השעון המעורר מצלצל, ואין לנו הרבה זמן בבוקר.
אז אתה לא מבזבז אף דקה.
לא אומר לי בוקר טוב. לא מנשק ליום חדש.
תופס אותי חזק, היכן שידיך מוצאות אחיזה, והופך אותי על הבטן.
אתה חודר בלי לגעת בי קודם.
מרחיב התכווצות.
ואני רטובה כבר מחדירה השניה.
אתה לוקח לי אויר נדרש באמצעות ידיך,
והנפש שלי מודה לך באמצעות הנוזלים הרבים שהגוף שלי צוהל מתוכי.
אחר כך תגיע הגמירה שלך.
אחר כך בוקר טוב.
קפה.
מתחילים יום.
~~~~~~~~~~~~~
אתה נראה טוב.
אתה יודע את זה לבד.
מתנשא לגובה 1.87 , רחב כתפיים ועינייך טובות.
ומעבר לזה גם שכל לא חסר לך (טפו, טפו).
וגם לא אישיות או רוחב לב ונימוס ורוגע והומור. הרבה הרבה הומור.
וסאדיזם.
ואומץ.
הובלה.
וזה מושך. מאוד.
ואני רואה את גינוני החן שלה כלפיך.
איך היד שלה נוגעת, כאילו בלי כוונה בכתף שלך בעודה מדברת, איך העיניים שלה מחפשות את שלך.
את היחס אליך, את החיוך הרחב המזמין , את הטיית פלג הגוף העליון שלה לכיוונך.
את השפה הלא מדוברת שהיא משוחחת בה מבין השורות, מקשיבה לך בקשב רב, בעודך עונה.
אני רואה את ההתעניינות שלה.
ואת הסקרנות שלה.
אני מריחה את הרצון שלה, ואת החרמנות.
של סאבית רעבה המחפשת מענה סאדיסטי, של אישה החומדת את אשר היא רוצה לעצמה, אשר רואות עיניה.
אני רואה הכל.
אפילו שאני בטוחה שאתה לא רואה את כל זה.
רק אולי האינטואציה שבך, תדייק לך את התחושה שהרגשת, לאור המילה הכתובה שלי.
אני שקטה, וללא סערות.
כי בשורה התחתונה - אי אפשר לקחת ממני , מה שלא רוצה להלקח.
(באותו האופן שאם משהו נלקח ממני, כנראה שהוא לא היה שלי מעולם).
אני לא מאויימת. אני נדלקת ממך, כך.
היא מתחנחנת, מפלרטטת.
ואתה אדיב ומנומס,
חייכן וחברותי,
אבל , בשורה התחתונה, כל הוויתך איתי שם. ורק איתי.
ולב שלי מתופצץ רגש. מתפוצץ חום. מתפוצץ חשק, מתפוצץ תאווה ותשוקה.
ואני רואה את החוזק שבך.
ואני מרגישה עוצמה בחוזק שלנו.
זה עושה לי גאווה.
זה עושה לי בטחון להיות איתך, להיות שלך.
ביטחון במקום שלי מולך.
ביטחון בקשר שלנו.
זה מחזק את האהבה שבי כלפיך.
זה עושה לי רצון לחוות איתך, מינית, בדסמית. הכל. לטרוף את העולם.
לצרף אלינו, להצטרף. להצמיח כנפים.
אני מודה לך על התחושות האלה. על הביטחון הזה. על השייכות. על בית.
על האויר שידיך מחסירות ממני,
על מילוי הגוף, והלב והנשמה.
זה עושה לי תחושה שהשמיים הם הגבול. ושאנחנו רק התחלנו לעוף.
