יומן מסע

אני בחורה פשוטה.

ייצור לא מורכב, לא מסובך מדי. 

בקטנה.

קצת כאב עם שוט או מקל. או עם שניהם.

קצת רוע, נוקשות- בקול ובעיניים.

קצת כח. פיסי. ודאי פיסי.

ליטןף או שתים.

זין בגרון.

ובתחת.

ונשיקה.

שייכות.

הרגשה של צעצוע בר שימוש.

יקר ערך.

לא צריכה מילים גדולות.

או הבטחות לעתיד שאיננו באופק הנראה.

אני בחורה פשוטב סהכ.

שמבקשת אותך.

קמתי שובבה במיוחד.

אז ככה אני משתובבת :).

היום בא לי שחור אדום.

אז ככה.

1. רוצה ומבקשת המון המון צומי לשיפור מצב הרוח.

2. וגם יסלחו לי כל אלה , שזויות המצלמה מטעות אותם, אבל באמת פלא מה שזויות יכולות לעשות....

3. אז מה אם השמנתי :)

אי השקט המעכל בתוך הבטן שלי גדל והולך.

הסערה הפנימית איננה שוכחת ולא נותנת לי מנוחה.

בלי שמתדלקים אותה, התקווה הולכת ומתה. ענני האשליה מתפזרים וחומה המנחם של שמש מתחלף ברוחות קרירות של סתיו. 

ורק הפסים של המקל מקנים תחושת הקלה זמנית.

כמותם הולכת וגדלה עלי.

סוג של סם.

גם היום הם ציירו עלי, לא מוותרים לי. 

נותנים לראש להתמודד עם משהו אחר, שמוכר לו כבר, משהו קל יותר.

עוד קצת ספטמבר.

זה כבר יהיה הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, ממה שאתה עצמך חשבת עלי.

בספטמבר יהיה לי מותר.

אני מרשה לי.

מתנה שלי לעצמי.

אם כבר כאב, אז שיהיה יפה.

אם כבר כאב, אז בלי בדידות, לא עוד.

אם כבר בריחה אז עד הסוף.

אני צריכה. אז אבקש.

פשוט לא? 

מתנה.

הלוואי והייתי כזו זונה קרה.

אבל, אם כבר כאב אז שיהיה יפה.

יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין, לא אבין לעולם

לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי
בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת
ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי
כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד

חלומות שחלמתי והם מקיצים בי עדיין
שבריהם בעיני נשטפים מפני בדמעה
ולילות יסורים לא ספורים שהטבעתי ביין
כאובד בדרכי, בדרכי הרעה

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו
וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות
ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו
והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יש לי יום קשה היום.

שני צעדים קדימה אחד אחורה. 

אז היום זה אחורה בענק.

יום שבו אני רוצה כל כך, וזה רחוק כל כך, בודד.

ואומרים לי להמשיך הלאה.

אנשים טובים.

לא אחד או שנים.

אומרים לי שאני חיה במציאות אחרת, שצריכה להתעורר, ששוקעת ושזה לא טוב.

אומרים לי שצריך להמשיך הלאה.

לקחת את הטוב ומה שהיה - היה.

אני רוצה להיות שונה.

להיות כמו שהייתי פעם.

או להיות עם נפש אחרת, בגוף ופנים אחרות.

אך אינני יכולה.

ומכיון שכך, אני צריכה להתחיל לאהוב את מי שאני עכשיו, את מי שלמדתי להיות.

אני צריכה חיבוק היום.

כזה אמיתי.

כי מגיע לי.

ואחרי זה, אני צריכה כאב באהבה.

הרבה כאב באהבה.

עוד מעט אבקש.

כי מגיע לי.

בספטמבר.

אני מבקשת ממך לעזור לי להפסיק להרגיש.

לכבות את הכאב והאהבה הזורמים בעורקי ולו לרגע קט בלבד.

הם צורבים אותי, אתה מבין? ואני מייחלת להפסקה.

אנא ממך,

נשק אותי עם חגורתך.

