כשאני כותבת בבלוג , זה משרת כמה צרכים וזה מכמה סיבות.
1. קודם כל, כי זה מעצים את האדם שלידי. האדם שחווה איתי. שמתכנן לנו. שחשוב לו. שהוא משקיע. שהוא שומר עלי.
זה עושה לו טוב. זה הדבר הכי חשוב והראשון במעלה.
2 בנוסף, זו גם דרך לעבד את החויה אשר עברתי וגם סוג של פריקה.
3. זה זיכרון. זיכרון לבדסמ שלי, שהוא חלק ממני עכשיו. שהוא עושה לי טוב, ומרים אותי מתהיות הקיום.
4. והדבר האחרון - זה משרת את צרכי הגאוותנות שלי. שיש בי. את הטווס הקטן (גדול?) שאני.
הפעם. החויה כל כך עוצמתית שאני מתקשה למצוא מילים. הכובד בגוף , שעות אחרי, עוד עוטף אותי אל מול החויה שחויתי.
כשהוא אמר לראשונה מה הולך לקראת, דימיינתי בראשי את הידיים שלי עדין נוגעות בריצפה , תומכות אותי, נותנות לי רשת ביטחון.
כשהידיים התנתקו לפתע מהריצפה, והתנדנדי מהרגליים, הדבר הראשון שהשתלט עלי היה הפחד.
מהר מאוד איבדתי תחושת זמן. או מקום.
התנדנדי קשורה מהרגלים.
זו לא הרגשה כאילו והייתי קשורה, אלא זה חופש, חופש שממש עפתי איתך.
יד ביד.
כל כך הייתי בתוך עצמי, שלא הרגשתי את ההצלפות.
לא שמעתי את קולות שמביב.
לא ראיתי כלום.
יכולתי להתרכז רק בתחושה הזו, שעטפה אותי, שאין לי באמת מספעק מילים בארסנל כדי לתאר אותה.
אדוני, אהובי,
תודה רבה לך, על ההזדמנות לעוף.
על אומץ משותף,
ועל גדילה יחד.
אני אוהבת אותך.
