הוא עובר לקיין. 

אני צורחת.

ולא עוזבת לרגע את העונג המרגיע שלי.

הוא לא עושה הפסקות ואין מגע מנחם. ואני מתנחמת רק בעונג שאני נותנת לעצמי.

וכשהוא מגביר את ההנפות של המקל לרמות כאב משמעותי יותר,

הגוף שלי נכנע לו,

מתכווץ, מתמחת, 

ומשתחרר.

היא נותן לי לנוח 5 דקות. 

ואז מתחיל להצליף בי שוב.

ידיים אוטומטית נשלחות לי אל בין רגליי.

הוא מזהה שאני קרובה.

"עכשיו? תגמרי כשאני מגיע ל10" 

הוא סופר, ואני מרגישה שזה רחוק מדי, אם רק היה מעט קצת את הספירה.

ב5 ההצלפות נהיות חדות וחזקות והגוף מתעורר איתן. 

הוא מגיע ל10, והגוף שלי, כמה שניות אחריו, מגיעה גם הוא לפורקנו השני.

לפעמים סשן קטן של בוקר, זה בדיוק מה שבחורה צריכה כדי להתחיל את היום.

בדיוק מה שהבחורה הזו צריכה.

תודה אהובי. אוהבת אותך.

קמתי כי נזל לי הכוס. הוא בכה מגעגוע.

ככה , בשקט, בלילה,

כשכולם ישנים ,

(אולי רק שמשון ויובב ערים),

התעורר לו הכוס שלי וחיפש אותך.

ואילו היית לידי היום,

למרות שלצערי היום אתה לא,

(ולפיכך בכי הכוס)

ואילו הייתי מבקשת להעיר אותך משנתך,

 כי הכוס בוכה,

וכי הלב רוגש ומתגעגע,

ואילו הייתי מבקשת ביקורך בגופי,

האם הייתי יוצאת מכך מדממת, כמעשה עבר?

ולא יכולה בת אדם שלא לתהות,

האם הבכי של הכוס,

ודימום האחוריים מחדירה מענישה,

הוא אהבה של יקיצת בוקר מאוחרת ואמצע הלילה?

או אולי הוא פיוט כזה שמתאים גם לפנות בוקר.

ואולי זה הגיגים של סאבית חרמנית במיוחד,

שתזכור להכין לך את הקפה שלך מחר,

ותשמור לך את החיבוק הכי חם שלה במהלך היום,

כדי שאולי תסכים , באהבה, לנגב לי את הדמעות.

של הכוס.

נ.ב

אני אמרתי משהו על כאב???

היום אני מצטערת על כל הפעמים שכעסתי עליך. 

על כל הפעמים שלא הבנתי מספיק,

שלא הצלחתי להכיל.

אני מצטערת שאני לא טובה יותר בישבילך,

רזה יותר,

יפה יותר,

סאבית יותר.

אני מצטערת שאני לפעמים לא מכינה לך את הקפה שלך בזמן,

ושאני גמורה כבר מדי כשאתה מגיע הביתה.

אני רוצה להיות מושלמת עבורך,

כי אני אוהבת אותך,

כי אני בוחרת בך,

אדוני.

בגלל הבטחון והשלווה שאתה נותן לי בחיי,

בשל הסבלנות שלך,

וההכלה שלך אותי,

ההבנה שלך אותי

חום, הקשב והחיבוק,

אני אוהבת אותך, אפילו עוד יותר.

תודה שאתה בחיי.

"הזין שלי יותר מקולח ממני"

הוא אומר לי כשהוא יוצא שניה מתוכי. אני רטובה ונוזלת. וכבר יש שלולית תחתי על המצעים.

אני לא באמת יכולה לענות גם אם אני רוצה.

אני על הבטן.

ראשי לחוץ בכח פנימה לתוך המזרן.

אני מתקשה לנשום. 

אני אוהבת את התנוחה הזו. בו אני חסרת אונים ומוצגת לפניו. באופן הזה הוא יכול להשתמש בגופי איך שבא לו.

שני החורים שלי חשופים בפניו. זמינים. והוא סיים עם הכוס.

הוא מפסק לי את התחת ומורח קצת חומר סיכה.

באופן נואש, מהיר, אני מחדירה 2 אצבעות לתוכי בניסיון נואש לפזר את הנוזל המקל, ולהרחיב טיפה את טבעת הכניסה.

זה חסר תועלת.

הוא מעיף לי את היד.

"זה מספיק"

"לאט, בבקשה לאט" אני מייללת. כרגיל, עבר כבר זמן רב, ואני כבר ממש צרה ולא מורגלת. 

מלבד שתי האצבעות שלי דקה לפני, לא הייתה שום הכנה מוקדמת . לא היה אימון אנאלי. אין חדירות קטנות להרחבה וחדירה איטית.

ובהיעדרם- יש הרבה כאב. 

"לאט בבקשה בבקשה" אני מייללת שוב. 

הוא חודר אלי, זה כואב לי מאוד ואני צורחת.

"תחדירי את עצמך" הוא מורה.

ואני משתדלת .