אולי אבכה קצת, תתעלם . זו איננה אשמתה של החגורה שהנשיקות שלה נדרשות לי.

אנא ממך, קח את גרוני לשימושך. 

מנע אוויר, זה מונע גם מחשבות ותקווה מאכזבת.

לפף ידיך סביב צוארי, והבט לי עמוק בעיניים.

הכיוץ של הכוס חזק יותר כך, מאשר בשיא העונג.

אנא ממך,

השתמש בי.

השתמש בי בכל התמצא לנכון.

אך אנא ממך,

אל תיגע בנשמתי.

הנח לי להתנתק.

הנח לי להרפא.

אנא ממך, קח ממני, ועזור לי.

גמרתי כבר פעמים ברצף.

השרירים סביב התחת התכווצו בתום העונג.

כל חדירה שלו פנימה באופן הזה- כואבת מאוד , אבל אני לא רוצה שיפסיק והוא שומע את בקשתי זו שלא נאמרת בקול.

אני מיללת מדי פעם.

זה בילתי נשלט.

ידי משוכות אל מאחורי גבי וגופו עוקד אותי פנימה.

יד אחת שלו סוגרת על צווארי עם אמתו, מרימב אותי קצת ומקשיתה את גבי,  ויד שניה צובטת את אגני ומשלימה את התנועה שלו לתוכי.

היללות שלי פוסקות ככל שכואב לי יותר. 

אחר כך , הגוף שלי ישפריץ מזכר הכאב והנתינה.

זה ייקח הרבה זמן.

בשכיבה,  בעמידה- זה לא חשוב.

המבט בעיניך יתחלף וזה יהיה קשוח.

מאוד.

הרצף הראשון יהיה עם שוט.

זה אמנם חימום , אבל על העור הקריר שלי זה כבר כואב למכביר.

היד שלך, שתחוש את החום המתגבר לא תפסח על הכוס. היא תרגיש את רטיבותו הניגרת לנוכח הסיטואציה. לנוכח היותך.

כשתיצמד אלי , מאחורה, אחוש את הזין הבוער שלך בהיצמדותם של הפלחים.

הריח שלך יגרה אותי. ימסטל בניחוחו המושלם.

אהיה שקטה.

שקטה כמו שאני.

מרוכזת בסיטואציה הזו הנבנית בי ובחוט המקשר בינינו שהולך וגדל שם, הולך ומתעבה.

הרצף השני, עם המקל המאיים יהיה דורש הרבה יותר.

הוא לוקח. לוקח ממני כאב, אך גם (ובעיקר) לוקח ממני צער, ופחד ותסכול.

נותן לי מאהבתו ומחמימותו היקרה.

זעקותיי שישמעו מעת לעת יגבירו את זכרותך עוד.

מדי פעם תחדור אותי, היכן שתירצה, מפסק אותי ובועל. המשך יהיה מדוייק. עצירה בכדי להאריך את ההנאה שלך, לא מספיק זמן בכדי לאפשר לי פורקן.

זה יהיה רצף ארוך.

רצף ממוקד.

וכשאפול מרגליי, ואתכרבל בתוכי בחום המתפשט לי מראש לגוף,  תחדור אותי באחורי , כספוג ועיסה שהנני. תגמור בתוכי, כך שההנאה שלך תתמזג לה כסיום של שירה יפה, בי.

כשאתה תנוח-  אני אנטוף ממך לאיטי ואדע שלפחות לרגע- אהבת. 

#זכרון מהול ברצון וצורך.

אני רוצה לדבר קצת על המאזו הנפשי ששוכן בי.

רוצה לחשוב קצת בקול ואשמח להתייחסותם של מי שחושב שיש לו מה לתרום לשיח הפנימי שלי, מניסיונו האישי (לא "לדעתי" למיניהם. איתכם הסליחה. אלא יותר "מניסיוני" תודה לכם מראש).

אז ככה.

יש בי מאזו פנימי.

