אני לא חושבת שאתה מודע למה משפטי הנונשלאנט שליטה האלה שלך עושים לי.
אני לא חושבת שאתה מבין את עומק ההשפעה שיש למילים האלה שלך עלי.
כשאתה אומר מה אתה רוצה לעשות.
מה בא לך.
מה מתחשק לך.
כמו-
להגיד לי באמצע יום העבודה ,
ככה, כדרך אגב, בטלפון-
"שימי לב מה את לובשת בסשן הבא, את תיהיה תלויה עם הראש כלפי מטה".
זה?
זהו.
מתתי.
הלכתי למות. לא נראה לי שאשוב.
ועכשיו תגיד לי, מי יכולה להתרכז במשהו אחר בכלל?
מי יכולה שלא לדמיין את זה?
שלא לחשוב על זה.
שלא להתעסק בזה במיינד.
רואה אותך ככה, שם, סקסי וגבוה וחתיך נורא.
אותך נוגע בי , באופן הזה, המכאיב, הלוקח,
האופן הזה שאני רעבה אליו כל הזמן.
מי יכולה שלא לשמוע שוב שוב שוב את קולך,
אומר לי,
בנונשלאנטיות.
אומר לי. בשקט..
אומר לי בבטחון.
כל הנימים שלי בעור מתאוררים.
כל הפרפרים בבטן קמים משנתם לפרפורי כנף.
כל האנטנות של הגוף מוכוונות ציפיה.
האם אתה מבין מה זה עושה לי, אדוני?
