אני רוצה לדבר קצת על המאזו הנפשי ששוכן בי.
רוצה לחשוב קצת בקול ואשמח להתייחסותם של מי שחושב שיש לו מה לתרום לשיח הפנימי שלי, מניסיונו האישי (לא "לדעתי" למיניהם. איתכם הסליחה. אלא יותר "מניסיוני" תודה לכם מראש).
אז ככה.
יש בי מאזו פנימי.
אני אינני חלשת אופי, או חסרת יכולות אישיות. ההיפך. הינני אישה חזקה שעושה את הבחירות שלה בצורה מושכלת לרוב.
אבל יש בי מאזו נפשי.
התובנה שהמפלצת הזו חיה בי , הגיעה עלי בבום. כרעם ביום בהיר. וחבל שזה הגיע כל כך מאוחר.
יש משהו במודעות שיכול להיות גורם מרכך.
זה לא מאזו כזה של השפלה בסשן, שכן אני לא מחשיבה אותן משפילות משום מה- הן באות מאדוני, ועל כן באות מאהבה ומתקבלות בשמחה.
אני מדברת על מאזו מסוג אחר.
אני מדברת על מאזו שעושה כווץ' בנשמה.
שמכאיב בנשמה .
שעושה קושי אמיתי- עלבון, וכאב בחזה ודפיקות בלב, וצער ובכי והתכווצות. וכל תיאור אחר שניתן לתת למה שמתאר קושי פנימי מהותי אמיתי.
אז המאזו שבי- הלב שלה דואב, והיא? מחייכת תוך כדי. ומסבירה כמה אני בעצם בסדר. כמה זה צריך להיות ככה בכלל. והכל טוב מאוד. הכל בסדר גמור. אני אתגבר.
אבל לא רק שאני חשה את הכאב הזה. אני יוצרת אותו.
לפני שאני מבערת את המשפט הזה אני רוצה לדבר שניונת על הפן הפיסי.
אני גם מזו פיסית. גם לתובנה הזו לקח זמן להגיע אבל היא ברורה לי כבר.
אני אוהבת כאב מאדוני.
אני גאה בסימנים שהכאב שלו מותיר עלי .
אבל האמת היא שהסימנים האלה הם גם השומרים עלי.
מכיון שיש בי קושי אינהרנטי להגיד מילת ביטחון , הרי שאני מסתמכת מאוד מאוד על ידע והכרות של אדוני עם צבע עורי, עם זעקותי. עם התנועות של הגוף.
הוא יודע מתי זה די.
בלי שאני אגיד.
במקרה של הכאב הנפשי זה מסתבך קצת. קצת הרבה.
כי אני מחייכת. ואני ב(כאילו) טוב שם.
והגבולות לא רק מטשטשים לי אלא שאני בכלל לא מזהה שאני בגבול שלי או קרובה אליו. כי כאב נפשי הוא כאב נפשי הוא כאב נפשי.
אני יוצרת לעצמי סיטואציות כואבות, ומחריפה אותן.
הגבול לא נהיר לי לעצמי, אז איך הוא יכול להיות ניכר למישהו אחר?
איך הוא יכול להיות ברור לסביבה העוקפת אותי, אם למרות הכאב אני מחייכת ומעודדת להמשך?
באופן פרדוקסלי, הדבר שמעיר אותי שם זה מתן כאב נוסף. מעבר אל מעבר לגבול היכולת. או אז , מכיון שאין לי נטיות התאבדותיות- אני שוברת כלים.
וזה גם מאוחר מדי.
הרבה מאוחר מדי.
והתיקון שם, לא רק שהוא קשה מנשוא, הוא משאיר צלקות.
בי. בסביבתי.
אני תוהה אם אפשרי למסור לשליטה מינונים של כאב נפשי.
האם זה ניתן למסירה בכלל.
ואני גם פוחדת.
פוחדת כי כשתמונת המצב נראית כך, נשאלת השאלה מתי תקרה חציית הגבול הבא, והאם היא כבר מחייכת אלי אל מעבר לפינה?