אני אינני חלשת אופי, או חסרת יכולות אישיות. ההיפך. הינני אישה חזקה שעושה את הבחירות שלה בצורה מושכלת לרוב.

אבל יש בי מאזו נפשי.

התובנה שהמפלצת הזו חיה בי , הגיעה עלי בבום. כרעם ביום בהיר. וחבל שזה הגיע כל כך מאוחר.

יש משהו במודעות שיכול להיות גורם מרכך.

זה לא מאזו כזה של השפלה בסשן, שכן אני לא מחשיבה אותן משפילות משום מה- הן באות מאדוני, ועל כן באות מאהבה ומתקבלות בשמחה.

אני מדברת על מאזו מסוג אחר.

אני מדברת על מאזו שעושה כווץ' בנשמה.

שמכאיב בנשמה .

שעושה קושי אמיתי- עלבון, וכאב בחזה ודפיקות בלב, וצער ובכי והתכווצות.  וכל תיאור אחר שניתן לתת למה שמתאר קושי פנימי מהותי אמיתי. 

אז המאזו שבי- הלב שלה דואב,  והיא? מחייכת תוך כדי. ומסבירה כמה אני בעצם בסדר. כמה זה צריך להיות ככה בכלל. והכל טוב מאוד. הכל בסדר גמור. אני אתגבר.

אבל לא רק שאני חשה את הכאב הזה. אני יוצרת אותו.

לפני שאני מבערת את המשפט הזה אני רוצה לדבר שניונת על הפן הפיסי.

אני גם מזו פיסית. גם לתובנה הזו לקח זמן להגיע אבל היא ברורה לי כבר.

אני אוהבת כאב מאדוני.

אני גאה בסימנים שהכאב שלו מותיר עלי .

אבל האמת היא שהסימנים האלה הם גם השומרים עלי.

מכיון שיש בי קושי אינהרנטי להגיד מילת ביטחון , הרי שאני מסתמכת מאוד מאוד על ידע והכרות של אדוני עם צבע עורי, עם זעקותי. עם התנועות של הגוף.

הוא יודע מתי זה די.

בלי שאני אגיד.

במקרה של הכאב הנפשי זה מסתבך קצת. קצת הרבה.

כי אני מחייכת. ואני ב(כאילו) טוב שם. 

והגבולות לא רק מטשטשים לי אלא שאני בכלל לא מזהה שאני בגבול שלי או קרובה אליו. כי כאב נפשי הוא כאב נפשי הוא כאב נפשי.

אני יוצרת לעצמי סיטואציות כואבות, ומחריפה אותן. 

הגבול לא נהיר לי  לעצמי, אז איך הוא יכול להיות ניכר למישהו אחר?

איך הוא יכול להיות ברור לסביבה העוקפת אותי, אם למרות הכאב אני מחייכת ומעודדת להמשך?

באופן פרדוקסלי, הדבר שמעיר אותי שם זה מתן כאב נוסף. מעבר אל מעבר לגבול היכולת. או אז , מכיון שאין לי נטיות התאבדותיות- אני שוברת כלים.

וזה גם מאוחר מדי.

הרבה מאוחר מדי.

והתיקון שם, לא רק שהוא קשה מנשוא, הוא משאיר צלקות. 

בי. בסביבתי.

אני תוהה אם אפשרי למסור לשליטה  מינונים של כאב נפשי. 

האם זה ניתן למסירה בכלל.

ואני גם פוחדת.

פוחדת כי כשתמונת המצב נראית כך, נשאלת השאלה מתי תקרה חציית הגבול הבא, והאם היא כבר מחייכת אלי אל מעבר לפינה?

זה שוב לגעת בך, להרגיש אותך.

להריח את הריח הכה משכר שלך.

להתמסטל  מגופך.

זה שוב לחוש את גופך היפה, 

ללטף את העור השחום,

להתעטף בחום החיבוק המרגיע.

כל כך קרוב קרוב

אבל עדין לא קרוב מספיק.

יש בי תקווה עדין.

ורצון.

ואהבה.

שיהיה יום נהדר,  אהוב שלי.