באמת משתדלת,

אבל הכאב באחורי מכניע אותי.

הוא מתחיל לנוע בתוכי להנאתו , בכח,

אני מכילה כאב שאני יכולה להכיל,

צורחת בכאב שאני לא יכולה להכיל. 

הוא לא מפסיק לרגע.

מניח לי כרית על הראש, ונכנס אלי מלוא אורכו. חזק ומהר.

"את אומרת זה כואב לך? ברור שזה כואב לך. יש לך זין בתחת. אני רוצה שזה יכאב לך. זה מה שבא לי"

הבנת?

אני רוצה שזה יכאב לך.

ישן לי במיטה.

ידו מונחת לי על השד.

רגלו מלופפת סביבי.

ואני ערה מוקדם מדי.

ומתה לפיפי.

אבל לא מעיזה להעיר אותו.

איש חול גדול שומר עלי בלילה.

בחיבוק.

בגודל גופו וברוחב ליבו.

איש חול גדול,

מחזיק את ליבי במשמרת, מגן עלי.

מטפל בי.

דואג לי.

איש חול גדול לחשופית קטנה.

השעון המעורר מצלצל, ואין לנו הרבה זמן בבוקר.
אז אתה לא מבזבז אף דקה.
לא אומר לי בוקר טוב. לא מנשק ליום חדש.
תופס אותי חזק, היכן שידיך מוצאות אחיזה, והופך אותי על הבטן.
אתה חודר בלי לגעת בי קודם.
מרחיב התכווצות.
ואני רטובה כבר מחדירה השניה.
אתה לוקח לי אויר נדרש באמצעות ידיך,
והנפש שלי מודה לך באמצעות הנוזלים הרבים שהגוף שלי צוהל מתוכי.
אחר כך תגיע הגמירה שלך.
אחר כך בוקר טוב.
קפה.
מתחילים יום.

~~~~~~~~~~~~~

אתה נראה טוב.

אתה יודע את זה לבד.

מתנשא לגובה 1.87 , רחב כתפיים ועינייך טובות.

ומעבר לזה גם שכל לא חסר לך (טפו, טפו).

וגם לא אישיות או רוחב לב ונימוס ורוגע והומור. הרבה הרבה הומור.

וסאדיזם.

ואומץ.

הובלה.

וזה מושך. מאוד.

ואני רואה את גינוני החן שלה כלפיך.

איך היד שלה נוגעת, כאילו בלי כוונה בכתף שלך בעודה מדברת, איך העיניים שלה מחפשות את שלך.

את היחס אליך, את החיוך הרחב המזמין , את הטיית פלג הגוף העליון שלה לכיוונך.

את השפה הלא מדוברת שהיא משוחחת בה מבין השורות, מקשיבה לך בקשב רב, בעודך עונה.

אני רואה את ההתעניינות שלה.

ואת הסקרנות שלה.

אני מריחה את הרצון שלה, ואת החרמנות.

של סאבית רעבה המחפשת מענה סאדיסטי, של אישה החומדת את אשר היא רוצה לעצמה, אשר רואות עיניה.

אני רואה הכל.

אפילו שאני בטוחה שאתה לא רואה את כל זה.

רק אולי האינטואציה שבך, תדייק לך את התחושה שהרגשת, לאור המילה הכתובה שלי.

 
אני שקטה, וללא סערות.
 כי בשורה התחתונה - אי אפשר לקחת ממני , מה שלא רוצה להלקח.

(באותו האופן שאם משהו נלקח ממני, כנראה שהוא לא היה שלי מעולם).

אני לא מאויימת. אני נדלקת ממך, כך.

היא מתחנחנת, מפלרטטת.

ואתה אדיב ומנומס,

חייכן וחברותי,

אבל , בשורה התחתונה, כל הוויתך איתי שם. ורק איתי.
ולב שלי מתופצץ רגש. מתפוצץ חום. מתפוצץ חשק, מתפוצץ תאווה ותשוקה.
ואני רואה את החוזק שבך.

ואני מרגישה עוצמה בחוזק שלנו.

זה עושה לי גאווה.

זה עושה לי בטחון להיות איתך, להיות שלך.

ביטחון במקום שלי מולך.

ביטחון בקשר שלנו.

זה מחזק את האהבה שבי כלפיך.

זה עושה לי רצון לחוות איתך, מינית, בדסמית. הכל. לטרוף את העולם.

לצרף אלינו, להצטרף. להצמיח כנפים.

אני מודה לך על התחושות האלה. על הביטחון הזה. על השייכות. על בית.
על האויר שידיך מחסירות ממני,
על מילוי הגוף, והלב והנשמה.

זה עושה לי תחושה שהשמיים הם הגבול. ושאנחנו רק התחלנו לעוף.

כשאני כותבת בבלוג , זה משרת כמה צרכים וזה מכמה סיבות.

1. קודם כל, כי זה מעצים את האדם שלידי. האדם שחווה איתי. שמתכנן לנו. שחשוב לו. שהוא משקיע. שהוא שומר עלי.

זה עושה לו טוב. זה הדבר הכי חשוב והראשון במעלה.

2 בנוסף, זו גם דרך לעבד את החויה אשר עברתי וגם סוג של פריקה.

3. זה זיכרון. זיכרון לבדסמ שלי, שהוא חלק ממני עכשיו. שהוא עושה לי טוב, ומרים אותי מתהיות הקיום.

4. והדבר האחרון - זה משרת את צרכי הגאוותנות שלי. שיש בי. את הטווס הקטן (גדול?) שאני.

הפעם. החויה כל כך עוצמתית שאני מתקשה למצוא מילים. הכובד בגוף , שעות אחרי, עוד עוטף אותי אל מול החויה שחויתי.

כשהוא אמר לראשונה מה הולך לקראת, דימיינתי בראשי את הידיים שלי עדין נוגעות בריצפה , תומכות אותי, נותנות לי רשת ביטחון.

כשהידיים התנתקו לפתע מהריצפה, והתנדנדי מהרגליים, הדבר הראשון שהשתלט עלי היה הפחד.

מהר מאוד איבדתי תחושת זמן. או מקום. 

 התנדנדי קשורה מהרגלים.

זו לא הרגשה כאילו והייתי קשורה, אלא זה חופש, חופש שממש עפתי איתך. 

יד ביד.

כל כך הייתי בתוך עצמי, שלא הרגשתי את ההצלפות. 

לא שמעתי את קולות שמביב.

לא ראיתי כלום.

יכולתי להתרכז רק בתחושה הזו, שעטפה אותי, שאין לי באמת מספעק מילים בארסנל כדי לתאר אותה.

אדוני, אהובי, 

תודה רבה לך, על ההזדמנות לעוף.

על אומץ משותף,

ועל גדילה יחד.

אני אוהבת אותך.

אני לא חושבת שאתה מודע למה משפטי הנונשלאנט שליטה האלה שלך עושים לי.

אני לא חושבת שאתה מבין את עומק ההשפעה שיש למילים האלה שלך עלי.

כשאתה אומר מה אתה רוצה לעשות.

מה בא לך.

מה מתחשק לך.

כמו-

להגיד לי באמצע יום העבודה ,

ככה,  כדרך אגב, בטלפון-

"שימי לב מה את לובשת בסשן הבא, את תיהיה תלויה עם הראש כלפי מטה".

זה?

זהו. 

מתתי.

הלכתי למות. לא נראה לי שאשוב.

ועכשיו תגיד לי, מי יכולה להתרכז במשהו אחר בכלל?

מי יכולה שלא לדמיין את זה?

שלא לחשוב על זה.

שלא להתעסק בזה במיינד.

רואה אותך ככה, שם, סקסי וגבוה וחתיך נורא.

אותך נוגע בי , באופן הזה, המכאיב, הלוקח,

האופן הזה שאני רעבה אליו כל הזמן.

מי יכולה שלא לשמוע שוב שוב שוב את קולך,

אומר לי,

בנונשלאנטיות.

אומר לי. בשקט..

אומר לי בבטחון.

כל הנימים שלי בעור מתאוררים.

כל הפרפרים בבטן קמים משנתם לפרפורי כנף. 

כל האנטנות של הגוף מוכוונות ציפיה.

האם אתה מבין מה זה עושה לי, אדוני?

שומע את הפעימות?

זה הכוס הרעב שלי בוכה אליך. הדופק שמזרים אליו דם מתגבר לכדי יצירה מוזיקלית לכבודך.

מיליון צביטות קטנות על עורי מזכירות לי את המגע שלך, מאירות בי חשקים אפלים.

הם תמיד אפלים. החשקים שלי. ככה אני בנויה. הם תמיד שחורים וקשוחים ורעבתניים במיוחד.

יש בי רצון לרדת על ברכיי לפניך,

כמו שאני אמורה ויודעת,

ואפילו שאתה לא בקטע של מניירות בדסמיות שכאלה, אבל זה לא מוריד מאומה מהחשק.

יש בי צורך להושיט לך את גרוני.

תיראה את הלחי שלי? 

היד שלך רק במרחק קל משם.

גם מפלחי אחורי.

גם מחוריי.

גם מליבי ומנשמתי.

וזו תמיד הבחירה שלך.

תראי אותי נמסה ממש. חמה. דרקון יורקת אש. 

תיראה אותי רכה. מוכנה אליך. עיסה של כמיהה ורצון.

שומע את הפעימות?

זו ההתרגשות הגואה בי, לנוכח העתיד לבוא עוד מעט.

זו הציפיה שנוזלת לי בין הרגליים. מטפטפת על הריצפה הקרה.

כל החורים מפמפמים תקווה אליך.

כל הגעגוע רוצה להתפרץ.

שומע אותי בפעימותיי?

אתמול בטלפון, אמרת כל מיני דברים שהאירו אותי אליך עוד יותר.

ועשו אותי יותר שלך.

יותר נזקקת לך.

יותר נמצאת פה עבורך.

יותר בוחרת להיות.

כל יום בוחרת להיות .

אני יוצרת פעימות גופי ונשמתי עבורך.

אתה שומע אותן?